רע"פ 8356/08 תמיר אגלייב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה ברמלה (תיק ת' 8019/06), בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

על פי עובדות כתב האישום, ביום 16.9.2006 נהג המבקש ברכב בהיותו שרוי בגילופין. בבדיקת נשיפה שנערכה לו נמצא, כי ריכוז האלכוהול בליטר אויר נשוף שלו עמד על 640 מיקרוגרם.

עובר להכרעת דינו של בית משפט השלום, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו שונתה העבירה בה הואשם המבקש לעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, לפי סעיף 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ). ביום 16.12.2007 הרשיע בית המשפט (כבוד השופטת ר' טאובר ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן, על פי הודאתו. בהמשך, גזר בית המשפט את דינו כדלקמן: קנס בסך 1,000 ש"ח ;

11 חודשי פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה ; 6 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, לתקופה של 3 שנים ; וכן 6 חודשי מאסר על תנאי,לתקופה של שנתיים.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 4477-01-08). בערעורו העלה המבקש טענות כנגד הרשעתו בדין, ביניהן השגות הנוגעות למכשיר הינשוף, וכן כנגד חומרת עונשו. ביום 2.9.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור, בקבעו כי

מקרה זה אינו מן המקרים החריגים המצדיקים לאפשר חזרה מהודאה. באשר לעונש נקבע, כי הוא הולם את חומרת העבירה ואת נסיבותיה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי כתב האישום נגדו אינו כולל עבירה, וכי אין כל ערך להודאתו, על אף שניתנה במסגרת הסדר טיעון, כאשר היה מיוצג. זאת, בעקבות פגמים שנפלו, על פי הטענה, בבדיקת הינשוף. כך נטען, כי בניגוד למתחייב מתיקון 72 לפקודת התעבורה, שר התחבורה לא קבע מכשיר נשיפה למדידת ריכוז האלכוהול, וכן כי פקודת התעבורה אינה מגדירה "שיכור" על פי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף, אלא בדם. עוד נטען, כי מכשיר הנשיפה באמצעותו נבדק המבקש לא כויל לפי תקנה 169ז לתקנות התעבורה, וכן כי ככלל, משטרת ישראל משתמשת בשיטות כיול בלתי מהימנות. לבסוף מבוקש לזכות את המבקש מכל אשמה, ולחילופין, להתיר לו לחזור בו מהודאתו, ולהשיב את הדיון ל בית המשפט לתעבורה.

המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה. לדידה, הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית אשר תצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. המשיבה מציינת, כי המבקש הורשע על פי הודאתו, ובית המשפט המחוזי לא התיר לו לחזור בו מן ההודאה, משלא נמצאה סיבה לכך. המבקש היה מיוצג במסגרת כל ההליכים, בכללם בשעת ההודאה במסגרת הסדר הטיעון, והנימוקים שהוא מעלה אינם מצביעים על פגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות הודאתו. לטענת המשיבה, משעה שהודה המבקש במיוחס לו, כל טענותיו לעניין אופן הוכחת השכרות אינן נדרשות עוד. מעבר לדרוש, לשיטתה, התייחסה המשיבה לשאלת תקינותו של מכשיר הינשוף. בעניין זה נטען, כי חלק מטענותיו של המבקש נידונו לאחרונה בפני בית משפט זה וניתנה בהן הכרעה, במסגרת רע"פ 8135/07 אהוד גורן ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.2.2009) (להלן: פרשת

גורן ), ומשכך אין מקום למתן רשות ערעור במקרה זה ;

בפרשת

גורן נקבע, כי המשיבה היתה רשאית להסתמך על התקנות הקודמות, שהיו קיימות לפני תיקון 72 לפקודת התעבורה, בכל הנוגע לאישור מכשיר הינשוף ולריכוז האלכוהול האוסר נהיגה, גם בתקופת הביניים בה לא היה מוסדר המכשיר על פי דרישת אותו תיקון.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). עיקר השגותיו של המבקש נבחנו לאחרונה במסגרת פרשת גורן , שם נקבע בזו הלשון:

"סוף דבר, עמדת המדינה, לפיה התכוון המחוקק להותיר את התקנות הקודמות על כנן היא למצער פרשנות אפשרית של כוונת תיקון 72. לדידי קשה להלום פרשנות אחרת. ההסתמכות על פרשנות זו - שלא ניתן לייחס לה חוסר תום לב או פגם אחר - הופכת אותה בנסיבות, לדעתי, לפרשנות הראויה היחידה .. . נמצא, כי המשיבה היתה רשאית להסתמך על התקנות הקודמות (כמובן רק על הללו שלא בוטלו בפרשת לוין ) בכל הנוגע לאישור מכשיר הינשוף ולריכוז האוסר, "עד שיבוטלו בתקנות ובמינויים מכוח החיקוק המבטל" (כלשון סעיף 23)... אילו נקבע שבדיקה באמצעות הינשוף פוגעת בזכויות, חודרנית או משפילה - יתכן שהיה מקום להפעיל כלל פסילה חוקתי. ברם, בפרשת לוין

לא מצא בית המשפט

- כאמור - פגם בבדיקת ינשוף, וקבעו מפורשות כי התקנה המסדירה עניין זה עומדת על כנה. זאת, ואישור הינשוף לפני תקופת הביניים ואחריה, תומכים לדעתי במסקנה, שאין מ דובר בפגיעה בזכות המצדיקה פסילה חוקתית של תוצאות הבדיקה... ועוד, מכשיר הינשוף אין כשלעצמו

פגיעה בכבודו של אדם, ובודאי "מידתי" הוא לעומת החלופה של הפקרות הלומי יין ברחובותיה של עיר, שאי אפשר לצפות מן הרשויות לקבלה...".

עוד יצוין, כי עסקינן במבקש שהורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, כאשר היה מיוצג בכל ההליכים שהתנהלו בתיק, ובכללם בהסדר הטיעון. משכך, ובהיעדר נסיבות מיוחדות אשר יתירו חזרה מהודאה, השגותיו לגבי עצם הרשעתו בדין- אין להן מקום להישמע. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בקשת המבקש להוספת ראיות חדשות נדחית אף היא, משלא נמצא טעם לקבלה.