רע"פ 8718/08 חן דגני נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בכפר-סבא הרשיע את המבקש, בתום שמיעתן של ראיות, בעבירות של מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה ושימוש במסמך מזויף. בעקבות כך הוא דן אותו לתשעה חודשי מאסר, שנה מאסר על-תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח. הרקע להרשעה היה בכך שהמבקש ציין בטופס בקשה להתקבל שירות המדינה ובשני מכרזים שונים פרט כוזב, היינו, שהוא בעל תואר B.A בכלכלה ובמנהל עסקים מאוניברסיטת תל-אביב, ואף תמך את בקשותיו באישור מזויף. בעקבות כך מונה המבקש לשמש כעוזר לראש עיריית הוד השרון, ולאחר מכן, שימש בתפקיד מנכ"ל העירייה - תפקידים שתואר אקדמי ותעודת בגרות, צוינו במכרז כתנאי לאיושם.

2.

כנגד פסק הדין המרשיע הגיש המבקש ערעור, ובתאריך 25.6.2008 התקיים בו דיון ראשון, במהלכו חזר בו המבקש מהשגותיו כנגד ההרשעה. בעקבות הערות של המותב, הסכים בא-כוח המשיבה לשוב ולשקול את עמדתו באשר לעונש, וכן הופנה המבקש לקבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות.

המשך הדיון בערעור התקיים בפני מותב בו הוחלפו שניים מהשופטים, ובמהלכו הודיעה המשיבה כי לאחר ששקלה בשנית את עמדתה, הגיעה לכלל מסקנה כי העונש הראוי למבקש הינו מאסר בפועל. מנגד, חזר בא-כוח המבקש חזר על השגותיו כנגד העונש, תוך הפנייה לנסיבותיו האישיות של שולחו. נטען, כי נוכח רמת הענישה שיושמה במקרים דומים, אין מקום להורות על כליאתו של המבקש.

בסופו של יום, דחה בית-המשפט קמא את ערעורו של המבקש, והותיר את גזר-הדין על כנו. את החלטתו נימק בחומרת המעשים, ובעובדה שהמבקש לא הפנים את חומרת הרשעתו כאשר חזר וכפר בפני הממונה על עבודות השירות באישומים שיוחסו לו.

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בטענה כי החלפתו של המותב מהווה פגם מהותי היורד לשורשו של ההליך. נטען, כי המבקש חזר בו מהערעור כנגד הכרעת-הדין בעקבות הערות שהעיר המותב הקודם, מהן ניתן היה להבין כי נשקלת בכובד ראש האפשרות להמיר את המאסר בעבודות שירות. להשקפתו, בהחלפת המותב נפגעו סיכוייו להצליח בערעור, ולפיכך נגרם לו עיוות-דין ממשי. לגופם של דברים, טען המבקש כי העונש שהוטל עליו אינו עומד בעיקרון השוויון והאחידות בענישה, וכי לא ניתן משקל הולם לנסיבות חייו הקשות ולסבל הרב שהיה כרוך בהרשעתו.

4.

דין הבקשה להידחות. מתוך הבקשה עולה טענה לפיה הסכים המערער לחזור בו מן הערעור כנגד ההרשעה, מתוך הנחה כי בית המשפט ימיר את עונש המאסר שהושת עליו בעבודות שירות. טענה זו אינה יכולה להישמע, במיוחד מפיו של נאשם אשר הסתייע במהלך משפטו ביודע משפט. זכותו של המבקש על פי דין היתה לטעון את טענותיו כנגד ההרשעה ולעתור לזיכויו. ברם, מטעמים השמורים עמו החליט שלא ללכת בדרך זו, ולפיכך אין לו להלין עתה אלא על עצמו.

גם את הטענה לפיה נגרם למבקש עיוות דין בעקבות החלפת שניים משופטי המותב, אין בידי לקבל. אם סבר המבקש, באמת ובתמים, כי הדיון בפני מותב שחלק מהשופטים בו הוחלף עלול להיות כרוך בעיוות דין, היה עליו להעלות טענת פסלות כאמור בסעיף 146(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. העובדה שהמבקש לא נהג כך ובחר לטעון את טענותיו בערעור לגופן, מלמדת כי אותה טענת פסלות לא באה לעולם אלא משנכזבה תקוותו להקלה בעונש. ולא למותר להדגיש, כי גם לאותה הנחה של המבקש לפיה ההרכב המקורי היה מקל עמו לא היה בסיס, הואיל וההרכב הראשון טרח לציין בהחלטתו מיום כ"ב בסיון התשס"ח (25.6.08), כי אין הוא מביע עמדה באשר לעונש שיוטל בסופו של יום על המבקש.

באשר לטענותיו האחרות של המבקש, היינו, כי העונש שנגזר לו חמור יתר על המידה, כל שאוכל לומר הוא כי ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)) , ולא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אותם חריגים.

אשר על כן, הבקשה נדחית ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.