רע"פ 8595/08 עופר רפאלי נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, יחד עם סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. הרקע להרשעה הוא תאונת דרכים במהלכה פגע המבקש, נהג מונית, בהולך רגל במעבר חצייה וגרם למותו. בית-המשפט קבע כי יש להקל עם המבקש נוכח תסקיר מבחן חיובי שהתקבל בעניינו, עברו התעבורתי הלא מכביד, והעובדה שמיהר לקחת אחריות על חלקו בתאונה והודה בעובדותיו של כתב-האישום. עוד נקבע, כי לפתחו של המנוח רובץ חלק מהאשם לתאונה הואיל וחצה את הכביש באור אדום. למסקנה זו הגיע בית-המשפט בהתבסס על תוכנית רמזורים שהוצגה בפניו במהלך הטיעונים לעונש. בסופו של יום נגזרו למבקש שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, שמונה חודשים מאסר על תנאי, 75 חודשי פסילה, 15 חודשי פסילה על-תנאי, ופיצוי בסך 6,000 ש"ח שישולם לאלמנת המנוח.

2.

לבית-המשפט המחוזי מרכז הוגשו שני ערעורים כנגד גזר הדין. באחד, ערער המבקש על חומרת העונש, בעוד שבאחר ערערה המשיבה על קולתו לאחר שמצאה כי חלק מן העובדות אותן קבע בית-משפט השלום בגזר-דינו, ובגינן הקל עם המבקש, אינן מתיישבות עם העובדות בהן הודה.

בית-משפט קמא קיבל את ערעור המדינה, ודחה את קביעתו של בית-משפט השלום לפיה תרם המנוח לקרות התאונה כאשר חצה את הכביש באור אדום. נקבע, כי מסעיף 5 לכתב-האישום, עולה שהמנוח החל בחציית הכביש באור ירוק שהתחלף לאדום במהלך החצייה. עוד נקבע, כי בית-המשפט קמא פעל בניגוד להלכה הקובעת כי כאשר מורשע אדם על-פי הודאתו, עובדות כתב-האישום מהוות בסיס לגזירת העונש. נוכח האמור, נמצא כי העונש לא איזן נכונה בין כלל שיקולי הענישה, ולפיכך הוחלט כי המבקש ישא בתקופת המאסר שהושתה עליו מאחורי סורג ובריח. ערעורו של המבקש נדחה משלא נמצאה עילה להניח לטובתו כי מדובר ב"טעות של שבריר שנייה" או ב"רשלנות רגעית", אלא ברשלנות בדרגה גבוהה.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. להשקפתו, לא היה מקום לשנות מהחלטת בית-משפט השלום באשר לרשלנותו התורמת של המנוח, ומכל מקום לא היה מקום להורות כי המבקש ישא במאסר בפועל, וזאת נוכח רמת הענישה הנוהגת, התנהלותו של המבקש בעקבות התאונה, ועברו התעבורתי שאינו מעיד כי נשקפת ממנו סכנה לבריות.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, הלכה היא כי קיומו של ערעור שני נועד ללבן סוגיות עקרוניות החורגות מעניינו הפרטני של המבקש ( (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). הדבר נכון גם במקרים בהם מתגלה פער מסוים בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 24.2.2005)). משהודה המבקש בעובדותיו של כתב-האישום, הוא ממילא הודה באמור בסעיפים 4 ו-5, לאמור, הוא לא שם לבו לנעשה בכביש, והחל בנסיעה מבלי להבחין במנוח שחצה אותה עת במעבר חצייה, אף שהראות היתה טובה ושדה הראיה שלו לפנים היה של 100 מטרים . מעובדות אלו לא היה מקום לסטות, ודי בהן כדי להצדיק את העונש עליו הורה בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.