רע"פ 8781/07 ויקטור פדלון נ. מינהל מקרקעי ישראל פרקליטות המדינה

נגד המבקש ניתן ביום 28.6.1998 פסק דין בבית משפט השלום ברמלה (א' 1125/97) אשר נתן תוקף להסדר פשרה בין המבקש ובין המשיב. פסק הדין קבע כי על המבקש להפסיק שימוש חורג שעשה בחלקה שבבעלותו, כן ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקש לעשות שימוש חורג, היינו שימוש שאינו לצרכי חקלאות, בחלקה וצו הריסה למבנים בלתי חוקיים שהיו על החלקה. ביצוע פסק הדין עוכב בשנה.

ביום 21.1.2003, לאחר שעד מועד זה לא מילא המבקש אחר הוראות פסק הדין למרות שלא עלה בידו לקבל היתר לשימוש החורג, פנה המשיב לבית משפט השלום ברמלה בבקשה על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט בה עתר לאכוף על המבקש את פסק הדין במאסר או בקנס (בש"א 1120/03).

ביום 27.1.2005 ניתנה החלטת בית משפט השלום בבקשה זו (כבוד השופטת נ' קפלינסקי ). בית המשפט נעתר לבקשה וקבע כי על המבקש יוטל קנס של 500 ש"ח לכל יום הפרה לאחר תאריך 2.2.2005. במסגרת החלטתו דחה בית המשפט את טענתו של בא כוח המבקש כי הסיבה לכך שלא מילא אחר הוראות פסק הדין הינה התנגדותו של צד ג' הנמצא בחלקה ואשר אותו טרם עלה בידו לפנות. כמו כן נדחתה הטענה כי ההליך הראוי שהיה על המשיב לנקוט הינו בהוצאה לפועל ולא על דרך פקודת בזיון בית המשפט. בית המשפט אמנם הסכים כי אין לפעול על פי פקודת בזיון בית המשפט מקום שניתן לפעול דרך הוצאה לפועל, אולם, קבע כי בנסיבות העניין לא ניתן לאכוף הימנעות מעשיית שימוש חורג דרך הוצאה לפועל ומכאן שלא ניתן היה לאכוף את פסק הדין בדרך זו.

על החלטת בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עפ"א 80111/05). בערעור חזר בא כוח המבקש על הטענות ששטח בפני בית משפט השלום ובזמן הדיון בתיק הוסיף גם טענה כי אף אם לא ניתן היה לאכוף את כל פסק הדין דרך הוצאה לפועל, היה מקום לאכוף דרך הוצאה לפועל את אותו חלק שניתן היה, היינו את הצו להריסת המבנים. ביום 18.9.2007 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ז' המר וכבוד השופטות י' שיצר ו י' שבח ). בפסק הדין ביקר בית המשפט את התנהלות המבקש וקבע כי אין בערעור ממש. בעניין טענותיו לגבי חוסר יכולתו לבצע את פסק הדין בשל התנגדות צד ג' ציין בית המשפט כי המבקש לא הראה כי פעל כיאות לפינוי אותו צד ג' במועד, לא תמך טענותיו בתצהיר כנדרש ואף נתגלו סתירות בטענותיו. בעניין האפשרות לבצע את פסק הדין דרך מנגנון ההוצאה לפועל חזר בית המשפט והבהיר כי אין אפשרות לבצע את צווי הפסקת השימוש החורג בחלקה דרך הוצאה לפועל. בעניין טענתו של בא כוח המבקש כי לפחות את צו ההריסה היה לבצע דרך הוצאה לפועל קבע בית המשפט כי טענה זו לא הועלתה בפני בית משפט השלום ואף לא נטענה בכתב הערעור ומכאן שאין לאפשר את הבאתה בשלב זה. אף לגופו של עניין נקבע כי בנסיבות העניין, לאור השנים שחלפו בהן נמנע המבקש מלמלא אחר פסק הדין, אין כל הצדקה גם משיקולי יעילות ומשיקולי ההגנה על זכויות הזוכה בתיק לפצל את אכיפת הסעדים. יתרה מכך, נקבע כי הדרישה להפנות את המשיב להליכי הוצאה לפועל לביצוע צו ההריסה נגועה בחוסר תום לב בנסיבות העניין. זאת, מאחר והמקום נמסר על ידי המבקש לידי צד ג' אשר זכויותיו אינן יכולות להתברר בפני ראש ההוצאה לפועל כך שמשמעות הפניה אליו הינה עיכוב ממושך נוסף.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה צמצם בא כוח המבקש את טענותיו אך לשאלת דרך האכיפה הראויה. לטענתו ניתן לבצע את פסק הדין כולו דרך ההוצאה לפועל ומכאן שעל המשיב היה לפעול בדרך זו. לחילופין טוען בא כוח המבקש כי את אותו חלק של פסק הדין שניתן לכאורה לבצע דרך ההוצאה לפועל, היינו צו ההריסה, יש לבצע כך ומכאן שאין לתת בגין חלק זה צו על פי פקודת בזיון בית המשפט.

