פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
8490/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
נאל רגחה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 31.10.10 בעפ"ת 46883-08-10 שניתן על ידי
כבוד השופטת נגה אהד
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 46883-08-10, כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 31.10.2010 אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ברמלה (פ"ל 652/08, כבוד השופט ח' טרסי ).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ); עבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודה; וכן עבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 15.4.2008 נהג המבקש ברכבו למרות שידע כי הוא פסול לנהיגה בהתאם לעונש שהוטל עליו ביום 17.3.2008 בתיק אחר. באותן נסיבות נהג המבקש גם ללא ביטוח תקף.
ביום 30.11.2009 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וביום 8.7.2010 גזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, פסילה לתקופה של שנה, שישה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן קנס בסך 5,000 ש"ח.
על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע, בין היתר, כי לא מצא כל פגם בכך שבית המשפט לתעבורה לא כתב בצורה מפורשת כי הוא מזהיר עצמו כיוון שהוא מסתמך על עדות יחידה. עוד קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש סביר לאור נסיבות המקרה.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש, בין היתר, כי בית המשפט לתעבורה שגה בכך שהסתמך על עדותו היחידה של עד התביעה מבלי להזהיר עצמו ומבלי להתייחס להשגות שהעלתה ההגנה בנוגע לעדותו; כי מעבר לעדותו של עד התביעה אין כל הוכחה אחרת לכך שהוא זה שנהג ברכב; כי גרסתו וגרסת אשתו היו מפורטת ועקביות ולא זכו להתייחסות מתאימה; וכן כי העונש שהוטל עליו חמור ביחס לנסיבות המקרה.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה.
מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה מפורטת ומנומקת. בית המשפט כתב באופן מפורש כי הוא נתן את דעתו לכך שהתשתית העובדתית כנגד המבקש מבוססת על עדות יחידה והסביר מדוע מצא לנכון להעדיף את אותה עדות על פני עדויות ההגנה. בנוסף, פירט בית המשפט את הנסיבות אשר מחזקות את עדותו של עד התביעה. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט לתעבורה לפיה יש להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו.
אף טענותיו של המבקש לעניין העונש דינן להדחות. כידוע, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו. דומה שאין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרתה של עבירת הנהיגה בזמן פסילה ועל הצורך לנקוט במדיניות של ענישה מרתיעה כנגד אלו אשר לא משלימים עם העונש שנגזר עליהם וממשיכים לנהוג למרות שהם מודעים לכך שרישיונם נשלל. לאור חומרת העבירה שביצע המבקש ונסיבות ביצועה, בצירוף עברו התעברותי המכביד, לא מצאתי מקום להתערב בעונש שהוטל עליו.
סוף דבר הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ט"ז בכסלו התשע"א (23.11.2010).
ש ו פ ט