רע"פ 8899/10 גוזל נשרים נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 51276-08-10 (כב' השופט כ' סעב ), מיום 26.10.2010, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו בבית המשפט לתעבורה בעכו.

המבקש הואשם בבית המשפט לתעבורה על יסוד כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של אי-מתן זכות קדימה לפי תקנה 64(ד) ו-22(א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961. מעובדות כתב האישום עולה כי המבקש נהג ברכבו ביום 26.10.2007, והגיע לצומת בו נפגשים כביש מס' 84 וכביש מס' 85. המבקש, בבואו להשתלב בכביש 85, לא ציית לתמרור ב-37, בכך, שלמרות שעצר את רכבו בצומת, לא נתן זכות קדימה לכלי הרכב שבאו מכיוון כרמיאל.

המבקש כפר בעובדות כתב האישום, ולאחר שמיעת ראיות, הורשע ביום 23.12.2009, בבית המשפט לתעבורה בעבירה המיוחסת לו. מאוחר יותר, גזר בית המשפט את דינו לקנס כספי בסך של 500 ש"ח ופסילה בפועל של 30 יום, תוך ניכוי הפסילה המנהלית שכבר הושתה עליו.

המבקש ערער על הכרעת הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה. לטענתו היה על בית המשפט לתעבורה לזכותו, שכן ניידת המשטרה הסמויה, שחנתה בצד הדרך ובה ישבו השוטרים שלאחר מכן תפסו אותו והגישו את דוח התנועה בעניינו – הפריעה לתנועתו ואילצה אותו לסטות שמאלה על מנת לעקוף אותה. בשל האמור, כך על פי המבקש, הוא נאלץ להפריע לרכב שהגיע מאחוריו במהירות גבוהה וצפר לו. עוד ציין המבקש כי גם תנאי הכביש הקשו עליו מאוד. לטענתו, תנאי הכביש מגבילים את שדה הראייה למרחק מרבי של 200 מטרים , וכשהחל להיכנס לצומת, לא נראתה בתחום זה כל מכונית.

ביום 26.10.2010, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי הרשעת המבקש מבוססת על תשתית עובדתית מוצקה, ובין היתר על דברי המבקש עצמו. כך נקבע כי גם אם הפריעה ניידת המשטרה למבקש עדיין היה עליו לתת זכות קדימה לרכבים הבאים מאחוריו בכביש בו השתלב, ואין חולק כי בפועל הופרעה תנועתו של אחד הרכבים, והמבקש עצמו העיד כי נאלץ לסטות לימין הדרך כדי לאפשר לרכב זה להמשיך בנסיעתו. בית המשפט המחוזי עמד על קביעת בית המשפט לתעבורה, אשר מצאה את עדי התביעה מהימנים ובחר שלא להתערב בקביעה זו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש וחוזר על טענותיו כפי שנטענו בפני בית המשפט המחוזי. בין היתר, טוען המבקש לפגמים טכניים ומהותיים בניהול משפטו, וכן מלין על כך שהשוטרים למעשה לא יכלו לראות את העבירה המתבצעת וביססו את הידוע להם על צפירתו של הרכב שתנועתו הופרעה בלבד.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להדחות גם לגופה. בתיאור המצב העובדתי שהתרחש בכביש, הודה למעשה המבקש בעובדות כתב האישום, ובהפרעה לתנועת רכב שהגיע לצומת בהיותו בעל זכות קדימה. אף דין טענותיו כנגד השוטרים בניידת הסמויה להדחות. השוטרים העידו כי ישבו ברכב וצפו לאחור אל עבר הצומת, ובתוך כך הצליחו להבחין במעשיו של המבקש. משנמצאה עדותם של השוטרים מהימנה על ידי הערכאה הדיונית, ואושרה אף על ידי בית המשפט המחוזי שבחר לא להתערב בכך – אין זו השעה כעת לשוב ולהידרש לטענות כגון דא הקשורות בממצאים שבמהימנות ובעובדה.

סוף דבר – הבקשה נדחית.