מנגד, טוען בא כוח המשיב כי המבקש לא הראה כל שאלה ממשית החורגת מעניינם של הצדדים ומכאן שאין מקום ליתן רשות ערעור. זאת במיוחד בנסיבות העניין מקום שהמבקש עושה ככל יכולתו לעכב את מימוש פסק הדין אשר ניתן כבר לפני כעשר שנים, וכאשר הוא ממשיך לעשות שימוש אסור במקרקעין. לגופו של עניין נטען כי ככלל הדרך לאכוף צווי מניעה בכלל ובפרט צו איסור שימוש חורג הדורש שיתוף פעולה מתמשך ואישי של החייב על פי פסק הדין, הינו אך על דרך פקודת בזיון בית המשפט. נטען גם כי השיקול בדבר האפשרות לפנות להוצאה לפועל אינה חוסמת את בית המשפט ממתן צו על פי פקודת בזיון בית המשפט אלא לכל היותר הינו שיקול משיקוליו בעת ההחלטה על מתן הצו. בעניין פיצול דרכי האכיפה נטען כי משלא הועלתה טענה זו בפני בית משפט השלום, כשם שציין בית המשפט המחוזי, לא היה מקום להעלותה בערעור ומקל וחומר שאין לדון בה במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. אף לגופה, נטען כי אין בטענה ממש. פיצול הסעדים עלול אך לגרום לקשיים ובעיות הכרוכות במעורבות צד ג' בעניין ויוביל לעיכוב בלתי סביר באכיפת הסעדים. יתרה מכך לא ברור מה תועלת למשיב בפיצול הסעדים היות ואין בכך בכדי לגרוע מהתנהלותו הפסולה המצדיקה בכל מקרה את הקנס שהוטל עליו אף בשל הפרת צו איסור השימוש החורג בלבד. לאור כל האמור לעיל ולאור התנהלותו של המבקש ביקש בא כוח המשיב אף כי יוטלו עליו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

להשלמת התמונה אציין כי לאחר שהוגשה תגובת המשיב ביקש המבקש להגיב לתגובה זו. נעתרתי לבקשה ותגובת המבקש שנתמכה בתצהיר עסקה כולה בטענה כי שגויה טענת המשיב על פיה טרם ביצע המבקש את פסק הדין היות ופסק הדין בוצע במלואו עוד בשנת 2005. על תגובה זו ניתנה תגובה נוספת של המשיב בה מוכחשת טענה זו של המבקש ומובאות ראיות לטענה כי טרם מילא אחר פסק הדין. אציין כבר בשלב זה שאין בדעתי במסגרת זו להידרש לשאלה עובדתית זו שאינה ממין הטענות שניתן להעלות במסגרת בקשה לרשות ערעור וודאי שלא מבלי לנקוט את ההליך המתאים לכך. ככל שיש למבקש טענות עובדתיות חדשות באשר לקיום פסק הדין על ידו יתכבד הוא ויפנה בהן בהליכים המתאימים.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתגובה לה ובהחלטות הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). על אף טענותיו של בא כוח המבקש אין הבקשה שבפני מעלה כל שאלה שכזו. די בטעם זה על מנת לדחות את בקשת רשות הערעור.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. השאלה מהם הסעדים שניתן לאכוף דרך ההוצאה לפועל והקביעה כי צו מניעה או צו איסור שימוש חורג כבענייננו אינו ממין הצווים שניתן לבצע דרך ההוצאה לפועל אינה חדשה (ראו למשל, דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והליכות , 254, 255, מהדורה שישית (2002)). אין בטענות בא כוח המבקש כדי לשנות מכך. בעניין טענתו כי היה מקום לפצל את אכיפת הסעדים, ברי כי משלא העלה המבקש טענה זו בפני בית משפט השלום אין לדון בה במסגרת זו. יתרה מכך, מקובלים עלי גם נימוקיו של בית המשפט המחוזי מדוע אין בנסיבות מקרה מקום לשקול פיצול כאמור אף אם אפשרי היה הדבר.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.