רע"פ 8728/09 אמיר קומע נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 26.12.07, לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 22.2.08 בשעה 16:00 לערך, ברחוב התקומה בתל-אביב נגרר רכבו של המבקש בהוראת הפקח העירוני של עיריית תל-אביב, דני פנחסוב (להלן: המתלונן). כשעה לאחר-מכן, בסמוך לדולפינריום בתל-אביב, ניגש המבקש לרכב בו ישבו המתלונן ועובד הגרר והכה באגרופו את המתלונן בפניו. בנוסף, ניסה המבקש להשליך אבן לעבר הרכב, אך נבלם על-ידי חברתו שהייתה לידו.

בית-משפט השלום (כבוד השופט א' דורון) הרשיע, ביום 1.7.08, את המבקש – על-פי הודאתו – בעובדות כתב האישום. באת-כוח המבקש ביקשה, כי בית-המשפט יורה על הגשת תסקיר שירות מבחן והתביעה לא התנגדה לכך.

ביום 26.11.08 הוגש תסקיר של שירות המבחן בעניינו של המבקש, אשר התייחס לקשייו של המבקש בכל הנוגע למצבו המשפחתי, הכלכלי והנפשי, אשר היו ברקע המעשה בו הורשע. שירות המבחן התרשם, כי שימושו של המבקש בסמים נתפס על-ידו כדרך לספק לעצמו אמצעי הרגעה ולכן הפנה אותו למרפאת בריאות הנפש לצורך אבחון ולשלבו בהליך טיפולי במסגרת מחלקה לגמילה מסמים. המלצת שירות המבחן הייתה להאריך את המאסר על תנאי בן ארבעת החודשים שעמד כנגד המבקש.

ביום 3.12.08, גזר בית-משפט השלום את דינו של המבקש והטיל עליו את העונשים הבאים:

א.

הפעלת המאסר על תנאי של 4 החודשים שנגזר עליו בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בת.פ. 6084/06 ביום 7.12.06.

ב.

6 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות נשוא תיק זה, מתוכם 2 חודשי מאסר במצטבר למאסר על תנאי ו-4 חודשי מאסר בחופף. המאסר ירוצה בדרך שתקבע לאחר בחינתו של המבקש על-ידי הממונה על עבודות השירות.

ג.

7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירות אלימות מכל סוג, לרבות עבירה של איומים.

ד.

קנס על סך 100 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו.

ה.

פיצוי למתלונן בסך 1,000 ש"ח.

בית-משפט השלום נתן בגזר-הדין משקל לחומרה לעברו הפלילי של המבקש, הכולל שלוש הרשעות, כאשר האחרונה שבהן ניתנה חודשיים לפני האירוע נשוא כתב האישום ושתי הרשעות נוספות משנת 2008, האחת בגין עבירה של תקיפת שוטר והפרעה לשוטר משנת 2004 והשנייה בגין עבירות סמים מהשנים 2006-2007. עוד קבע בית-משפט השלום, כי התסקיר לוקה בכך, שלא לקח בחשבון את ההרשעות הקודמות בהן הורשע המבקש בגין עבירות שביצע זמן רב לפני המועד בו חווה המבקש מצב של המתמוטטות נפשית וכלכלית. בית-משפט השלום שקל לקולה את חרטתו של המבקש ואת החיסכון בזמן השיפוטי.

ביום 4.5.09 התייצב המבקש במשרדי הממונה על עבודות השירות. במהלך

הבדיקה אצל רופא שירות בתי הסוהר התבקש המבקש להמציא חוות דעת פסיכיאטרית וזה בתגובה נקט בטון מאיים כלפי הרופא ושאר הסגל. המבקש עזב את המקום ללא ראיון עם קצין מיון וללא מתן בדיקת שתן לאיתור סמים. לאור התנהגותו, קבע הממונה, כי הוא אינו מתאים לריצוי עונש בעבודות שירות. עם זאת, בית-משפט השלום נתן למבקש הזדמנות נוספת להסדיר את ענייניו בפני הממונה על עבודות השירות.

