רע"פ 8662/06 רם ברמן נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקש , אשר שימש בתקופה הרלוונטית לאישומים נגדו כמפקח ניכויים במס הכנסה, הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום בתל-אביב. האישום הראשון ייחס למבקש חדירה למאגרי המידע במחשבי מס הכנסה במועדים שונים, בין השנים 1995-1998, ועריכת עשרות שאילתות הנוגעות למידע אישי ופיננסי אודות אנשים שונים, ובהם שכניו, מורה לכינור של בתו, חברה לייצור רהיטים שביקש לרכוש ממנה מוצר, ועוד כהנה וכהנה. במסגרת האישום השני נטען, כי במהלך סכסוך אזרחי בין גיל דקלו (להלן: "המתלונן") לבין המבקש, חדר האחרון במהלך שנת 1997 למאגר המידע של מס הכנסה, והוציא מידע רגיש הנוגע לו ולקרוב משפחתו. המבקש אף איים בהפצת מידע זה, כדי להניע את המתלונן לשלם לו חוב בשיעור של כ-60,000 ש"ח. בהמשך נטען, כי המבקש שלח לחמו של המתלונן מכתבים בנוגע לתביעתו נגדו. בסופו של יום, ביכר בית-משפט השלום את עדויות התביעה על-פני גרסת המבקש, והרשיעו בעבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה, מרמה והפרת אמונים, וסחיטה באיומים לפי סעיפים 280(1), 284, ו-428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כן, הורשע המבקש בעבירות של פגיעה בפרטיות והפרת חובת סודיות, לפי סעיפים 2(7), 2(9), 16 ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. בעקבות ההרשעה, גזר בית-משפט השלום למבקש ארבעה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. וכן חויב לחתום על התחייבות בסך 10,000 ש"ח להימנע במשך שנה מלעבור אחת העבירות בהן הורשע.

2.המבקש הביא את השגותיו כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בערעורו טען, כי שגה בית-משפט השלום בקביעת התשתית העובדתית, במסקנות שהסיק ואף ביישומן המשפטי. בין השאר, טען המבקש, כי לא הוכח שהוא עשה שימוש פלילי כלשהו במידע, או שנגרם למי מהאנשים נזק. כמו כן נטען, כי לא הוכח כי הקורבן לעבירת הסחיטה באיומים חש מאוים, או כי המבקש שלח את המכתבים הנזכרים בכתב-האישום. באשר להרשעתו בעבירות לפי חוק הגנת הפרטיות, טען המבקש, כי היה רשאי להיכנס אל מאגר המידע במסגרת עבודתו, וכן כי לא הוכח שגילה את המידע לגורמים שלישיים, או שעשה שימוש במידע למטרותיו הפרטיות. לבסוף נטען, ביחס לכלל העבירות להוציא את עבירת הסחיטה באיומים, כי עסקינן בזוטי דברים, תוצאה של גילוי סקרנות טבעית אשר לא היה בה פגיעה בציבור.

3.ערעורו של המבקש נדחה. בית-המשפט קבע, כי אין ממש בטענת המבקש לפיה בהתנהגותו לא היה כרוך איום, שכן המבחן הוא אובייקטיבי ובעצם שליחת מכתבים רבים, יש כדי "להטיל אימה". שנית, נקבע כי הרשאתו של המבקש להיכנס למאגרי המידע הוגבלה אך לצורכי תפקידו, בעוד שבין פעולותיו לתפקידו – לא היה דבר. שלישית, לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, עיון של המבקש במידע המצוי במאגרים לתכלית זרה לעבודתו, הינה כעיון בו על-ידי אדם זר. משכך, אין זה משנה כלל ועיקר שהמידע לא הופץ לאדם שלישי. עוד קבע בית-המשפט, כי מעשיו של המבקש אינם בגדר סיפוק סקרנות גרידא, אלא נעשו מתוך ניסיון לצבור מידע לכל צורך עתידי שיתעורר. לבסוף, נקבע כי האינטרס הציבורי בשמירת סודיות המידע השמור במאגרי המידע של מס הכנסה הינו רב, ולכן ניצולו לצרכים פרטיים מהווה פגיעה קשה בכל אחד מיחידי הציבור שנתונים לגביו מצויים באותו מאגר. בית-המשפט המחוזי אף לא ראה לנכון להקל בעונשו של המבקש, זאת נוכח טיבן של העבירות, המעשים שהורשע בהם והיקפם.

4.עתה עותר המבקש, אשר אינו מיוצג, ליתן לו רשות להביא את השגותיו כנגד פסק-הדין בפני ערכאה שלישית. לטענתו, שני האישומים מקורם בתלונה כוזבת אשר הוגשה על-ידי המתלונן מתוך מטרת נקם. כן הוא מלין על כך שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לוקה בטעויות עובדתיות למכביר, ונסמך על ראיות ועדויות לא מהימנות, כדוגמת עדותו של המתלונן ותדפיסי מחשב אשר אינם מתעדים נכונה את פעילותו במאגר. המבקש אף מגדיל לעשות ומייחס לתביעה "מעשי שקר והונאה".

5.בכל אלה לא מצאתי עילה למתן רשות לערער. ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן, המעלים סוגיה משפטית לה נודעת השלכה ציבורית רחבת היקף. הרשעתו של המבקש התבססה על הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, והכרעה זו נבחנה בשנית בידי ערכאת הערעור. בנסיבות אלו אין מקום לשוב וללבן שאלות אלו בשלישית. באשר להשגות המבקש כנגד העונש, הכלל הוא כי השגות מסוג זה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם (ראו רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 646).

אשר על כן, הבקשה נדחית.