רע"פ 8798/10נתנאל רפאלוב נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו מיום 24.10.10 בעפ"ת 27402-09-10 (כב' השופט ר' בן-יוסף), אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו (כב' השופט י' גרטי), ואישר את פסילת רישיון הנהיגה של המבקש לתקופה של שלושה חודשים.

1.

ביום 3.4.05 נרשמה לחובת המבקש הודעת תשלום קנס (להלן: הדו"ח ) בגין עבירה של

אי-ציות לאור אדום ברמזור. בדו"ח לא צוין מספר הנקודות שיצברו לחובת המבקש בגין הרשעה בעבירה בהתאם לשיטת הנקודות הקבועה בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות ). גם לא צוין מספר הטלפון המאפשר לברר נתון זה. המבקש שילם את הדו"ח ביום 1.7.05 ובכך ויתר על האפשרות להישפט ולכפור בביצוע העבירה. כעבור חמש שנים, בשנת 2010, הודיעה רשות הרישוי למבקש כי רישיון הנהיגה שלו ייפסל לתקופה של שלושה חודשים בהתאם לתקנה 549(ג) לתקנות, היות שצבר 36 נקודות בגין עבירות שונות. בעקבות הודעה זו, גילה המבקש לראשונה כי אי-ציון מספר הנקודות שנצברו לחובתו בדו"ח משנת 2005 אינו עומד בדרישת סעיף 69א(ד) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

2.

בשנת 2010 פנה המבקש לבית המשפט לתעבורה בתל אביב - יפו בבקשה להארכת המועד להישפט על הדו"ח בהתאם לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ). בית המשפט לתעבורה דחה הבקשה בקובעו כי מדובר בהרשעה חלוטה והמבקש לא הציג כל הסבר לאיחור בפניה להישפט. כן, צוין כי בפועל היה באפשרותו לברר את הניקוד שנזקף לחובתו בגין הדו"ח.

3.

המבקש ערער על החלטת בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו. ערעורו נדחה תוך שנקבע כי לא הוצגו על ידו נימוקים להאריך את המועד לפי סעיף 230 לחוק, מאחר שהקנס שולם, הבקשה הוגשה באיחור רב וספק אם נפגעה הגנתו של המבקש. מטעמים אלה נדחתה גם טענת המבקש להגנה מן הצדק בשל מחדל המשטרה לציין בגוף הדו"ח את הנקודות.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר הוגשה בצמוד לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו טוען המבקש כי המקרה שלפנינו מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית וציבורית, מאחר שבבתי המשפט המחוזיים קיימות גישות שונות באשר לאופן בו יש לנהוג ביחס לסיטואציה הנדונה בתיק זה. המבקש עותר להאריך את המועד להישפט בגין הדו"ח, ולחילופין להותיר את ההרשעה על כנה ולבטל את הניקוד נשוא הדו"ח.

5.

בהחלטתי מיום 30.11.10 הוריתי למשיבה להגיש את תגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע בתוך 14 ימים. תגובה זו לא הוגשה, ככל הנראה בשל שביתת הפרקליטים. לפיכך לא מונחת בפני עמדת המשיבה בתיק זה. אציין כי לנוכח מכלול הנסיבות לא מצאתי כי יש מקום לשיהוי נוסף לצורך קבלת עמדת המשיבה, בתום השביתה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. על פי סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, וכן סעיף 14 לתוספת הראשונה לחוק זה, הסמכות לדון בהחלטות רשות הרישוי בענייני פסילת רישיונות נהיגה לפי שיטת הנקודות מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: בג"ץ 3821/06 פשטצקי נ' רשות הרישוי (לא פורסם, 16.5.06) וההפניות שם). מכאן, שהמסגרת הדיונית בה בחר המבקש איננה המסגרת המתאימה על פי דין. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו את טעותו של המבקש במישור הסמכות העניינית, והפנה אותו להגשת עתירה מנהלית לערכאה המוסמכת. חרף זאת, בחר המבקש להגיש את בקשת רשות הערעור שבפני.

די היה בטעם זה כדי לדחות הבקשה, ואולם לא בלי התלבטות, נחה דעתי כי מכלול השיקולים בנסיבות המקרה מוביל למסקנה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה. עניינו של המבקש נדון על ידי שלוש ערכאות, ובמובן זה הוא קיבל את יומו בבית המשפט. במהלך הדיון בעניינו, אף הופנה לערכאה המוסמכת אך בחר מדעת שלא ללכת בדרך הדיונית על פי דין, כאמור.

המבקש שילם את הדו"ח, הורשע בביצוע העבירה על יסוד הודייתו (ראו סעיף 229(ח) לחוק) ועניינו הפך חלוט לפני למעלה מחמש שנים. בטיעוני המבקש לא הוצג כל הסבר כיצד זה לא ידע כי נזקפו לחובתו נקודות בגין הדו"ח במהלך חמש השנים שחלפו מאז ניתן. הדבר מעלה תמיהה על רקע ריבוי הנקודות שצבר המבקש במהלך השנים, ובשים לב לכך שעל פי התקנות, בטרם ננקט אמצעי התיקון הקבוע בתקנה 549(ג) לתקנות, מזמנת רשות הרישוי לאמצעי תיקון אחרים ובמסגרת זאת מיידעת את הנהג במספר הנקודות שנצברו לחובתו עד לאותו המועד. דומה כי יש יסוד להנחה, שפנייתו של המבקש לבית המשפט באה רק מש"חרב" הפסילה הונפה מעל ראשו עקב ריבוי העבירות בהן הורשע. על כן, אינני סבורה כי יש בטענותיו בבקשה זו כדי להצדיק את הארכת המועד להישפט כמבוקש, ולא מצאתי כי נגרם לו עיוות דין בשל כך.

אשר על כן, הבקשה נדחית ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.