רע"פ 8418/08 דנה מאירוב נ. מדינת ישראל

1.

המבקשת הורשעה על-פי הודאתה ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירה של אי-מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול, לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א–1961, ובעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, לפי תקנה 21(א) בשילוב סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961.

בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, לאחר שנתן את דעתו לכלל הנסיבות – לרבות הפגיעה החמורה בנפגע, הרשעותיה הקודמות של המבקשת, ואופי העבירות אותן ביצעה, גזר למבקשת שלושה חודשי מאסר לנשיאה בדרך של עבודות שירות, שישה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח, שנתיים פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה ו-6 חודשים פסילה על תנאי.

2.

על גזר-הדין ערערה המבקשת לפני בית-משפט המחוזי, שם טענה כי העונש שהושת עליה הנו חמור יתר על המידה בהתחשב בנסיבות המקרה. כמו כן, טענה המבקשת כי שגה בית-המשפט לתעבורה בכך שלא נתן את דעתו לאחריותו ורשלנותו התורמת של הנפגע, ובנוסף, שגה בכך שגזר למבקשת את העונש המרבי האמור בהסדר הטיעון.

בית-משפט המחוזי, לאחר שסקר את טענות הצדדים ואת פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה, דחה את הערעור בציינו כי "הקטל בדרכים הינו אחד השיקולים המכריעים בענישה בתחום התעבורה" (סעיף 13 לפסק הדין), ומכאן שהעונש שהושת על המבקשת הינו מידתי וראוי. כמו כן, ציין בית-משפט כי המבקשת הבינה, עת הודתה באישומים, כי בית-המשפט אינו כבול להסדר הטיעון, וממילא העונש שנגזר לא חרג מן ההסדר.

3.

עתה עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי בידה עילה לכך. זאת, באשר בקשתה איננה מעוררת כל סוגיה בעלת השלכה משפטית רחבה או כללית אלא כל כולה שחזור טענותיה הפרטניות בערכאות קמא (ראו לעניין זה רע"פ 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)

בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). כך או כך, סוגיית העונש הראוי למבקשת נבחנה בשתי ערכאות, ולא ראיתי מקום או עילה לדון בה בשלישית.

הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.