רע"פ 8457/08 אמיר אבו עיאדה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום ברמלה (פ 2141/07) בגין שתי עבירות של סחר בסמים, לפי סעיף 13 ביחד עם סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

על פי המתואר באישום הראשון המופיע בכתב האישום המתוקן, ביום 14.5.2007 בשעה 14:30 לערך, הציע המבקש לסוכן משטרתי במסווה לקנות ממנו סם מסוכן מסוג קוקאין. מאוחר יותר באותו היום, בשעה 18:30 לערך, נפגשו השניים בתחנת דלק ברמלה, שם עלה המבקש לרכבו של הסוכן וביקש ממנו להתחיל בנסיעה. במהלך הנסיעה הוציא המבקש מתחתוניו גרב ובתוכה שקית עם 96.49 גרם של קוקאין, תמורתם קיבל 27,000 ש"ח מהסוכן.

על פי המתואר באישום השני, ביום 20.5.2007 בשעה 21:00 לערך, נפגשו השניים שוב בלוד, עת ביקש הסוכן לקנות מהמבקש עוד 100 גרם של סם מסוכן מסוג קוקאין. ביום 21.5.2007 בשעה 14:40 לערך, נפגשו השניים באותה תחנת דלק ברמלה והמבקש עלה לרכבו של הסוכן כבפעם הקודמת. הסוכן העביר למבקש סכום של 28,000 ש"ח תמורת הסם. בשלב זה התבקש הסוכן לעצור לצד הדרך והמבקש ירד מהרכב תוך כדי שהתקשר בטלפון הסלולארי עם אדם אחר כדי שיצא לפגוש את הסוכן ולמסור לו את הסם. אותו אדם הגיע לרכבו של הסוכן ומסר לו 91.32 גרם של סם מסוכן מסוג קוקאין.

ביום 21.1.2008 במסגרת הסדר טיעון, תוקן כתב האישום כך שבאישום השני הואשם המבקש בסיוע לסחר בסמים בלבד. באותו היום הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת א' נחליאל-חיאט ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן, וזאת על סמך הודאתו. במסגרת הסדר הטיעון לא הושגה הסכמה לעניין העונש אשר יושת על המבקש, למעט הסכמה בדבר חילוט סכום של 55,000 ש"ח לטובת המדינה מתוך הכספים אשר נתפסו בביתו של המבקש.

ביום 18.2.2008 גזר בית משפט השלום על המבקש 36 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות בהן הורשע; קנס בסך 30,000 ש"ח או 240 ימי מאסר תמורתו; וחילוט סך של 55,000 ש"ח, כפי שהוסכם במסגרת הסדר הטיעון. בית המשפט שקל לחומרא את טיבן של העבירות בהן הורשע המבקש ומנגד ייחס משקל לקולא לכך שלא הכחיש את מעורבותו בעבירות וביקש מחילה על כך מבית המשפט, וכן כי התארס לאחרונה.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 6480-03-08). המשיבה גרסה כי הערכאה הדיונית לא נתנה משקל ראוי לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש ומנגד התחשבה באופן מוגזם בהודאתו של המבקש, אשר חסכה זמן שיפוטי באופן חלקי בלבד. עוד טענה כי גזר הדין התעלם מעברו הפלילי של המבקש אשר כולל גם הרשעה בעבירה דומה לעבירות בהן הורשע במסגרת ההליך הנוכחי. לבסוף טענה כי לאור סוג הסם בו סחר המבקש וסכומי הכסף המעורבים בפרשה, היה על בית המשפט להעדיף שיקולי הרתעה וגמול על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, ולגזור עליו עונש התואם את רף הענישה המקובל בנסיבות אלו.

ביום 17.9.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא א' טל , סגן הנשיא ז' כספי

והשופט א' סטולר ) את ערעורה של המשיבה וגזר על המבקש 48 חודשי מאסר בפועל תחת 36 החודשים אשר גזר עליו בית משפט השלום. יתר חלקי גזר הדין של בית משפט השלום הותרו על כנם. בית המשפט נימק את פסק דינו בכך שלאור סוג הסם בו סחר המבקש, כמויות הסם אשר נתפסו והסכומים המעורבים בעסקאות, יש מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום, אשר ייחס משקל רב מדי להודאתו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משבחר להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום ולהחמיר בעונשו של המבקש. זאת משום שיש לייחס משקל רב להודאתו של נאשם בפתח משפטו, כפי שעשה בית משפט השלום. עוד גורס המבקש כי הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש אשר גזרה הערכאה הדיונית, למעט כאשר זו נופלת לדבר טעות או שסטתה באופן קיצוני מרף הענישה המקובל בעבירות נשוא ההליך. במקרה של המבקש, בית משפט השלום התייחס לכלל השיקולים הרלוונטיים בגזר דינו ולא חרג באופן דרסטי מרף הענישה המקובל, ולפיכך לא היה מקום להתערבות בגזר הדין על ידי בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. אמנם, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בגזר דין הניתן על ידי הערכאה הדיונית כדבר שבשגרה. עם זאת במקרה שלפניי, ההחמרה בעונשו של המבקש על ידי בית המשפט המחוזי היתה במקומה לאור החומרה הרבה הגלומה בעבירת הסחר בסמים, עליה עמדתי במקרה אחר:

"בית-משפט זה ביטא לא אחת את שאט הנפש והחומרה, שבהן יש לראות את עבירות הסחר בסמים, המשחיתות כל חלקה טובה ופוגעות באופן אנוש באושיות החברה." (ראו ע"פ 10228/05 רובאעי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.6.2006).

פועל יוצא של חומרה זו הוא רף הענישה הגבוה בעבירות כגון דא (ראו ע"פ 3759/03 תמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.2.2004) (להלן: פרשת תמיר ); ע"פ 6373/06 מדינת ישראל נ' אלנשמי (לא פורסם, 6.9.2006)). ומנגד, אף שכל מקרה ומקרה נבחן לגופו, כאשר בסחר בסמים עסקינן, נסיבות אישיות הינן שיקול שולי המתגמד ביחס לשיקולים לחומרא (ע"פ 4381/05 אבו זקיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.7.2006); פרשת תמיר). לאור ההלכה הפסוקה לעיל, ההחמרה בעונשו של המבקש על ידי בית המשפט המחוזי היתה ראויה בנסיבות העניין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.