רע"פ 8844/08 יהושע קדוש נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בפתח-תקווה (פ 1861/04) בגין עבירה של הטרדה מינית, לפי סעיף 3(א)(6)(ג) בצירוף סעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית ); ובעבירה של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח, לפי סעיף 348(ג)+(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

על פי המתואר באישום הראשון המצוי בכתב האישום, החל מחודש יוני בשנת 2000 ועד ליום 4.8.2002 עבדה המתלוננת כמזכירה במשרדו של המבקש, אשר היה מעסיקה. במהלך התקופה לעיל פנה המבקש אל המתלוננת מספר פעמים ושאל לגבי יחסיה האינטימיים עם בעלה. כמו כן הציע לא פעם למתלוננת להתלוות אליו לחוף הים ולשכור חדר בבית מלון. לעיתים המבקש נהג להיצמד למתלוננת כאשר עבר לידה במשרד או להיצמד אליה מאחור בעודה יושבת. במהלך אותה תקופה, עת הכינה המתלוננת קפה במטבח ביתו של המבקש הנמצא מעל למשרדו, נגע המבקש במותניה וניסה לחבקה מאחור ואף חסם את דרכה מחוץ למטבח. לכל אורך תקופה זו חזרה המתלוננת באוזני המבקש על כך שהתנהגותו פוגעת בה, וכי היא אישה נשואה ואם לילדים, ואיננה מעוניינת בקשר עם המבקש מערב ליחסי עבודה. יש לציין כי בכתב האישום נפלה טעות ונכתב כי המבקש מואשם בעבירה לפי סעיף 3(6)(ג) במקום בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית.

על פי המתואר באישום השני, ביום 4.8.2002 עלתה המתלוננת למטבח ביתו של המבקש, לאחריה נכנס המבקש אשר חיבקה מאחור. כאשר ביקשה ממנו המתלוננת כי יחדל ממעשיו, העיר המבקש כי אין צורך שילדיה ייפגעו ורמז כי היא בקשר רומנטי עם גברים אחרים נוסף על בעלה. בשלב זה נעל המבקש את דלת הבית ונצמד אל המתלוננת מלפנים. זו האחרונה ניסתה להיחלץ מאחיזתו של המבקש אך הלה הורידה בכוח לרצפה בעוד המתלוננת נאבקת עמו. לאחר מאבק הצליחה המתלוננת להשתחרר מאחיזתו ולנוע לכיוון הדלת, אך המבקש תפסה בעורפה וניסה לנשקה בפניה תוך הפעלת כוח. המתלוננת המשיכה להיאבק במבקש ולהשתחרר ממגעו, לפתוח את הדלת הנעולה ולצאת מן הבית.

ביום 3.7.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' לב-און ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט דחה את טיעוניו של המבקש אשר התמקדו בפגמים שונים שנפלו בחקירת המשטרה ובניהול התביעה מצד המשיבה, לצד טענות הנוגעות להוכחת יסודות העבירות עצמן. בנוסף, בית המשפט קבע כי הימנעותו של המבקש מלהעיד מהווה חיזוק ראייתי למכלול הראיות שהוצגו לבית המשפט, אשר סופו של יום הוביל להרשעתו.

ביום 9.8.2007 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל; שנה מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור את העבירות בהן הורשע; ופיצוי שישולם למתלוננת מאת המבקש בסך 15,000 ש"ח.

