רע"פ 849/07 זוהר בן-אשר נ. מדינת ישראל

בתאריך 12.6.02 הוגש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום כנגד המבקש הכולל ארבעה אישומים. על-פי הנטען באישום הראשון, המבקש, אשר ניגש לארבעה מכרזים שונים שפרסמה נציבות שירות המדינה בין השנים 2000-1999, הציג עצמו כבעל שתי תעודות דוקטורט וכמי ששימש כנציג ישראל באיחוד האירופי לענייני מדע ופיתוח טכנולוגי בין השנים 1998-1996. בתמיכה להצעותיו למכרזים אלו צירף המבקש שתי תעודות דוקטורט מזויפות, מאוניברסיטאות שיקגו ולונדון. על-פי הנטען באישום השני, במהלך שנת 1981 הגיש המבקש את מועמדותו למשרת הוראה בסמינר הקיבוצים בתל-אביב, כשהוא מציג עצמו כבעל שתי תעודות דוקטורט, תוך צירוף צילומי התעודות המזויפות. המבקש הואשם, כי קיבל במרמה את משרתו ואת השכר ששולם לו בין השנים 1981 ועד לינואר 2001, לפי הדרגה החלה על מחזיק תעודת דוקטור. האישום השלישי נוגע לקבלת המבקש לעבודה בבית הספר למינהל עסקים של המכללה למינהל בהסתמך על אותן תעודות מזויפות. אף כאן יוחסו למבקש קבלת המשרה וקבלת השכר לפי דרגה של דוקטור, במרמה וזאת במהלך התקופה שבין 18.8.91 לבין 28.2.1993. האישום הרביעי מתייחס לעבודת המבקש כמרצה במכללת שנקר. על פי הנטען בכתב האישום בעקבות מצג השווא שהציג המבקש לפיו הוא בעל תואר דוקטור החל לעבוד בין השנים 1997 ל-2000 כמרצה במכללה ושכרו נקבע לפי דרגת השכר החלה על פרופסור.

בית-משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' שריזלי) הרשיע את המבקש בעבירות של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, ניסיון לקבלת משרה שלא כחוק, קבלת דבר מה בנסיבות מחמירות וניסיון לקבלת דבר מה בנסיבות מחמירות. על המבקש נגזרו ביום 27.12.04 העונשים הבאים: שלוש שנות מאסר בפועל, קנס בסך של 30,000 ש"ח, ושתי תקופות של מאסר על תנאי, האחת בת 18 חודשים ואחרת בת שלושה חודשים.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד סגן הנשיא ז' המר והשופטים י' שיצר וי' שבח) התקבל בחלקו. בית המשפט מצא לנכון לזכותו מן האישום הרביעי ועונש המאסר בפועל שהוטל עליו הופחת בחמישה חודשים והועמד על 31 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם.

ביום 28.1.07 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. טענתו של המבקש מכוונת אך ורק כנגד הרשעתו באישומים השני והשלישי. לדידי המבקש, שגו הערכאות שקדמו לי עת שקבעו כי שתי העבירות המרכזיות בהן הוא הורשע – העבירה של קבלת דבר במרמה והעבירה של שימוש במסמך מזויף – הינן עבירות נמשכות. העבירות האמורות, כך לטענתו, הינן עבירות רגעיות שבוצעו במועד מוגדר. בנסיבות אלו, טען המבקש להתיישנות העבירות מכוחן הועמד לדין בשני אישומים אלו. במסגרת בקשת רשות הערעור, ביקש המבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו. זו הבקשה המונחת כעת לפניי.

המשיבה מאידך, מבקשת לדחות את הבקשה בסוברה כי עניינו של המבקש אינו מצדיק את עיכוב ביצוע עונשו.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.

מבלי לקבוע מסמרות בדבר סיכויי בקשת רשות הערעור, לא שוכנעתי כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם מקרים העשויים להצדיק עיכוב ביצועו של עונש המאסר. על פי ההלכה הנוהגת, מועד ביצועו של עונש מאסר הוא מייד עם מתן גזר הדין (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241 (להלן: עניין שוורץ ); רע"פ 2226/02 מעייני רפאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר יסודו

בצורך שלא תיפגע אפקטיביות הענישה הפלילית ובצורך בהגברת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. עמד על כך בית משפט זה בעניין שוורץ , בציינו:

"עיכוב ביצוע גזר-הדין עלול לגרום לכך שיעבור פרק זמן ממושך בין מועד גזירת הדין לבין מועד ריצוי העונש, ובמהלכו יימצא אדם שהורשע בדין חופשי להלך בין הבריות. בכך יש כדי לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, "שכן ככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיע של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו" ( שם , בעמ' 268).

בהחליטי שלא לעכב את ביצוע פסק הדין נתתי דעתי לשיקול מדיניות כללי זה ולמספר שיקולים נוספים הנוגעים למקרה שבפניי ובכללם: חומרת המעשים בהם הורשע המבקש כמו גם העובדה שהוא לא נרתע מלשוב ולבצע את מצגי השווא במספר הזדמנויות שונות; אורכה של תקופת המאסר שהושתה על המבקש, אשר עומדת על 31 חודשים; העובדה שחלפה תקופה ממושכת, שלא לומר ממושכת ביותר, של למעלה משנתיים מאז נגזר דינו של המבקש; ולכך שהרשעת המבקש באישום הראשון הפכה לחלוטה, שכן הוא ממילא אינו משיג עליה במסגרת בקשה זו.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.