רע"פ 8795/08 חיים שועה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה באשקלון (ת.ד. 4228/05) בגין עבירה של אי שמירת רווח, לפי תקנה 49(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); עבירה של נהיגה רשלנית, לפי סעיפים 38(2) ו-62(2)לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של גרימת תאונת דרכים, נזק וחבלה, לפי תקנה 21(ב)(3) לפקודת התעבורה; עבירה של גרימת תאונת דרכים וחבלה של ממש, לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה במהירות בלתי סבירה, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה; ועבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 27.6.2005 סמוך לשעה 08:45, נהג המבקש ברכב מסחרי בעיר אשקלון ולפניו נסע אדם בקלנועית (להלן: הנפגע ). נטען כי המבקש נהג ברכבו ברשלנות, ללא תשומת לב מספקת לדרך, במהירות העולה על המהירות המותרת וגרם לתאונת דרכים בשל כך שלא שמר רווח מספיק המאפשר עצירה נוחה ובטוחה, התנגש בקלנועית מאחור וכתוצאה מעוצמת המכה נהדפה הקלנועית קדימה ועלתה על שטח הפרדה. כתוצאה מהתאונה ניזוקו הקלנועית ומכוניתו של המבקש, והנפגע נחבל אנושות חבלת ראש קשה שבעקבותיה איבד את הכרתו ולא שב אליה עד למועד הגשת כתב האישום.

ביום 6.9.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' קליימן ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי המבקש נסע במהירות 82.5 קמ"ש במקום 70 קמ"ש שהיא המהירות המקסימאלית המותרת במקום קרות התאונה, וכי אילו נסע במהירות המותרת הייתה התאונה נמנעת, כל זאת על פי ממצאיו של הבוחן המשטרתי, אשר אומצו על ידי בית המשפט. בית המשפט לא שלל את טענת המבקש לפיה הייתה מונית שחסמה את שדה הראיה שלו ורק לאחר שזו סטתה ימינה הבחין הוא בקלנועית שנסעה לפניו וניסה לעצור אך לא צלח, אולם לפי חישובי הבוחן המשטרתי, שכאמור אומצו על ידי בית המשפט, עלה כי ניתן היה למנוע את התאונה אילו נסע המבקש במהירות המותרת. עוד ציין בית המשפט כי מדובר באזור מגורים, כי המערער בעצמו הודה שהמונית שנסעה לפניו הסתירה את שדה ראייתו, ועל כן היה עליו לנהוג במהירות אשר תאפשר לו לשמור מרחק ולבלום בזמן במקרה הצורך ומשלא עשה כך, התרשל. יוער כי בית המשפט דחה את בקשת המערער להבאת עד מומחה מטעמו, בין היתר לאור העובדה כי בקשה זו הוגשה בזמן מאוחר מאוד, אף לאחר הגשת הסיכומים בתיק.

בגזר דינו החלקי מיום 9.1.2008 קבע בית המשפט כי טרם מתן גזר הדין הסופי יש לקבל חוות דעת הממונה על עבודות השירות בשירות בתי הסוהר על מנת שיבדוק אפשרות של ביצוע מאסר של שלושה חודשים בעבודות שירות וזאת לצד עונשים אחרים אשר ייקבעו בפסק דין משלים לאחר קבלת חוות הדעת. בית המשפט ציין את השיקולים שהנחוהו לעניין גזר הדין וביניהם נסיבות התאונה כפי שפורטו בחומר הראיות ובהכרעת הדין והעובדה כי החוק תוקן, במועד מאוחר לאירועים נשוא כתב האישום, באופן שלא מאפשר לקלנועית הנעה באיטיות לנוע על כביש אלא לשם חצייתו בלבד, אולם מאידך הדגיש את עברו התעבורתי המכביד של המבקש הכולל 35 הרשעות קודמות, בהן מספר לא מבוטל של עבירות מהירות ואת העובדה כי המשיך לבצע עבירות תעבורה אף לאחר התאונה בהן נהיגה באור אדום ועבירת מהירות.