המבקש ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1265-11-07). ביו היתר טען כי המשיבה לא יוצגה בערכאה הדיונית בידי תובע שהוסמך לכך על ידי מפכ"ל המשטרה; כי כתב האישום שהוגש נגדו בטל מעיקרו בהיעדר החלטת פרקליט המחוז להעמידו לדין; כי גביית העדויות בתיק נעשתה בחוסר סמכות כיוון שלא נערכה על ידי קצין משטרה כנדרש; כי כתב האישום מפנה לסעיף 3(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית אשר אינו קיים וכלל לא ברור לפי איזה סעיף בחוק הוא מואשם; כי האשמתו בסעיף קטן (ג) לצד סעיף קטן (ג1) לסעיף 348 לחוק העונשין, אשר סותרים אחד את השני, משמעותה למעשה כי אין אשמה; כי יסודות עבירת מעשה מגונה לא הוכחו; וכי יש מקום להחיל בעניינו את דוקטרינת ההגנה מן הצדק. ביום 24.9.2008 דחה בית המשפט (כבוד סגן הנשיאה ז' כספי , והשופטים מ' פינקלשטיין , ו- א' יעקב ) את ערעורו של המבקש, תוך שהתייחס לכל טענותיו של המבקש ודחה אותן אחת לאחת. בין היתר, בית המשפט קיבל את טענתו של המבקש כי לא ניתן לתובעת המשטרתית כתב מינוי על ידי מפכ"ל המשטרה כנדרש, אך קבע כי אין נפקות לפגם זה לאור דוקטרינת הבטלות היחסית, המבחינה בין עצם קיומו של פגם לבין השלכותיו המשפטיות. לאור מעשיו החמורים של המבקש, והעובדה כי התובעת משמשת ושימשה בעבר כתובעת משטרתית בבית משפט השלום, קבע בית המשפט כי אין מקום לבטל את ההליכים כנגד המבקש בגין פגם זה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה שב ומעלה המבקש את טענותיו השונות אשר, לדידו, שגה בית המשפט המחוזי שמבחר לדחותן. בבקשתו מוסיף המבקש וטוען כי משקיבל בית המשפט המחוזי את טענתו כי התובעת מטעם המשיבה לא קיבלה כתב מינוי כנדרש, היה על בית המשפט לבחון האם נגרם למבקש עיוות דין בעקבות הפגם שנפל. לטענתו, עיוות הדין זועק לשמיים, שכן בעקבות הפגם חדל מלחקור את עדי התביעה וכלל לא ניהל פרשת הגנה ובכך פשיטא כי קופחה הגנתו, ויש לבטל את פסקי הדין אשר ניתנו נגדו.

מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לעניין הטענות גופא, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר אימץ במלואו את פסק דינו של בית המשפט קמא.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

דין הבקשה להדחות .

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. ראשית כל, לעניין טענתו של המבקש כי לא הוכחו יסודות העבירות בהן הואשם, הלכה היא, כי בית משפט, בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מהלכה זו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום, ונתקבלו ללא סייג על ידי בית המשפט המחוזי.

יתרה מזו, טענותיו השונות של המבקש כנגד אופן ניהול ההליכים נגדו זכו להתייחסות מפורטת, שקולה ומנומקת על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי אחריו, ולא מצאתי טעם המצדיק את התערבותי במסקנותיהם. גם את טענתו כי נגרם לו עיוות דין משום שחדל מלנהל את הגנתו לאחר שהתובעת המשטרתית מטעם המשיבה המשיכה לנהל את התיק נגדו, מבלי שהציגה לבית המשפט כתב מינוי כדין, אין בידי לקבל. לשונו של סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מורה כי "בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". בניגוד לעמדת המבקש, חיפשתי ולא מצאתי היכן נגרם לו עיוות דין בגין פגם זה. אמת, ייתכן וחדלונו של המבקש מניהול חקירה נגדית לעדי התביעה או חדלונו ממתן עדות בעצמו, השפיעו על מסקנותיהן של הערכאות הקודמות, אך מחדל זה רובץ לפתחו של המבקש בלבד, אשר בחר לעשות כן מרצונו החופשי. אין למבקש להלין אלא על עצמו שלא זכה להציג את גרסתו לאירועים משניתנה לו ההזדמנות לעשות כן והוא בחר שלא לנצלה. זאת משום שהלכה היא כי בהליכים פליליים אין לבעל דין זכות לערער על החלטות ביניים, ומשכך היה על המבקש לנצל את יומו בבית המשפט על מנת לפרוש את הגנתו ככל יכולתו אף אם נדחו טענותיו בהחלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך (ראו ע"פ 371/83 גרינוולד נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(4) 303, 305- 306 (1983); רע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.2007); ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2008)). במקרה שבפני, בית המשפט הודיע למבקש באופן מפורש כי למחדלו השלכות משפטיות. לא זאת אף זו, המבקש הינו עורך דין במקצועו ויש להניח כי עובדה זו לא נעלמה ממנו. לאור כל זאת, לא מצאתי שנגרם למבקש עיוות דין שהינו פועל יוצא של פגם זה או אחר אשר נפל במסגרת ההליך שנוהל נגדו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטת

חברי, כבוד השופט לוי ,

מיום 23.10.2008 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזאת.

המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז, ביום 1.2.2009 לא יאוחר מהשעה 10:00, לשם תחילת ריצוי עונשו.