רע"פ 8579/12 אליהו דנינו נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (בהרכב: כב' סגן הנשיאה, השופט י' צבן , כב' השופטת מ' מזרחי , וכב' השופט ר' כרמל ) מתאריך 14.10.2012 ב-עפ"ג 21873-07-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' פולוק ) מתאריך 30.05.2012 ב-ת"פ 19978-02-12.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, בגדרו נטען כי במועד שאיננו ידוע במדויק, בין תאריך 20.01.2012 בשעה 16:30 לבין תאריך 21.01.2012 בשעה 18:30, התפרץ המבקש לדירה ברח' הרב ריינס 8 בירושלים. על פי הנטען בכתב האישום, המבקש נכנס לדירה דרך חלון המטבח, וגנב כ-3,000 יורו במזומן, וכן ג'קט כחול ובו תעודת זהות, כרטיסי אשראי ומפתחות.

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בהתפרצות למקום מגורים, עבירה לפי סעיף 406(ב) ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ובגניבה, עבירה לפי סעיף 384 ל חוק העונשין .

3.

בתאריך 19.03.2012 הודה המבקש בכל עובדות כתב האישום, וזאת שלא במסגרת הסדר טיעון בינו לבין המשיבה. נוכח הודאתו של המבקש, הרשיע אותו בית משפט השלום הנכבד בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום הנ"ל. כמו כן, החליט בית משפט השלום הנכבד כי שירות המבחן יגיש תסקיר בעניינו של המבקש.

4.

בתאריך 30.05.2012, לאחר שהוגש תסקיר שירות המבחן, ולאחר שבית המשפט הנכבד שמע את טיעוני הצדדים לעונש, הוא גזר את דינו של המבקש.

בפתח גזר הדין, סקר בית משפט השלום הנכבד את עברו הפלילי העשיר של המבקש, את נסיבותיו האישיות הקשות, ואת הרצון שהביע המבקש לשינוי אורח חייו. בית משפט השלום התייחס גם לתסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש, ממנו עולה כי הרקע לביצוע העבירות הינו התמכרותו של המבקש לסמים. עוד נאמר כי שירות המבחן סבור שהמבקש איננו בשל לטיפול במכון גמילה, ולכן המליץ למבקש לפנות לטיפול גמילה במסגרת שירות בתי הסוהר, אם ירצה בכך. בית משפט השלום הנכבד ציין עוד כי לחובת המבקש עומדים שני מאסרים מותנים בני הפעלה, האחד לתקופה של 10 חודשים, והשני לתקופה של 4 חודשים (להלן: העונש המותנה הראשון , ו- העונש המותנה השני , בהתאמה).

לבסוף, ותוך שנתן דעתו לכל הנ"ל, השית בית משפט השלום הנכבד על המבקש את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל, הפעלת העונש המותנה הראשון, קרי 10 חודשי מאסר על תנאי, לריצוי במצטבר, הפעלת העונש המותנה השני, קרי 4 חודשי מאסר על תנאי, לריצוי בחופף (כך שבסך הכל הושתו על המבקש 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל), ו-6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים (כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה לפי סעיפים 384, 406 או 407 ל חוק העונשין ).

5.

על גזר דינו של בית משפט השלום הנכבד הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד.

טענתו המרכזית של המבקש בערעור הנ"ל היתה כי שגה בית משפט השלום הנכבד בכך שהפעיל נגדו את העונש המותנה השני, שכן תקופת התנאי לגבי עונש זה חלפה טרם שביצע את העבירות בהן הורשע. לטענת המבקש, לו היה בית משפט השלום הנכבד פוסק את דינו כשהיה מונח בפניו עונש מותנה אחד בלבד, במקום שניים, היה משית עליו עונש כולל נמוך יותר. נוכח טענה זו, החליט בית המשפט המחוזי הנכבד כי מזכירות בית המשפט תזמין את התיק שבו הושת על המבקש העונש המותנה השני, ולאחר שזה יתקבל ינתן פסק הדין.

6.

בפסק הדין, שניתן בתאריך 14.10.2012, קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד את טענתו האחרונה של המבקש, וקבע כי אכן שגה בית משפט השלום הנכבד בהפעילו את העונש המותנה השני, שכן תקופת התנאי אכן הסתיימה כחצי שנה לפני שהמבקש ביצע את העבירות שבהן הורשע במסגרת כתב האישום הנוכחי. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מאחר שבית משפט השלום הנכבד פסק כי העונש המותנה השני ירוצה בחופף – אין בקבלת הטענה כדי לשנות את תקופת המאסר הכוללת שהושתה על המבקש, דהיינו 24 חודשים בסך הכל. בית המשפט המחוזי הנכבד אף ציין כי "תקופת המאסר הולמת ואין לומר כי החמירה עם המערער [המבקש כאן – ח"מ ]".

לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

7.

בתאריך 27.11.2012 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור בלתי מנומקת, לצד בקשה לייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית. בתאריך 04.12.2012, ולאחר שהסניגוריה הציבורית הותירה את ההחלטה לשיקול דעת, החליטה כב' הרשמת ל' בנמלך לדחות את הבקשה למינוי סניגור. בהתאם, הגיש המבקש בתאריך 11.12.2012 את נימוקי בקשת רשות הערעור, מבלי שהוא מיוצג על ידי סניגור (אעיר כי בשתי הערכאות דלמטה היה המבקש מיוצג).

נוכח העובדה שהמבקש הגיש את הבקשה שבפני בכוחות עצמו, ומבלי שהסתייע בייצוג משפטי, ובשים לב לכך שעסקינן בשלילת חירות, הנחיתי את עצמי לפעול כאן במשנה זהירות ואף ניסיתי לקרוא מבין השיטין של הדברים שכתב המבקש, כמו גם ממכלול החומר שבתיק, נימוקים שונים, אשר עשויים לתמוך בטענותיו.

טענות המבקש

8.

המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שלא הפחית מעונשו נוכח השגגה שנפלה בפני בית משפט השלום הנכבד, אשר הפעיל, כאמור, עונש מאסר על תנאי שכבר לא היה בר הפעלה. לשיטתו, היה על בית המשפט המחוזי הנכבד להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום הנכבד, שכן אלמלא הטעות – היה בית משפט השלום מפחית מעונשו. נראה, כי עיקר טענתו של המבקש בהקשר זה היא כי אם היה בית משפט השלום גוזר את דינו בהתחשב בעונש המותנה הראשון בלבד, היה קובע כי עונש זה ירוצה בחופף לעונש המאסר בפועל שהושת על המבקש, ולא במצטבר (כפי שהורה שהעונש המותנה השני ירוצה בחופף).

עוד טוען המבקש, כי היה על בית המשפט המחוזי הנכבד לאפשר לו להשמיע את טיעוניו פעם נוספת לאחר שהתבררה הטעות שנפלה בבית משפט השלום הנכבד. לגרסת המבקש, השתלשלות האירועים היתה כדלקמן: טענות הצדדים נשמעו בתאריך 10.10.2012, ובעקבותיהן הורה בית המשפט המחוזי הנכבד למזכירות להזמין את התיק שבו הושת על המבקש העונש המותנה השני, כדי לבחון את תוקף התנאי. לאחר שהתקבל התיק הרלבנטי, ניתן פסק הדין בתאריך 14.10.2012, מבלי שהתקיים דיון נוסף בעניין. לשיטת המבקש, היה איפוא על בית המשפט המחוזי הנכבד לקיים את הדיון בעניינו בשנית לאחר שקיבל לידיו את התיק הנ"ל.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, ולאחר שהנחיתי את עצמי לפעול באופן האמור בפיסקה 7 סייפא שלעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

10.

טענותיו של המבקש באשר לחומרת עונשו התבררו כבר בפני שתי ערכאות. כמו כן, טענתו לפיה ראוי היה להקל בעונשו נוכח ביטול הפעלת העונש המותנה השני הועלתה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר שקל אותה – והחליט לדחותה, תוך שמצא כי העונש שהושת על המבקש הולם את חומרת מעשיו. משאלה הם פני הדברים, ובהעדר חשיבות משפטית לנטען כאן מעבר לעניינם של הצדדים הישירים להליך – אין מקום ליתן פה רשות לערעור "בגלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)).

11.

גם לגופם של דברים לא נראה (אף כי לעולם אין לדעת) כי עונשו של המבקש היה אחר, באם בית משפט השלום הנכבד לא היה שוגה ומפעיל גם את העונש המותנה השני, שתוקפו הסתיים טרם שהמבקש ביצע את המעשים המתוארים בכתב האישום הנוכחי. למעשה, המבקש איננו טוען כנגד העונש "הבסיסי" שהושת עליו, קרי 14 חודשי מאסר בפועל, ואף איננו משיג נגד תוקפו של העונש המותנה הראשון, שעמד לחובתו. טענתו המרכזית בהקשר זה היא, כאמור, שאלמלא השגגה היה בית משפט השלום קובע שהעונש המותנה הראשון ירוצה בחופף, כולו או חלקו, ולא במצטבר.

