רע"פ 8324/02 פארס אלבוסתאני נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה

בחודש אוגוסט 2000 הוציא המשיב שני צווי הריסה מינהליים בנוגע לשני אגפים של בניין שבנה המבקש בלא היתר בניה כחוק. הצו הראשון התייחס לארבע קומות ולקומת גג באגף האחד של הבניין. הצו השני התייחס לשלוש הקומות העליונות ולקומת גג באגף השני של הבניין.

המבקש הגיש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בקשה לביטול הצווים. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה עובדתית, לפיה בשני האגפים הייתה הקומה הראשונה גמורה ומאוכלסת במועד הוצאת הצו. השאלה שנותרה במחלוקת בין הצדדים הייתה, האם כל הקומות נחשבות לבניין אחד שבנייתו ואכלוסו הושלמו בפרק זמן כזה שאינו מאפשר מתן צו הריסה, או שניתן להפריד בין הקומה המאוכלסת לקומות שמעליה לצורך ביצוע צו ההריסה. בית-המשפט קבע, כי כשם שהסמכות למתן צו הריסה מינהלי מתייחסת לא רק לבניין שלם אלא גם לחלק מבניין, גם הסייג להפעלת הסמכות לפי סעיף 238א(א)(3) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), הדורש שהבניין שלגביו מבוקש הצו לא יהיה מאוכלס, עניינו לאו דווקא בבניין השלם אלא גם בחלק מן הבניין אשר לגביו הצו הוחל; כי זכות הקניין של בעליו של בניין שהוקם ללא היתר אינה שיקול העשוי למנוע את מיצוי הדין לגביו, ובכלל זה הריסתו בצו מינהלי; כי פרשנות זו מתיישבת עם תכליות החוק; וכי אין בנתון החדש, לפיו הקומה התחתונה גמורה ומאוכלסת, כדי לאיין את חוקיות הצו בנוגע לקומות שמעליו. על-כן, דחה בית-המשפט את הבקשה לביטול הצווים, בכפיפות לכך שצו ההריסה, המתייחס לאגף הראשון של הבניין, לא יחול על קומת הקרקע המאוכלסת.

המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בירושלים ערעור, בגדרו טען בעיקר, כי לא ניתן לצוות על הריסתן של הקומות שאינן מאוכלסות, כאשר קומה אחת במבנה אוכלסה. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי אין מקום להתערב בנימוקיו של בית-המשפט לעניינים מינהליים; כי אין חולק שאם הבניין כולו לא היה מאוכלס, היה ניתן לצוות על הריסתו לפי הוראת סעיף 238א לחוק; כי המדיניות הניצבת ביסוד סעיף זה מאפשרת להילחם בתופעת הבניה הבלתי חוקית; כי כאשר מדובר בחלקי מבנה שניתנים להפרדה, אין כל סיבה שלא ניתן יהיה לצוות על הריסת חלק ממבנה שבנייתו טרם הסתיימה או שהוא טרם אוכלס, גם אם חלקי מבנה אחרים אוכלסו בינתיים; כי לא ייתכן שעל-ידי אכלוס חלק מהמבנה יזכה מפר החוק, שבנה את הבניין כולו ללא היתר, לחסינות מהריסת יתרת המבנה הבלתי מאוכלסת; וכי באת-כוח המשיב הצהירה כי בעת ביצוע הצו ינקוט המשיב בכל האמצעיים הבטיחותיים הנדרשים, כך שבביצוע הצו לא יהיה כדי לגרום נזק לחלקים האחרים של המבנה.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגידרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי.

בחנתי את טענות המבקש והגעתי לכלל דעה, כי אין מקום לתת רשות ערעור. שכן, טענותיו של המבקש נדונו בפני שתי ערכאות, ובדין נדחו על-ידיהן. בית-המשפט לעניינים מקומיים, בפסק-דין מנומק ומפורט, דחה את הבקשה לביטול הצווים בקובעו כי ניתן לצוות על הריסת חלק ממבנה שבנייתו טרם הסתיימה או שהוא טרם אוכלס גם אם חלקי מבנה אחרים אוכלסו בינתיים. מסקנה משפטית זו על נימוקיה אושרה בבית-המשפט המחוזי, ולא ראיתי עילה להתערב בה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.