ביום 1.6.09 התייצב המבקש בשנית במשרדי הממונה על עבודות השירות ומסר בדיקת שתן לאיתור סמים. ממצאי הבדיקה הצביעו על שימוש באקסטזי וחשיש. בבדיקת האימות שנעשתה על-ידי מומחה התקבלה תוצאה זהה. לאור האמור, קבע בית-משפט השלום, כי המבקש ירצה את עונש המאסר שהוטל עליו בבית הסוהר.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 7670/09). ערעורו הופנה מלכתחילה על עצם החלטת בית-משפט השלום להורות על מאסר בפועל ועל הימנעותו מהארכת המאסר על תנאי. בא-כוח המבקש הדגיש בערעורו את נסיבות חייו הקשות של המבקש, את העובדה שהוא עבר את העבירות עקב מצב נפשי קשה, שלידתו בכך שעסקו התמוטט והדבר גרם לו ללחץ נפשי.

בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיאה ד' ברלינר, כבוד סגן-הנשיאה ז' המר והשופטת ת' שפירא) דחה, ביום 20.10.09, את הערעור בקובעו, כי משראה בית-משפט השלום להורות על ריצוי המאסר מאחורי סורג ובריח, אין ערכאת הערעור תאמר, כי שגה בשיקול-דעתו וכי יש מקום ליתן למבקש הזדמנות נוספת.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. במסגרת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו.

ביום 1.11.09 החלטתי לעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש וזאת עד למתן החלטה אחרת.

לטענת בא-כוח המבקש, טעה בית-משפט השלום בכך שלא מצא לנכון לאמץ את המלצות שירות המבחן, לפיהן היה מקום לשקול הארכת המאסר על תנאי שרבץ על כתפי המבקש. עוד טוען הוא, כי טעה בית-משפט השלום, בכך שלא התחשב באמור בתסקיר שירות המבחן ביחס לרקע ביצוע העבירות. לפי תסקיר שירות המבחן עולה, כי הרקע לביצוע העבירות הינו מצוקות נפשיות קשות עימן התמודד המבקש בתקופה נשוא האירוע המפורט בכתב האישום. לשיטת שירות המבחן, בתקופה האמורה חווה המבקש התמוטטות נפשית וכלכלית. עוד טוען בא-כוח המבקש, כי שירות המבחן אף הפנה את המבקש לקבלת טיפול נפשי במסגרת המרפאה לבריאות הנפש. שירות המבחן ציין בתסקירו, כי אינו יודע מה מידת השתלבותו של המבקש במסגרת האמורה. לבסוף, מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי טעה בית-משפט השלום, בכך שלא הפנה את המבקש לממונה על עבודות השירות על-מנת לבחון את התאמתו פעם נוספת לאחר ניקיונו מסמים, שכן מהלך מעין זה היה מאפשר למבקש לזכות בעונש המקורי שהוטל עליו, היינו 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

יתרה מזאת. כידוע, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש, כשלעצמן, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 29.5.1997); רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 3.3.2005) ורע"פ 10218/04 בריינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 18.11.2004)). במקרה דנן לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור על חומרת העונש. בנוסף, בית-משפט השלום כבר הקל בעונשו של המבקש בכך שקבע, כי עונש המאסר על תנאי שהופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר בפועל לו נדון המבקש.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המבקש עבר עבירה של תקיפת עובד ציבור. זאת ועוד, המבקש עבר עבירה מעין זו גם בעבר. לכך יש להוסיף, כי העבירה נשוא התיק דנן בוצעה שעה שנגד המבקש היה תלוי ועומד מאסר על תנאי למשך 4 חודשים בגין עבירה קודמת.

עוד יש לציין, כי למשבר האישי אותו חווה המבקש ניתן משקל בהחלטת בית-משפט השלום לאפשר לו לרצות את העונש בדרך של עבודות שירות ובהטלת עונש המאסר בחופף למאסר על תנאי. הגם שבית-המשפט נתן משקל לנסיבותיו האישיות של המבקש והמשבר שפקד אותו, אין לקבל את טענתו, לפיה בכך יש להסביר את נסיבות ביצוע העבירה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין מדובר באירוע נקודתי שיש ברקע הנפשי בתקופה בה התרחש כדי להסבירו וכי למעשה מדובר בדפוס התנהגותי קבוע, שכן המבקש תקף בעבר שוטר ורופאה בקופת חולים ואירועים אלה התרחשו זמן רב לפני המשבר הכלכלי שפקד אותו. משכך, אין לקבל את טענת המבקש, לפיה הלחץ הנפשי בו היה נתון הוא שהובילו לביצוע העבירה נשוא המקרה דנן. בנסיבות אלה נראה, כי אין בנסיבותיו האישיות כדי להצדיק הימנעות משליחתו למאסר בפועל.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 1.11.09 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר – מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 1.3.2010 לא יאוחר מהשעה 9:00 במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.