רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ. מדינת ישראל

ביום 10.4.06 עבר רכבו של המבקש עבירת תנועה בגינה הוטל קנס על שמו של המבקש. ביום 13.2.07 הופקה דרישה לתשלום קנסות – בשל עבירות תעבורה – אשר נשלחה אל מען המבקש. במסמך זה נדרש המבקש לשלם את הקנס המקורי בגין עבירת התנועה מיום 10.4.06 בתוספת ריבית פיגורים. תשלום זה שולם ביום 7.3.07.

ביום 3.4.07 נשלחה אל המבקש הודעת פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה. בהודעה זו נאמר, כי על-פי שיטת הניקוד, צבר המבקש לחובתו 40 נקודות ורישיונו נפסל לשלושה חודשים.

ביום 29.4.07 פנה המבקש באמצעות בא-כוחו אל משטרת ישראל בטענה, כי העבירה מיום 10.4.06 אשר נרשמה לחובתו, בוצעה על-ידי בנו אשר השתמש ברכבו וכן שולמה על-ידי הבן, ללא ידיעתו. לפיכך, ביקש המבקש להסב את העבירה הנ"ל ואת הנקודות בגינה לחובת בנו.

ביום 22.8.07 הגיש המבקש לבית-משפט השלום לתעבורה בירושלים בקשה להארכת מועד להישפט מהנימוקים שלעיל.

בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט ח' אביטל) קבע, ביום 3.9.07, כי הדוח נמסר בבית המבקש ואף שולם. לפיכך נקבע, כי אין כל אפשרות להארכת מועד שכן קיימת הודאה והרשעה.

על החלטת בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים. בד-בבד הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת משרד התחבורה לפסול את רישיונו של המבקש עד למתן החלטה סופית בערעור שהוגש.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' קמא) דחה, ביום 22.10.07, את הערעור בקובעו, כי כאשר בעל הרכב לא ידע ולא יכול היה לדעת על תשלום הקנס, יש ממש בטענה שניתן לפתוח את הדיון ולדון בעניינו בבית המשפט. בסופו של יום, דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש מאחר ולא התקיימו בו התנאים המעידים, כי לא ידע ולא היה עליו לדעת על הודעת הקנס.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.

לטענת המבקש, הוא לא ידע כלל על קיום הדו"ח הנ"ל נגדו, אלא רק בתאריך קבלת ההודעה על פסילת רישיונו מיום 10.4.07, אחרת היה מגיש בקשה להישפט במועד הקבוע על-פי חוק. עוד מוסיף וטוען המבקש, כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר לא שוכנע בטענתו, כי לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיום הדו"ח נגדו ועל תשלומו.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. באת-כוח המשיבה טוענת, כי הודעת הקנס נשלחה לכתובתו של המבקש, כפי שמסרה לרשויות. אף אם מסיבה לא ידועה לא הגיעה אל המבקש ההודעה הראשונה של הקנס, היה עליו לפנות לאחר קבלת ההודעה השנייה - אשר אין חולק שהתקבלה - אל הרשויות בבקשה להישפט ולהסב את הודעת הקנס אל בנו, אשר הודה בביצוע העבירה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) קובע:

"(ח) שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג)."

מלשון הסעיף עולה, כי עם תשלום הקנס, השתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה בה הוא הואשם.

יתרה מכך. עם חלוף המועד להגשת ערעור על ההרשעה לבית המשפט המחוזי, הפך פסק הדין של בית-משפט השלום לתעבורה לחלוט. בנסיבות אלה, הבקשה להארכת מועד להישפט שהגיש המבקש לבית-משפט השלום לתעבורה, הוגשה שלא כדין.

בעניין זה קבע בית-משפט זה, חברי השופט א' א' לוי ברע"פ 2096/07 ציפורה כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.07) כדלקמן:

"על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן, מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה ." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

בבקשתו, מסתמך בא-כוח המבקש על החריג האמור וטוען, כי הודעת הקנס שולמה על-ידי בנו ובשל כך לא ידע ולא היה יכול לדעת על קיומו של הקנס. לפיכך, טוען הוא, כי קיימת הצדקה לאפשר לו להישפט בחלוף זמן רב והגם שהרשעתו הפכה לחלוטה.

דין הטענה להידחות.

בית המשפט המחוזי התייחס בפסק-דינו לטענת המבקש, לפיה במקרה דנן מתקיים החריג, אך דחה אותה לגופה בקובעו, כי לא נתקיימו במבקש התנאים המקיימים את החריג. וכך קבע:

"... במקרה דנן, לא הראה המערער בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים כי לא היה יכול לדעת על הגשת כתב אישום, ובמקרה זה דו"ח העבירה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מפיו הוא אומר שקיימים בידו מספר כלי רכב שהיה צריך לדאוג לרישומם וקבלת כל דו"ח שיתקבל במענו, אם על ידי בנו בנהג ברכב ואם על ידי אחר המתגורר עמו...

סבורני כי במקרה הזה לא התקיימו התנאים שנקבעו בפסק דין כוכבי הנ"ל, ומשום כך, אין מקום להיעתר לערעורו של המבקש ולבטל את החלטת בית המשפט קמא".

קביעה זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא מצאתי כל מקום להתערב בה.

מטעמים אלה כולם, בקשת רשות הערעור נדחית.