רע"פ 8931/06 שאול גזלה נ. מדינת ישראל

1.בית-משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות של אי ציות לרמזור אדום ונהיגה בקלות ראש, עבירות לפי סעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, ותקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, לאחר שדחה את גרסתו לפיה עובר לתאונה בה היה מעורב, הוא חצה עם אופנוע עליו רכב צומת באור ירוק. בית המשפט ביכר על פני גרסה זו את גרסתם של עדי התביעה, שמסרו כי המבקש חצה את הצומת באור אדום והתנגש במכונית שפנתה שמאלה באור ירוק. כתוצאה מן ההתנגשות, סטה האופנוע ממסלולו ופגע בהולך רגל אשר צעד על המדרכה. על המבקש הושת קנס בסך 2,000 ש"ח, הוא נפסל מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 4 חודשים, וכן נגזרו לו 4 חודשי פסילה על תנאי.

2.המבקש ערער בפני בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בטענה כי ערכאה קמא לא בחנה כראוי את תוכנית הרמזורים של הצומת, ולפיכך, דחתה שלא בצדק את גרסתו. בית-המשפט (כבוד השופטת נ' אוהד) דחה את הערעור, נוכח הגרסה שנשמעה מפיהם של מספר עדי תביעה, ונוכח ההתאמה הקיימת לתוכנית הרמזורים. מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, תוך שהוא שב ומעלה טענות אותן טען בפני הערכאה קמא.

3.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במקרים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר עניינו של המבקש, ויש בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית.

עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה, נהפוך הוא, הרשעתו מתבססת על ממצאים שבעובדה בהן אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. באשר לעונש שגם עליו משיג המבקש, כל שאוכל לעשות הוא להפנות להלכה הנוהגת לפיה חומרת העונש כשלעצמה לא די בה, בדרך כלל, להרשות ערעור לפני בית משפט זה

(רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646; רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה , לא פורסם). אף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם, במיוחד נוכח ההרשעות הקודמות שצבר לחובתו, חרף גילו הצעיר.

אשר על כן, הבקשה נדחית.