רע"פ 8648/10 הרצל גביזון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעפ"ת 45498-10-10 (כבוד השופט ר' בן-יוסף ), בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה תל-אביב-יפו (תת"ע 342-09-10, כבוד השופטת נ' פראג לבוא ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של העמדת רכב על חנייה במקום שלא הוסדר להעמדת רכב וחנייתו, בניגוד לתקנה 72(א)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. ביום 4.1.2010 הורשע המבקש בהעדרו במיוחס לו, וביום 4.10.2010 גזר עליו בית המשפט בהעדרו, פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שנה; שישה חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך 2,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 4.11.2010 קיבל בית המשפט באופן חלקי את הערעור, והעמיד את רכיב פסילת רישיון הנהיגה בפועל, על תקופה של חודשיים. יתר רכיבי גזר הדין הותרו על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי בגדרה טוען המבקש, כי מתקיימות בעניינו אותן הנסיבות החריגות המצדיקות מתן רשות ערעור. לטענתו, הותרת פסק הדין שניתן בהעדרו על כנו, יש בה כדי לגרום לו לעיוות דין, זאת נוכח העונש החריג בחומרתו שהוטל עליו, ונוכח העובדה שהוא נשפט בהעדרו, כאשר לטענתו, הוא כלל לא ידע על קיום הדיון. עוד טוען המבקש, כי על אף שבית המשפט המחוזי היה ער לפגם שנפל בגזר דינו של בית משפט השלום, הוא הותיר על כנו הן חלק מרכיב פסילת הרישיון בפועל, והן את רכיב הקנס הגבוה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה מנורמת הענישה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת בעניינו של המבקש.

מעבר לדרוש יוער, כי בית המשפט המחוזי נדרש לטענותיו של המבקש הן באשר לחומרת העונש שהוטל עליו, והן באשר לאיזון הראוי בין חומרת העבירה בגינה הוא הורשע ובין עברו הפלילי, וכך קבע בעניין זה: "במקרה הנוכחי, בית המשפט גזר דינו של המערער לא בשל העבירה שעבר, אלא בשל עברו ובכך שגה. אותה שגיאה יש לתקן ולכן אשנה רק את רכיב הפסילה בפועל שהוטל על המערער – במקום שנת פסילה ירצה בפועל ירצה חודשיים פסילה בפועל." משעמד בית המשפט המחוזי על הפגם שנפל בפסק דינו של בית משפט השלום ותיקנו, איני מוצא כי טענותיו של המבקש מקימות עילה המצדיקה מתן רשות לערעור שני בעניינו.

סוף דבר הבקשה נדחית, וממילא נדחית אף הבקשה לעיכוב הביצוע שהוגשה ביום 2.12.2010.