רע"פ 8930/06 עובדיה ישראל נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת"ד 11129/04) בגין עבירה של אי-ציות לתמרור ב-37, לפי תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); וכן עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 21.8.03 נהג המבקש ברחוב דב הוז בתל-אביב מכיוון דרום לכיוון צפון והתקרב לצומת עם רחוב גורדון. בסמוך לצומת זה מוצבים משני צידי הדרך בכיוון נסיעת המבקש תמרורי ב-37 (תמרורי עצור). באותה שעה נהגה המתלוננת ברכב ברחוב גורדון משמאל לכיוון נסיעת המבקש והתקרבה לצומת האמור. המבקש נכנס לצומת מבלי שנתן זכות קדימה לרכבה של המתלוננת ושני כלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה נחבלה המתלוננת ושני כלי הרכב ניזוקו.

בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת א' שדמי) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו ביום 11.10.05 קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של חמישה חודשים; וכן פסילת רישיון נהיגה על-תנאי של ארבעה חודשים למשך שנתיים.

על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור. בית-המשפט המחוזי הסתמך בהחלטתו על דו"ח בוחן התנועה, בו נקבע, כי ניתן להבחין באחד מתמרורי העצור ממרחק של 20 מטרים לפחות. בית-המשפט המחוזי, אף נתן דעתו לכך שלא נאמר בדו"ח הבוחן, כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. לעניין גזר-הדין, ציין בית-המשפט המחוזי, כי למבקש רישיון נהיגה משנת 2000 בלבד ושלוש הרשעות קודמות, וכי בנסיבות אלו, העונש שנגזר עליו אינו בלתי סביר.

מכאן בקשת הרשות שבפניי, אשר במסגרתה חוזר בא-כוח המערער על טיעוניו בפני בית-המשפט קמא. בין היתר, טען, כי המרחק של 20 המטרים, ממנו ניתן היה לראות את תמרור העצור, אינו מספיק על-מנת לעצור רכב הנוסע במהירות של 50 קמ"ש. עוד טען, כי העובדה שהמבקש לא ראה את התמרורים אינה נובעת מחוסר תשומת לב, אלא מעידה על כשל בהצבת התמרורים במקום. לעניין גזר-הדין, טוען בא-כוח המבקש, כי עברו התעברותי של המבקש אינו כבד וכי שלילת רישיונו תפגע בפרנסתו ובפרנסת משפחתו.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית ואינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. לגופו של עניין, מסתמך בא-כוח המשיבה על הכרעת-הדין של בית-המשפט לתעבורה בה נקבע, כי המבקש לא ציית לתמרור משום שהוא לא שם לב לדרך, ולא משום שלא ניתן היה לראותו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

דין הבקשה להדחות אף לגופו של עניין. בהודעתו במשטרה, הודה המבקש בכך שלא הבחין בתמרור העצור. אמנם, בעדותו בפני בית-המשפט לתעבורה טען המבקש, כי לא ניתן היה לראות את התמרור, אך בית-המשפט העדיף את גרסתו הראשונה. בנוסף, קבע בית-המשפט לתעבורה, כעניין שבעובדה, כי המבקש לא שם לב לדרך ולכך שהוא מתקרב לצומת, ולכן נכנס אל הצומת מבלי לתת זכות קדימה למכונית בה נסעה המתלוננת. הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן הראיות ומן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205). מקרה זה אינו מקרה מיוחד, המצדיק סטייה מהלכה זו, ולכן ניתן לקבוע, על סמך הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, כי בצדק הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו.

כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה. למשיב 3 הרשעות תעבורה קודמות, ביניהן הרשעה בגין אי-ציות לתמרור אדום, וזאת אך בשלוש שנים מאז קיבל את רישיונו. בנוסף, בא-כוח המבקש לא הציג טיעונים חדשים, אשר לא נשקלו על-ידי הערכאות הקודמות ואשר יש בהם כדי להשפיע על גזירת עונשו. בנסיבות אלו, לא מצאתי לנכון להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.