רע"פ 8914/12 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ג 52535-07-12, כבוד הנשיאה ד' ברלינר , והשופטים ג' קרא ו- מ' סוקולוב ) מיום 7.11.2012.

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום ) המייחס לו עבירות של תקיפת קטין על ידי אחראי לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(1) לחוק; ותקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(א) לחוק. לפי כתב האישום, המבקש הוא אב גרוש מאם בתו, ומתראה עמה מכוח הסדרי ביקור. ביום 6.2.2009, הגיע המבקש לאסוף את בתו מבית אמה, לאחר שהתקשר שעתיים קודם לכן, על מנת לקחת אותה לערוך קניות. הבת הבהירה לו, הן בשיחת הטלפון, הן בפניו כשהגיע לקחת אותה, כי אינה מעוניינת להצטרף אליו. בתגובה לסירובה, המבקש תקף אותה על ידי כך שדחף אותה על דלת הכניסה של הבניין שבו היא מתגוררת. עקב מעשיו אלה, נכנסה הבת אל בית אימה בוכייה, שהחליטה יחד עם חברה לחיים (להלן: י' ), לגשת ברכבו של האחרון לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה נגד המבקש. המבקש, שהיה עם חברתו ברכב, נסע בעקבותיהם באופן רשלני ונמהר שהיה בו כדי לסכן את חייהם. לאחר מכן, פתחו המבקש וחברתו את הרכב של י' וניסו להוציא את הבת בכוח מהרכב. עוד נטען כי המבקש תקף את י', ירק עליו והכה אותו באגרופו על לחיו השמאלית, עד שהאחרון מעד, נפל ונחבל במרפק יד ימין. בשלב זה המשיך המבקש, כך לפי כתב האישום, והכה את י' באגרופיו, בעט בצלעותיו וחבט בראשו באמצעות נעל שנשמטה מרגלו. עוד נטען כי במהלך ניסיון גרושתו של המבקש להדוף אותו מ-י', הוא תקף אותה על ידי כך שהכה אותה בצלעותיה.

3.

המבקש הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 2357-06-10). ביום 1.7.2012, גזר בית המשפט את עונשו של המבקש והטיל עליו עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות כלשהי (למעט איומים); שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של איומים, פזיזות ורשלנות או היזק בזדון. בית המשפט ציין את עברו הפלילי של המבקש הכולל הרשעות בעבירת איומים, תקיפת בת זוג ותקיפה חובלנית של בת זוג, וזאת במסגרת מעשים שבוצעו בבת זוג קודמת שהמבקש היה עמה בקשר. בית המשפט הוסיף והעלה תמיהה נוכח תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המבקש שבמסגרתו צוינה התרשמות שירות המבחן שלפיה פחת הסיכון להתנהגות אלימה מצידו לנוכח הכרתו באחריותו במקרה דנן, והתרשם עוד כי לסנקציות שהוטלו על המבקש בעבר היה אפקט מרתיע. בהקשר זה, ציין בית המשפט כי אומנם המבקש נטל אחריות, גם במעמד טיעוניו לעונש, אך התרשמותו היא שהדברים היו בבחינת "מן השפה אל החוץ", שכן המבקש חזר וטען כי "התנהגותה הפרובוקטיבית" של גרושתו היא שמוציאה אותו משלוותו. כך אף התבטא המבקש, כפי שעולה מגזר הדין, גם בפני שירות המבחן. על פי התרשמות בית המשפט, העונשים שהוטלו על המבקש בעבר בגין הרשעותיו בעבירות דומות, לא גרמו לשינוי בתפיסתו הבסיסית ולא הביאו למניעת הישנותן. בית המשפט שקל לחומרה את חומרת העבירה הנמצאת לדידו במדרג הגבוה של העבירות מסוג זה. חומרה מיוחדת יוחסה להתייחסות המבקש לבתו הקטינה "כאל חפץ שעליו מתקוטטים, תקיפתה, וככלל, היעדר מוחלט של כל התייחסות לצרכיה ולאופן בו היא חווה את האירוע האיום והמאיים שחוותה...". בית המשפט ציין עוד כי אם יש מקום להקל מעט בעונשו של המבקש, אזי יש לעשות כן בהתחשב בהיעדר עבר פלילי מסוג אחר, חלוף הזמן והיעדר "חזרתיות", ואולם, לשיקולים אלה ניתן משקל מתון לנוכח חומרת המעשה.