ביום 7.2.2008, לאחר קבלת חוות דעת הממונה על עבודות השירות, ניתן גזר דין משלים בו הוטלו על המבקש העונשים הבאים: שלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות; שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה; קנס בסך 2,500 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים; ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה על תנאי של חמישה חודשים למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירות מהתוספת הראשונה והשנייה לפקודת התעבורה וכן עבירות בהן הורשע, כולל נהיגה בזמן פסילה.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 5167/08). המבקש ערער בערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום (ע"פ 5257/08).

בפסק דינו מיום 18.9.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופטת מ' ברנט ) את ערעורו של המבקש בקובעו כי אין הוא מוצא לנכון להתערב במסקנותיו של בית משפט השלום ובממצאי המהימנות שנקבעו על ידו, שכן המבקש פעל בניגוד לחוק ואף תוך זלזול בו, עת שלא שמר על רווח, נהג ברשלנות, במהירות בלתי סבירה ובמהירות העולה על המותר. עוד קבע בית המשפט כי ניסיונו של המבקש להשליך יהבו על זמן התגובה ועל גורמים אובייקטיביים שכביכול אין לו שליטה עליהם, אינם מתקבלים. מאידך, קיבל בית המשפט בחלקו את ערעור המשיבה על קלות העונש שהושת על המבקש, בציינו כי קיימת מדיניות ענישה שיפוטית מחמירה בתחום תאונות הדרכים אשר בתי המשפט מצווים לילך לפיה. על כן, גזר בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה; קנס בסך 2,500 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושים חודשים; ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה על תנאי לתקופה של שניים עשר חודשים במשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירות מהתוספת הראשונה והשנייה לפקודת התעבורה וכן עבירות בהן הורשע, כולל נהיגה בזמן פסילה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת שלא דן בבקשתו להוסיף חוות דעת מומחה כראיה חדשה. עוד טוען המבקש כי טעה בית המשפט עת שלא דן לגופן של הטענות בערעור אחת לאחת, ופסק באופן כללי ומבלי להיכנס לטענות לגופן. כמו כן מלין הוא על כך שבית המשפט המחוזי גזר עליו עונש החורג מהעונשים להם עתרה המשיבה. לבסוף מציג המבקש דרך חישוב שונה מזו של הבוחן המשטרתי, אשר לפיה, לדידו, ניתן לקבוע כי התאונה הייתה בלתי נמנעת אף במהירות המותרת של 70 קמ"ש .

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי וכן לגופו של עניין, לעניין הבקשה להוסיף חוות דעת מומחה כראייה חדשה, הרי שהיא הועלתה לראשונה

במסגרת הערעור אך ורק בשלב הטיעון בעל פה, ואף אם הייתה מועלית בזמן, לא היה בה לשנות את התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום ואשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי. לבסוף מדגישה המשיבה כי העונש שהוטל על המבקש בערכאת הערעור אינו חורג ממדיניות הענישה במקרים דומים והוא עולה בקנה אחד עם ערעורה של המשיבה שביקש להחמיר בעונשו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. עיקר טענותיו של המבקש נסבו סביב קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום לתעבורה ואשר אושרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעות אלו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים. אף לעניין בקשת המבקש להוסיף חוות דעת של מומחה מטעמו, הרי שהיא הוגשה בשלב מתקדם מאוד של ההליך, ומקובלת עליי קביעתו של בית משפט השלום לפיה הכרעתו התבססה על המהירות המופרזת בה נסע המבקש ולא על השאלה האם במהירות אחרת הייתה התאונה נמנעת. באשר לעונש שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי, הרי שעל אף חומרתו, אין הוא חורג ממדיניות הענישה, זאת בהתחשב בחומרת העברות בהן הורשע המבקש ולתוצאה החמורה שלהן.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

על המבקש להתייצב ביום 15.2.2009, לא יאוחר מהשעה 09:00, בפני הממונה על עבודות שירות מחוז דרום, לשם השלמת ריצוי עונשו.