רע"פ 8416/11 רביע שיח חליל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ת 23118-06-11, כבוד השופט ר' בן-יוסף , מיום 27.10.2011), שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו בפ"ל 1046-09 (כבוד סגן הנשיאה י' ויטלסון ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח תקפה, נהיגה בשכרות ונהיגה בקלות ראש. ביום 16.12.2010 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש, בעקבות הודאתו, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וביום 5.5.2011 הטיל עליו, בין היתר, עונש של קנס בסך של 1,000 ש"ח, 18 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, פסילת רישיון הנהיגה לשלוש שנים ומאסר מותנה. בהחלטתו מיום 8.5.2011 השלים בית המשפט את גזר דינו וקבע כי יופעל עונש של חמישה חודשי מאסר על תנאי בר הפעלה שהוטל על המבקש בתיק קודם, באופן חופף. בגזר דינו התייחס בית המשפט, בין היתר, אל עברו התעברותי של המבקש הכולל חמש הרשעות קודמות. עוד קבע בית המשפט כי התנהלותו של המבקש מעידה על זלזול בחוק וכי עונש בדמות מאסר במסגרת של עבודות שירות, שהוטל עליו בתיק קודם, לא הרתיע אותו מלחזור ולנהוג בשכרות תוך שהוא מסכן את ציבור הנהגים בכבישים. כמו כן, התייחס בית המשפט להמלצתו הטיפולית של שירות המבחן אך בחר שלא לאמצה.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי לא מצא מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש חזר ועבר עבירות חמורות תוך שהוא מסכן את המשתמשים בדרך ולפיכך העונש שהוטל עליו הוא עונש ראוי והולם.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי בקשתו מעלה שתי שאלות עקרוניות. הראשונה עניינה העובדה כי נגזר עליו עונש מאסר בפועל במקום עונש של עבודות שירות. השנייה, כי לא ניתן משקל במסגרת גזר הדין למעצר הבית הממושך בו שהה במהלך ניהול ההליך המשפטי ולמשך הזמן הארוך שחלף מאז המעשים המתוארים בכתב האישום. עוד טוען המבקש, כי נסיבותיו האישיות החריגות והתמשכות ההליכים בעניינו מצדיקות במקרה זה מתן רשות ערעור. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי העובדה שבית המשפט לתעבורה הורה על הכנת תסקיר מטעם שירות המבחן יצרה אצלו ציפייה למסלול של ענישה שיקומית וכי גזר הדין לא מתייחס להפרתה של ציפייה זו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).הבקשה שלפניי, על אף טענותיו של המבקש, אינה מעלה שאלה מסוג זה. יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)).

בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה. העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי ההולם את חומרת העבירות בהן הורשע ואת כלל נסיבות המקרה. זאת, בייחוד לנוכח העובדה שהמבקש הורשע בעבר באותן עבירות ולמרות זאת, תוך זלזול בשלטון החוק ובכך שעומד ותלוי נגדו מאסר מותנה, בחר לבצע שוב את אותם מעשים, שאין חולק על מסוכנותם לציבור הנהגים בכביש והולכי הרגל.

אוסיף, כי טענותיו של המבקש בכל הנוגע להמלצת שירות המבחן, אף הן דינן להידחות שכן, כידוע, המלצת שירות המבחן, כשמה כן היא, בגדר המלצה בלבד ואין בית המשפט מחויב לאמצה כלשונה ועליו לבחון אותה לאור השיקולים האחרים ומכלול נסיבות המקרה (ראו למשל: רע"פ 4140/10 חביב אללה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.2010, וההפניות המופיעות שם)). בענייננו, כאמור, איזן בית המשפט המחוזי כראוי בין כלל השיקולים הרלבנטיים ולא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.