4.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ג 52535-07-12, כבוד הנשיאה ד' ברלינר , והשופטים ג' קרא ו- מ' סוקולוב ). ביום 7.11.2012, המליץ בית המשפט למבקש במעמד הדיון לחזור בו מהערעור, ולנוכח הסכמתו, הערעור נדחה.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, הנסובה כולה על טיעונים ערעוריים המופנים נגד חומרת העונש. המבקש מסביר את התנהגותו מושא כתב האישום בתחושת התסכול שפקדה אותו לנוכח דחיית ביקוריו על ידי בתו, והביע במסגרת בקשתו חרטה על פגיעתו בה. יחד עם זאת, מלין המבקש על עונש המאסר שהושת עליו וטוען כי היה ניתן להתחשב בנסיבותיו ובניסיון שלו להשתקם.

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תשובת המשיבה.

7.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. עניינו של המבקש הובא בפני שתי ערכאות שיפוטיות והוא לא הצביע על עילה המצדיקה את העלאתו בפני ערכאה שיפוטית שלישית, שכן כל טענותיו הן בעלות אופי ערעורי ואינן חורגות מעניינו הפרטני (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בהקשר זה לא למותר אף להזכיר כי הלכה היא, שטענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת וקיצונית ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בעניין שלפניי, אני סבור כי העונש שהטיל בית משפט השלום אינו חמור כלל וכלל ובוודאי שאינו חורג ממדיניות הענישה בעניינים כגון אלה, וזאת בהינתן חומרת המעשים שבהם הורשע המבקש.

8.

למעלה מן הצורך אציין כי לא ברורה בעיניי התנהלות המבקש בעניינו דנן. הרי לאחר שנועץ בבא כוחו בהליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי, הוא הסכים להמלצת בית המשפט לחזור בו מן הערעור. שאלה היא, אם ללא כל הסבר המניח את הדעת לשינוי בגישתו, יכול היה המבקש לערער על החלטת בית המשפט שניתנה בהסכמתו. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה שאפשרויות ההתערבות בהחלטה שיפוטית שניתנה על יסוד הסכמת הצדדים, גם בתחום הפלילי, מצומצמות הן, במיוחד כשמדובר בעניין המובא לפני ערכאה שלישית. מכאן יוצא, שעל מנת לערער על החלטה שיפוטית שניתנה על בסיס הסכמת הצדדים, על המערער לשכנע את ערכאת הערעור שנפל פגם המצדיק את חזרתו מההסכמה שנתן. נראה שההיגיון המנחה את בתי המשפט בתחום האזרחי בכל הנוגע לערעור על פסק דין הניתן על דרך הפשרה בהסכמה יפה אף לתחום הפלילי (ראו והשוו: רע"א 4723/05

לוי נ' ברוש (לא פורסם, 12.9.2005); רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' סגל , פ''ד נח(6) 894 (2004); ע"א 1639/97 אגיאפוליס

בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה , פ''ד נג(1) 337 (1999); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי – מהדורה שלישית 513-511 (2012) ). בהקשר זה, ייתכנו אומנם איזונים שונים בשיקולים הקובעים את מידת ההתערבות לאחר מתן ההסכמה, שכן בהליך הפלילי הפגיעה הפוטנציאלית בזכויות יסוד מועצמת, ואולם נדמה שיש טעם רב בבחינת ההתערבות לפי אותם השיקולים, הנוגעים בעיקר לנסיבות שבהן ניתנה ההסכמה. אף על פי כן, שאלה זו אינה דורשת הכרעה במקרה דנן, שכן בכל מקרה אני סבור שאין מקום לקבל את הבקשה מן הטעם שהובא לעיל.

9.

נוסף על כן, למקרא כתב האישום שבעובדותיו הודה המבקש, ולנוכח עברו הפלילי הרלבנטי, מתקבל הרושם שהעונש שנגזר עליו בנסיבות העניין, הוא עונש הולם, שאינו מצדיק, לפי המבחנים הנוהגים, התערבות בגלגול שלישי.

10.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

11.

לאור האמור לעיל, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.