ע"פ 4381/05 פאיז אבו זקיקה נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי) הרשיע את המערער – על-פי הודאתו – בכתב האישום המתוקן, בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א)(ג) + 31(ד) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ז-1973, לאחר שהודה בהחזקת סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 100.92 גרם נטו, מבלי שיש בידיו היתר מאת המנהל.

ביום 7.4.05 גזר בית-המשפט המחוזי על המערער עונש של ארבעים ושמונה חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו; שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שהמערער לא יעבור כל עבירה של סחר או החזקת סם מסוכן בכמות מסחרית תוך שלוש שנים מיום שחרורו; וכן פסילתו של המערער מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של שנים-עשר חודשים החל מיום שחרורו.

בית-המשפט המחוזי ציין בגזר-דינו, כי השיקולים שנלקחו בחשבון לקולא היו העובדה, כי המערער חסך מזמנו של בית-המשפט והודה בהזדמנות הראשונה וכן נסיבותיו האישיות לרבות העובדה, כי המערער נעדר הרשעות קודמות. מנגד, השיקולים שנלקחו בחשבון לחומרה היו המסר החינוכי החייב לצאת מבית-המשפט והוא גמול והרתעה מתאימה, הן למערער והן לאחרים כמותו הנמצאים מעורבים בסחר בסם ההרואין, המכונה "סם המוות".

מכאן הערעור שבפנינו.

בערעור על חומרת העונש, טוענת באת-כוח המערער, כי יש ללמוד על נסיבותיו האישיות של המערער, אשר הביאו אותו לבצע את העבירה. לטענתה, המערער הינו בחור צעיר כבן 27, נשוי ואב לילדה, אשר המצוקה הכלכלית הביאה אותו לבצע את העבירה. המערער שירת בצבא ההגנה לישראל שירות פעיל, ללא רבב, כמפקד צוות ביחידה מיוחדת של גששים בדואים בנגב. כמו-כן, למערער אין הרשעות קודמות והמקרה דנן הינו הסתבכותו הראשונה בפלילים ומהווה מעידה חד-פעמית. עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המערער, כי גם שירות המבחן התרשם, כי המערער ער לחומרת מעשיו והוא לוקח אחריות מלאה למעשיו. לבסוף, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער עונש מאסר לתקופה קצרה בלבד.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערעור. לטענתו, אין לייחס משקל לטענת המערער, לפיה הוא ביצע את העבירה על רקע של מצוקה כלכלית, שכן מדובר בכמות סם נכבדה בה החזיק המערער, המספיקה לאלפי מנות סם.

דין הערעור להידחות.

כבר נקבע לא אחת על-ידי בית-משפט זה, כי בבואנו לגזור את דינו של נאשם שהורשע הן בעבירות סמים והן בכל עבירה אחרת חובה על בית המשפט לזכור, כי מודל הענישה בארץ הוא מודל מעורב, הכולל בתוכו שיקולי הענישה השונים: הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה, ומלאכת האיזון בין כל השיקולים הללו היא מחובתו הראשונית של בית המשפט (ראו ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1), 594, 601 והאסמכתאות שם).

ובנוגע לנסיבותיו האישיות של המערער, קשות ככל שיהיו – בעבירות סמים מסוג זה, יש לייחס להן את המשקל השולי ביותר (ראו והשוו בעניין זה ע"פ 376/89 לובטון נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(4) 309, 311), שכן חובה היא על בית-המשפט בימים אלו להילחם מלחמת חורמה בתופעה של החזקת סמים מסוכנים (ראו והשוו ע"פ 3759/03 יצחק תמיר ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

אשר לעבירות סחר או החזקה מסחרית של סם מסוכן מסוג הרואין כבר נקבע, כי יש למצות את הדין עם עבריינים אלה ובפרט כאשר מדובר בהחזקה של כמות סם כה גדולה. כך למשל נקבע בע"פ 1594/96 סאלח אלאדין בן חאלד עקול נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"אכן, העונש שנגזר על המערער אינו קל. ברם, בתחום זה על הנסיבות האישיות לסגת מפני הענין הציבורי שבהטלת עונשים מרתיעים. באת כוח של המערער הצביעה על קיומם של פסקי דין שבהם נגזרו על נאשמים, שנמצאו אשמים בהחזקת סמים בכמויות גדולות יותר, עונשים קלים יותר. ברם, כל מקרה ונסיבותיו. בנסיבות הענין, גם אם אפשר שהעונש שנגזר על המערער נוטה לחומרא, אין עילה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור לקולא."

(בעניין זה ראו גם: ע"פ 180/02 עומר אלקרם בן מוחמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 8956/03 פאדי חליפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4938/00 כרים זידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

בנסיבות המקרה, גם אם מתחשבים בגילו הצעיר של המערער ובעברו הנקי, לא מצאנו מקום להתערב בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי ולטעמנו, העונש שנגזר על המערער הולם את מעשיו ומאזן היטב בין שיקולי הענישה השונים.

אשר-על-כן, הערעור נדחה.