פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
8687/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יעקב שאיו
נ ג ד
המשיבה
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 16.9.08 בעפ"ת 906-04-08 שניתן על-ידי
כבוד השופטת נגה אהד
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בפתח-תקוה (ת 5079/07) בגין עבירה של נהיגה ברכב שרשיונו פקע, לפי סעיף 2 ו-62(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; ועבירה של נהיגה ברכב שעליו ניתנה הודעת אי שימוש על ידי שוטר, לפי תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
על פי המתואר בכתב האישום, ביום 5.10.2006 בשעה 00:50, נהג המבקש ברכב שרשיונו פקע ביום 26.12.2005 וכן שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש על ידי שוטר שהוא בוחן תנועה, בניגוד לתנאים שפורטו בהוראת האי שימוש.
ביום 6.3.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט ש' נחשון ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט גזר על המבקש תשלום קנס בסך 1,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו; והאריך פסילת רשיון על תנאי בת שישה חודשים שהייתה תלויה ועומדת כנגד המבקש בגין הרשעה קודמת של נהיגה ללא רשיון רכב בתוקף וללא ביטוח תקף בשנתיים נוספות.
המשיבה ערערה על קלות העונש לבית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה
(עפ"ת 906-04-08), בטוענה כי אין בעונש שנגזר על המבקש ביטוי הולם לחומרת מעשיו, וזאת לאור הרשעותיו המרובות בעבירות תנועה בעבר. בנוסף טענה המשיבה כי לא היה מקום לסטות בעניינו של המבקש מהעונש המינימאלי הקבוע בחוק, קרי שלושה חודשי פסילה בפועל, לעבירה של נהיגה ברכב שניתנה לגביו הודעת אי שימוש.
ביום 16.9.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור לאחר שמצא כי העונש אשר גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש הינו חריג לקולא. לפיכך, בית המשפט המחוזי החליט להפעיל את פסילת הרשיון על תנאי בת ששת החודשים שעמדה כנגד המבקש; גזר על המבקש פסילת רשיון בפועל אשר תבוצע בחופף לתנאי שהופעל; ומאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילת רשיון. את הקנס אשר גזר בית המשפט קמא על המבקש הותיר בית המשפט המחוזי על כנו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משבחר להתערב בשיקול דעתו של בית משפט השלום, ללא כל הצדקה. לטענתו, הצדק היה עם בית המשפט לתעבורה אשר הקל עם המבקש לאור השינוי החיובי שחל בחייו בתחום התעסוקתי וכן חלוף הזמן מעת האירוע ועד הרשעתו.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)).
יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. עמד על כך בצדק בית המשפט המחוזי כי המערער הספיק לצבור לא פחות מ-39 הרשעות בעבירות תנועה מאז קיבל את רשיונו לראשונה
בשנת 1994, עבר פלילי עשיר שאינו מותיר מקום לספק בצורך למצות את הדין עם המבקש.
באשר לחריגה מעונש המינימאלי הקבוע בחוק לעבירה של הודעת אי שימוש, במקום אחר עמדתי על כך כי:
"החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על-מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג." (רע"פ 8387/06 אלייא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2006) ).
המקרה שלפניי איננו נמנה עם המקרים החריגים הראויים להתחשבות מיוחדת לקולא, ולא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר שיקלל את כלל נסיבות המקרה בצורה מושכלת ושקולה.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ד בתשרי התשס"ט (23.10.2008).
ש ו פ ט