רע"פ 87/10 באסם גבן נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בנצרת הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות של גניבה, כרייה שלא כדין, הפרעה לעובד ציבור, פגיעה באתר עתיקות והעלבת עובד ציבור, ועל כך נדון לשישה חודשי מאסר, שני מאסרים על תנאי, קנס בסך 50,000 ש"ח, והוא חויב לחתום על התחייבות בסכום של 25,000 ש"ח להימנע מעבירות רכוש מסוג פשע או עוון על פי פקודת המכרות.

הוא ערער על חומרת העונש לפני בית-המשפט המחוזי, שם טען כי לא היה מקום לדון אותו לחומרה נוכח רמת הענישה שיושמה במקרים אחרים; ראוי היה לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהימנע מגזירתו של מאסר מאחורי סורג ובריח; לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות ולהודאתו. בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט המחוזי, כי נוכח חומרת העבירות, ריבוין ועברו הפלילי המכביד של המבקש, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור.

2..

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולכך אין בידי להיעתר. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003); רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.6.08)). להלכה זו אמנם נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. כך או כך, העונש שהושת עליו נבחן בידי שתי ערכאות באופן ממצה, ואין מקום לעסוק בכך בשלישית.

אי-לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.