טענה זו דינה להדחות במישור העקרוני. מצוות המחוקק היא שככלל הפעלת עונש מאסר על תנאי, לצד השתת עונש מאסר בפועל, תעשה במצטבר, ולא בחופף. בית משפט זה עמד על כך באריכות ב-ע"פ 3869/09 סלימן נ' מדינת ישראל (28.12.2009):

"הכלל הוא שעונש מאסר על תנאי אשר מופעל ירוצה באורח מצטבר לעונש המאסר שגוזר בית המשפט בשל העבירה הנוספת (ראו סעיף 58 ל חוק העונשין ; יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני ב 1704 (2009) והאסמכתאות המובאות שם).

ההלכה בסוגיה זו ברורה, ולכן היחס בין עונש המאסר בפועל בגין ההליך הנוכחי לבין המאסר על

תנאי שנגזר בהליך הקודם, ושהומר עתה למאסר בפועל, הוא יחס של " הצטברות עונשים "... רק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט לקבוע כי המאסר המותנה שהופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר שנגזר בגין העבירה הנוספת. החוק דורש כי תקופות המאסר יחפפו רק אם קיימים " טעמים שיירשמו ". "דרישת 'טעמים שיירשמו' מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בכוחו של עונש המאסר כעונש ממשי ומוחשי" ( ע"פ 4654/03

ווליד נ' מדינת ישראל , פס' 26 לפסק הדין (לא פורסם, 26.6.2006) (להלן: פרשת ווליד ). ראו גם אהרן אנקר מאסר על תנאי 22-24, 114 (1981); ע"פ 866/77 מזרחי

נ' מדינת ישראל , פ"ד לב (2) 694, 696 (1978); ע"פ 384/78 מדינת ישראל נ' משאלי , פ"ד לב (3) 245, 248 (1978) (להלן: פרשת משאלי ); ע"א 577/83 היועץ

המשפטי לממשלה נ' פלונית , פ"ד לח (1) 461, 485 (1984)).

לפיכך, אין מנוס מן המסקנה שגם אם בית משפט השלום הנכבד היה מפעיל נגד המערער רק את העונש המותנה הראשון, סביר הדבר שלא היה קובע שהעונשים ירוצו בחופף – אלא במצטבר, כך שיש להניח שממילא לא היה נגזר על המבקש עונש פחות מזה שהושת עליו.

12.

יש לדחות גם טענתו השנייה של המבקש, לפיה היה על בית המשפט המחוזי הנכבד לקיים דיון בעניינו לאחר שהתבררה הטעות שבהפעלת העונש המותנה השני. שני טעמים לדבר:

ראשית , מעצם טבעם של דיונים אדברסריים, כל צד טוען טענות התומכות בעמדתו, ולאחר מכן מתבררים הדברים על ידי בית המשפט. ברי, כי לא ניתן לקיים דיונים חוזרים ונשנים כל אימת שאיזו מטענות הצדדים מתבררת כנכונה.

שנית , ולגופם של דברים, לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין בכך שהדיון התקיים טרם שהתבררה השגגה שבהפעלת העונש המותנה השני. כבר בפתח הדיון, הודיע בא-כחו של המבקש כי:

"יש פה עניין שאנחנו רוצים להתמקד בו והוא לב העניין מבחינתנו שמשליך על כל גזר הדין של בית משפט קמא. בגזר הדין הוזכר מאסר על-תנאי בתיק ישן של המערער [המבקש כאן – ח"מ ], ולשיטתנו הוא כבר לא היה קיים. אם לפני כב' השופט פולק היה רק מאסר מותנה אחד, יכול להיות שגזר הדין היה שונה".

13.

נוכח האמור לעיל מסתבר שכל טענותיו של המבקש נשמעו בפועל במהלך הדיון שהתקיים בעניינו, אף על פי שדיון זה התקיים טרם שהתברר באופן סופי כי אכן לא היה מקום להפעלת העונש המותנה השני. לפיכך לא מצאתי כי לו היה המבקש טוען גם את טענתו הנ"ל פעם נוספת, הרי שיש סבירות גבוהה לכך שפני הדברים היו משתנים.

14.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – דין בקשת רשות הערעור להידחות . יחד עם זאת, התרשמתי מתוכן הבקשה כי רצונו של המבקש להשתקם ולנהל אורח חיים נורמטיבי הינו רצון כן ואמיתי. בהתאם אני מנחה את שירות בתי הסוהר לבחון את האפשרות לשלב את המבקש בטיפולי גמילה, ככל שיחפוץ בכך ובמידה שהדבר יכול להסתייע.