רע"פ 8498/08 אריה הרשלר נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת 23302/07) בגין עבירה של נהיגה מעל המהירות המירבית המותרת, לפי תקנה 54א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 11.10.2006 בשעה 01:31, צולם רכבו של המבקש בעת שנסע בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה, בה מהירות הנסיעה המותרת היא עד 90 קמ"ש , במהירות של 142 קמ"ש .

ביום 4.3.2007 הרשיע בית המשפט (כבוד השופטת נ' פראג-לבוא ) את המבקש בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום לאחר שלא התייצב לדיון בעניינו, אף שהומצאה לו הזמנה לדיון כדין. בית המשפט גזר על המבקש פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של ארבעה חודשים; פסילת רשיון על תנאי של שלושה חודשים למשך שלוש שנים; וקנס על סך 1,500 ש"ח.

ביום 19.2.2008 פנה המבקש לבית המשפט לתעבורה בבקשה "להעברת שם הנאשם" לאפרים קליין ( להלן: קליין ) אשר לטענתו נהג ברכב בעת ביצוע העבירה נשוא כתב האישום. בבקשה טען המבקש כי העיכוב בהגשת הבקשה נבע משהייתו של קליין בחוץ לארץ.

ביום 20.2.2008 דחה בית המשפט את הבקשה הנ"ל.

המבקש הגיש בקשה נוספת להסבת שמו לשמו של קליין אשר נדחתה אף היא על ידי בית המשפט ביום 6.5.2008, עת לא נתן המבקש כל הסבר באשר לאי הופעתו לדיון בו הורשע.

על פסק דינו והחלטותיו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70383/08). בערעורו חזר המבקש על טענתו כי לא הוא אשר נהג ברכב בעת שצולם. בנוסף, טען המבקש כי אי התייצבותו למשפטו ביום 4.3.2007 נבעה מחוסר תקשורת זמנית בינו לבין אשתו אשר קיבלה את ההזמנה לדיון בעניינו, אך לא המציאה לו את ההזמנה עקב סכסוך משפחתי.

ביום 21.9.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופט ש' ברוך ) את ערעורו של המבקש בקובעו כי הבקשות שהוגשו לבית המשפט קמא להעתקת גזר הדין לקליין, אותן פירש בית המשפט כבקשות לביטול גזר דין במהותן, הוגשו על ידי המבקש בחלוף 11 חודשים מיום קבלת גזר הדין על ידו ומשכך דינן להידחות. בית המשפט הוסיף כי בבקשותיו של המבקש לפני בית המשפט קמא, לא הוצגה סיבה כלשהי המצדיקה את היעדרותו מהדיון בעניינו.

מכאן הבקשה למתן רשות הערעור שלפניי, בגדרה שב המבקש וטוען כי לא הוא אשר נהג ברכב והרשעתו אינה צריכה לעמוד. באשר לעיכוב שחל בין קבלת גזר הדין על ידו לבין הגשת הבקשות לביטול הרשעתו, טוען המבקש כי הובטח לו על ידי קליין שהלה יפעל לביטול גזר הדין ומשלא עשה כן, פנה המבקש בעצמו לבית המשפט. המבקש שב וחוזר על טענתו כי אי התייצבותו לדיון הראשון בו הורשע נבעה מכך כי אשתו לא הביאה לידיעתו את דבר מועד המשפט. לבסוף, מעלה המבקש את נסיבותיו האישיות ובעיקרן התנדבותו כנהג אמבולנס, כעילה לכך שעל בית משפט זה לבטל את פסילת רשיונו בפועל.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין ובהחלטות הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהב הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. לפי סעיף 130ח לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר תוגש תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין על ידי הנאשם. על אף זאת, המבקש הגיש את בקשותיו לביטול הרשעתו כשנה לאחר המועד שנקבע לכך, ללא כל סיבה המניחה את הדעת. גם טענותיו של המבקש לסיבת אי התייצבותו למשפטו ביום 4.3.2007, לאחר שזומן אליו כדין, אין בהן ממש.

אשר על כן בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא מתייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע שהגיש המבקש.