רע"פ 9022/02 ניזאר אעלימי נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה לדחות את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום, לפיו הורשע המבקש בעבירות של איומים והעלבת עובד ציבור.

1.כנגד המבקש – עורך דין במקצועו – הוגש כתב אישום בגין עבירות של איומים והעלבת עובד ציבור. על פי כתב האישום, במסגרת הליך אזרחי שהתקיים בבית משפט שלום בחדרה, התפרץ המבקש – שהיה בעל דין בהליך - כלפי רשם בית המשפט, בעת שזה הקריא החלטה בדבר עיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ. המבקש איים על הרשם כי ימנע ממנו כל אפשרות של קידום בעתיד "לעוד 50 שנה" והוסיף כי יש לו קשרים עם פוליטיקאים וח"כים אותם ינצל למטרה זו. עוד נטען בכתב האישום כי המבקש התקרב אל הרשם בצורה מאיימת.

2.בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות של איומים והעלבת עובד ציבור והטיל עליו קנס בסך 6,000 ש"ח וחתימה על התחייבות עצמית בסך 25,000 ש"ח שלא לעבור במשך שנתיים עבירה מן העבירות בהן הורשע. ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, ועתה מתבקשת רשות ערעור. המבקש משיג על הן על הרשעתו בעבירות האמורות והן על גזר דינו. אשר לעבירת האיומים, הרי שהמבקש מסכים כי הוא התבטא כלפי הרשם בצורה גסה, אך טוען כי על פי מבחן האדם הסביר, לא נתקיימו התנאים המקימים עבירה של איום. את טענתו זו מבסס המבקש בין היתר על כך שהרשם – אשר כלפיו התפרץ המבקש – לא הגיש תלונה נגד המבקש ועל כך שהרשם לא טען בעדותו כי ראה בדברי המבקש איום רציני. אשר לעבירה של העלבת עובד ציבור, הרי שהמבקש טוען כי דבריו של המבקש חוסות תחת ההגנה שמעניקה הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, מפני חבות בעוולה של לשון הרע בשל פרסום שנעשה תוך כדי דיון בפני אדם בעל סמכות שיפוטית. לדעת המבקש, הגנה זו שבחוק איסור לשון הרע יפה גם כלפי עבירה של העלבת עובד ציבור. המבקש מוסיף וטוען, כי אף אם היה מקום להרשיעו, ראוי היה להסתפק בענישה שאינה מצריכה הרשעה בדין, כגון שרות לטובת הציבור. זאת, לדבריו, משום שהרשעתו בדין תביא לנקיטת הליכים משמעתיים מצד לשכת עורכי הדין, ואלה יביאו – כך טוען המבקש – לקץ הקריירה המקצועית שלו. לבסוף מציין המבקש את החרטה הכנה שהביע בפני הרשם ואת מצבו הנפשי הקשה בעת האירוע, תוצאה של קשיים כלכליים ומקצועיים אליהם נקלע.

3.בחנתי את טענות בא כוח המבקש ואת תגובת המדינה ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. בית משפט קמא קבע כי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המעגן, כאמור, את ההגנה מפני אחריות בגין התבטאויות בפני אדם בעל סמכות שיפוטית, אינו מקנה למבקש הגנה מפני עבירה של העלבת עובד ציבור. בית המשפט נימק היטב את הטעמים שעמדו ביסוד מסקנתו, ולא ראיתי כל עילה להתערב בהחלטתו זו. אשר לשאלת הרשעתו של המבקש בעבירה של איומים, הרי שהערכאות דלמטה קבעו ממצאים עובדתיים ביחס לאירוע נשוא בקשה זו, ומצאו כי על פי ממצאים אלה התגבשה עבירה של איומים. גם כאן לא ראיתי מקום להתערב בממצאיהן של שתי ערכאות. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי נפל פגם בגזר הדין שהוטל על המבקש.

הבקשה נדחית אפוא.