רע"פ 8912/04 דיאב אבו עראר נ. מדינת ישראל

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' אפעל-גבאי), לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים וכן נדחתה בקשה לביטול פסק הדין.

המבקש הורשע בבית המשפט השלום לתעבורה, על יסוד הודעתו, בעבירות הבאות: נהיגה בפסילה, עבירה על סעיף 67 לפקודת התעבורה), תשכ"א-1961; נהיגה ללא ביטוח, עבירה על סעיף 2 לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970; נהיגה ללא רישיון בתוקף, עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה. דינו נגזר ל-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בחופף להפעלת מאסר על תנאי למשך 12 חודשים; 12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים בגין עבירות לפי הסעיפים 10 (א) ו-67 לפקודת התעבורה, ופסילה על תנאי של 36 חודשים למשך שנתיים.

המבקש ערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי והדיון נקבע, לאחר מספר דחיות לפי בקשתו של בא כוח המערער, ליום 7.9.04, לאחר שהאחרון הודיע לבית המשפט כי מועד זה נוח לו. מאוחר יותר הגיש בא כוח המערער בקשת דחייה נוספת וטען כי התאריך שנקבע אינו מתאים לו. הבקשה האחרונה נדחתה והודעה על כך נמסרה לבא כוח המערער. חרף האמור לא התייצבו המערער ובא כוחו לדיון בפני בית המשפט המחוזי במועד האמור ובית המשפט דן בערעור שלא בפניו, מכוח סמכותו לפי סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור תוך שקבע כי חסד עשה בית משפט השלום עם המבקש, עת הפעיל את המאסר על תנאי בחופף לעונש שנגזר על המבקש בתיק זה, ולא גזר על המבקש תקופת מאסר נוספת לריצוי בפועל. המדובר, קבע בית המשפט המחוזי, במי שאינו מהסס לחזור ולנהוג ללא רישיון נהיגה ובתקופת פסילה פעמים חוזרות במשך 10 השנים האחרונות. עונשי הפסילה שהוטלו על המבקש לא הואילו, וכך גם מאסרים על תנאי. לאחרונה, בתאריך 9.4.03, הופעל נגד המבקש עונש מאסר על תנאי והוטל עליו עונש של מאסר בעבודות שירות (בתיק אחר). חרף זאת, ועוד בטרם החל המבקש לבצע את המאסר בעבודות השירות, חזר המבקש ונהג, "כהרגלו", ללא רישיון נהיגה. אל מול האמור לעיל, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, מתגמדות הנסיבות האישיות ומצטמצמת היכולת להביא בחשבון את שיקוליו האינדבידואליים של המבקש, אשר חוזר ומוכיח בהתנהגותו כי הוא מזלזל בחוק ובגורמים האמונים על אכיפתו. מה גם שאמצעי ענישה מתונים שהופעלו בעבר לא הואילו, והמבקש ממשיך בשלו, כשהוא מסכן בנהיגתו ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח את הציבור כולו.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי טעה בהחליטו לשמוע את הערעור בהעדרו וזאת חרף בקשת הדחייה שהוגשה ופגע בכך בזכות הטיעון שלו.

דין הבקשה להידחות. ההלכה היא שמתן רשות להגיש ערעור שני בפני בית משפט זה כערכאה שלישית לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית (משפטית או ציבורית), החורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש (ראו: רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 3757/04 זידאן נ'

מדינת ישראל (טרם פורסם); וכן רע"פ 2632/04 ספידי ליין תעשיות נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)).

הבקשה הנוכחית אינה מעלה שאלות כאלו. הטעמים העיקריים שביסוד הבקשה נעוצים בחומרת העונש ובסירוב לדחות את מועד הדיון. שני הטעמים אינם מצדיקים מתן רשות ערעור. לעניין חומרת העונש, הלכה פסוקה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן (רע"פ 5823/99 נעים נ' מדינת

ישראל (טרם פורסם)). המקרה שלפנינו אינו מקרה חריג כזה. להיפך, אני סבור שבית המשפט המחוזי צדק משקבע, לאור נסיבות המקרה, בהתחשב במיוחד בעברו הפלילי המכביד של המבקש ובכך שמדובר בדפוס התנהגות חוזר שסיגל לעצמו המבקש במשך שנים ארוכות, כי העונש שנגזר על המבקש אינו חמור כלל ועיקר. אשר לטעם השני, בית המשפט המחוזי היה רשאי, בנסיבות המקרה, לדחות את בקשת הדחייה של המבקש ולקיים את הדיון בהיעדרו, וגם בנושא זה אין מקום למתן רשות ערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית ועמדה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.