רע"פ 8562/08 ע.ע.גזאל בע"מ נ. המשרד לאיכות הסביבה

1.

מבקשת 1 הינה חברה פרטית העוסקת, בין היתר, בהובלה ופינוי של פסולת. מבקש 2 הוא בעל מניות ומנהלה של החברה, ומבקש 3 שימש במועדים הרלוונטיים לכתב האישום כנהג משאית מטעמה. ביום 2.4.2008, בתום שמיעתן של ראיות, הרשיע בית-משפט השלום בחיפה ( כבוד השופט ח' שילוני ) את המבקשים כולם בהשלכת פסולת בנין ברשות הרבים, מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 2 בצירוף סעיף 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984. הרשעת מבקש 2 בעבירה נסמכה על עובדת היותו נושא משרה בחברה, הכל בהתאם להוראת סעיפים 15(א) ו -15(ב) לחוק שמירת הניקיון.

המבקשים לא חלקו על העובדה כי עסקו בהובלת פסולת בנין, אולם לגרסתם הם השליכו את הפסולת באתר "מיגר", אשר הינו אתר מורשה ובידם אף אישור לכך. בית-משפט השלום דחה גרסה זו של המבקשים, לאחר שהתעורר בלבו ספק בשאלת מהימנותו של אותו אישור, נוכח אי-התאמה שנתגלתה בינו לבין מסמך אחר של "מיגר" באשר למועדי ההטמנה של הפסולת.

בעקבות הרשעתם, גזר בית-משפט השלום בחיפה את דינם של המבקשים כדלקמן: על מבקשת 1 הושת קנס בשיעור 40,000 ש"ח והיא חויבה לחתום על התחייבות בסכום של 60,000 ש"ח להימנע במשך שנתיים מלשוב ולעבור את העבירה בה הורשעה. למבקש 2 נגזר קנס בשיעור 20,000 ש"ח והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 40,000 ש"ח. על מבקש 3 הושת עונש קנס בשיעור 10,000 ש"ח והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 20,000 ש"ח.

להשלמת התמונה אציין, כי כתב האישום כלל נאשם נוסף, שהודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות שיוחסו לו, ונדון לקנס בסך 10,000 ש"ח.

4.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערו המבקשים לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. השגותיהם כוונו, רובן ככולן, לממצאים שבעובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית. לחלופין, נתבקש בית-המשפט המחוזי להקל בקנסות שהושתו על המבקשים. ביום 4.9.2008 דחה בית-המשפט קמא ( כבוד השופטים ר' שפירא , ע' גרשון ו צ' קינן ) את הערעור, על שני חלקיו. הוא לא מצא מקום לשנות מממצאיה של הערכאה הדיונית, אותם מצא מבוססים כדבעי, ובאשר לעונש, לא נמצא כי הוא חורג מרמת הענישה הנוהגת.

5.

בבקשה שבפני עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תוך שהם שבים על הטענות אשר שימשו אותם בערכאות הקודמות. לדידם, אין הרשעתם יכולה לעמוד, הואיל ואשמתם לא הוכחה במידה הנדרשת בפלילים, ומנגד עלה בידם להוכיח כי השליכו את הפסולת באתר מורשה. עוד נטען, כי הואיל והנאשם הנוסף הורשע, בהתבסס על הודאתו, בעבירה אשר יוחסה לו בגדרי האישום השלישי, לא ניתן להרשיע את המבקשים בביצועה של עבירה זו. לחלופין, טוענים המבקשים כי יש להקל בעונשם. טענותיהם לעניין זה נסמכות על שני אדנים: ראשית, לא ניתן משקל הולם לנסיבות המקלות המתקיימות בעניינם, ובהן העובדה כי עיסוקה העיקרי של מבקשת 1 אינו בפינוי פסולת; העובדה שזוהי להם הרשעתם הראשונה; וכן שהם פעלו לניקוי האתרים. שנית, נטען כי העונש סוטה במידה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת, ולא קוים בו האיזון המתחייב מהעונש שנגזר לנאשם האחר.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, באשר אין היא מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של המבקשים, וככזו אין בה כדי להקים עילה לקיומו של ערעור שני (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). זאת ועוד, הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225 (1983); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2007)). בייחוד כך, מקום בו מדובר בערכאת ערעור שנייה. אף הטענה המתייחסת לנאשם הנוסף אינה יכולה לעמוד, באשר גם בענין זה נקבע כממצא שבעובדה כי

הוא היה אחראי לפינויה של מכולה יחידה, בעוד שמבקש 3 פינה ארבע מכולות.

באשר לעונש - כידוע, הלכה היא, כי חומרתו כשלעצמה אינה מקימה עילה ליתן רשות לערער, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03, קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (1), 646 (2003)). לא מצאתי כי עניינם של המבקשים נמנה עם אלה. עיון בגזר-דינו של בית-משפט השלום מלמד כי בגזירת עונשם של המבקשים הוא נתן את דעתו לכלל הנסיבות, והעונש שהשית נראה הולם לאור הצורך לנקוט באכיפה אפקטיבית בתחום זה.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.