רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הוא בעליו של צי רכבים, המוחזקים בידי נהגים שונים. ביום 23.11.2006 נרשמה למבקש הודעת תשלום קנס לאחר שרכב – הרשום על שמו – תועד במצלמה אלקטרונית כשהוא נוסע במהירות מופרזת. לאחר כשנתיים הגיש המבקש לבית-המשפט לתעבורה בירושלים בקשה להארכת מועד להישפט ולהסבת הודעת תשלום הקנס על שמו של אחד, יוסף גפני. בבקשה נטען, כי גפני היה זה שנהג ברכב, ואף שילם את הסכום הנקוב בהודעת התשלום אף שלא הסב את הודעת התשלום על שמו. בית-המשפט לתעבורה דחה את הבקשה שלא בנוכחות הצדדים, תוך שהוא מציין כי "אין גם ממש [בטענה] כי בקשה כזו צריכה להישמע בנוכחות [הצדדים]. פסיקת בית-המשפט המחוזי בירושלים הייתה פעמים רבות שהחלטה בבקשה כזו יכולה להישמע בהעדר" (עמ' 2 להחלטת בית-המשפט לתעבורה).

2.

על החלטה זו, הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי, וערעורו נדחה. בפסק דינו – אשר ניתן אף הוא שלא במעמד הצדדים – ציין בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא ע' חבש ),

כי אין חולק על כך שהמבקש היה מודע לקיומה של הודעת התשלום, אולם הוא הסתפק בהעברתה לגפני מבלי שדאג לוודא כי זה הסב אותה על שמו. בהמשך, משגילה את מחדלו של גפני, הוא "חש לבית-המשפט במטרה להסדיר ענייניו. ואולם, [המבקש] פנה לבית-המשפט לתעבורה בחלוף שנתיים כמעט ממועד ביצוע העבירה בעוד [ש]היה עליו לעשות כן תוך 90 ימים לכל היותר מיום שהומצאה לו הודעת תשלום הקנס... ברי, כי המערער לא היה אחראי דיו לבדוק, הכיצד בדיוק פעל גפני להסבת הדו"ח על שמו הוא. אילו דאג לעשות כן ולברר עם הרשויות הנוגעות בדבר האם נעשה הדבר בהקדם ובסמוך לקבלת הדו"ח, היה מגלה השגגה ופועל להסדרת המצב, במסגרת הזמנים הקבועה לדבר בחוק סדר הדין הפלילי" (עמ' 4 לפסק דינו של בית-המשפט המחוזי). עוד צוין, כי מתוקף היותו של המבקש בעליו של צי רכבים המוחזקים בידי נהגים שונים, היה עליו לדאוג למנגנון לטיפול במקרים דומים, ולא לסמוך על פעולתם של אחרים. בית-המשפט הוסיף וציין, כי קבלת ערעורו של המבקש תוביל לפגיעה באכיפה יעילה של דיני התעבורה והבטיחות בדרכים, ותגרום להצפת בתי המשפט בבקשות דומות.

בהמשך, דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המערער לפיה העובדה שבקשתו הוכרעה בהעדר הצדדים גרמה לעיוות דין, תוך שהוא מציין, כי בעבירות קנס על הנאשם לשלם את הסכום בו חויב, ולחלופין, להודיע על רצונו להישפט, כל זאת, בתוך 90 ימים מיום המצאתה של הודעת הקנס. ככל שהנאשם עמד בלוח הזמנים המוגדר, הוא יקבל הזמנה לדיון בלא שיידרש לנמק את בקשתו. אולם, מקום בו לא עמד הנאשם במסגרת הזמנים האמורה, רשאי בית-המשפט להיעתר לבקשתו להישפט ולאפשר קיומו של דיון מנימוקים שיירשמו. המדובר הוא, אפוא, בהליך מקדמי, שבמהלכו נקבע אם יזכה הנאשם לשטוח טענותיו אם לאו. עוד ציין בית-המשפט המחוזי, כי לעמדתו, בית-המשפט לתעבורה אינו מחויב, בכל מקרה, לקיים דיון במעמד הצדדים בשאלת הארכת מועד להגשת בקשה להישפט. זאת, משום שבפני בית-המשפט לתעבורה נפרשה – במסמכי הצדדים – כל התשתית העובדתית והמשפטית הצריכה לעניין; ומשום שבא-כוחו של המבקש לא השיג, בשום שלב, על כך שההחלטות בעניין מרשו ניתנו שלא במעמד הצדדים, ואף ביקש לקבל את ההחלטות האמורות בדרך זו (עמ' 6 לפסק הדין). לבסוף, ציין בית-המשפט המחוזי, כי חרף כך שבפני בית-משפט זה תלויות ועומדות בקשות רשות ערעור העוסקות בשאלת נוכחות הצדדים בעניינים דומים לעניינו של המבקש, אין הוא מוצא לנכון לעכב את ביצוע פסק-הדין.

4.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתו, הניתוח המשפטי שהוצג בפסק דינו של בית-המשפט קמא, ובעיקר אופן יישומם של סעיפי החוק הרלוונטיים לעניינו, והקביעה לפיה ההליך לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן:"חוק סדר הדין הפלילי") הינו הליך מקדמי – שגוי בתכלית. עוד טוען המבקש, כי קביעתן של הערכאות דלמטה, לפיה בתי-המשפט לתעבורה אינם מחויבים לקיים דיונים במעמד הצדדים עקב העומס הרב המוטל עליהם – אינה יכולה לעמוד. בהמשך נטען, כי לאור הוראת סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי, ולאור הלכת אלטורי (ע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2007)), היה על בית-משפט השלום לדון בבקשה בנוכחות הצדדים.

5.

אין בידי להיעתר לבקשה. מששולמה הודעת הקנס שהומצאה למבקש, השתכללה הרשעתו בעבירות בהן הואשם. אכן, סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר למשלם הקנס לעתור – אף לאחר ביצוע התשלום – לתובע המשטרתי כדי שתבוטל הודעת הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד ממועד המצאתה של ההודעה. המבקש לא פעל במסגרת זמנים זו, ואף לא בגדרי הזמן שהוקצב להגשת ערעור. משכך, נוכח היותה של הרשעת המבקש חלוטה, לא ניתן להשיג עליה באמצעות ערעור, ראשון או שני (רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2007); רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2008); רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2008)).

לשם שלמות התמונה אציין, כי בפסק-דין שפורסם בימים אלה

– ובו נדונה השאלה אם ניתן לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בהעדר הצדדים – נקבע כי ההלכה שנקבעה ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 793 (2003), לפיה אין מניעה לטפל בבקשה בהסתמך על טיעונים בכתב, עומדת בעינה (ע"פ 4808/08

מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009)). במקרה זה, גם אם אניח כי נפל פגם בהליך בפני בית-משפט השלום, וכי היה מקום לזמן את הצדדים לדיון, הרי שפגם זה בא זה מכבר על תיקונו במסגרת ההליך הנוסף שהתקיים בבית המשפט המחוזי. בית-המשפט קמא שמע את טיעוני המבקש ודחה את בקשתו, ולא נמצאה לי עילה להתערב בהחלטה זו.

הבקשה נדחית.