רע"פ 9174/08 גבריאל פרץ נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב

1.

ביום 29.12.05 הוציא יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו צו הריסה מנהלי, מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, למבנה מבלוקים וקונסטרוקציית עץ בשטח של 18 מ"ר, שהקימו המבקשים בלא היתר. בעקבות כך פנו המבקשים לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, בעתירה לביטולו של הצו. טענותיהם נסמכו על ארבעה אדנים: צו ההריסה המנהלי אינו דרוש לשם מניעתה של עובדה מוגמרת, באשר בנייתם של קירות המבנה הושלמה למעלה מ-60 ימים בטרם הוגש תצהיר המהנדס ליושב-ראש הוועדה המקומית וזה חתם על הצו; פגמים שנפלו בתצהיר המהנדס מצדיקים את ביטול הצו מעיקרא. עם פגמים אלו נמנו העובדה כי בתצהיר צוין כי הבניה נסתיימה – וזאת בניגוד לעדות המהנדס בבית-משפט קמא, העובדה כי בהודעה מטעם המהנדס לא צוין אחד הקירות כחלק מהבנייה נושא הצו, ולבסוף, העובדה כי גובה הקירות כפי שצוין בתצהיר נסמך אומדן בלבד, וזה התברר כשגוי; המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי בניית המבנה נעשתה בחריגה מהיתר הבנייה; כן נטען, כי הבנייה היא החלפה מותרת של ישן בחדש.

2.

ביום 1.7.2008, ולאחר שמיעתן של ראיות, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את העתירה, בקובעו כי לא מתקיימות בעניינם של המבקשים העילות המצדיקות את ביטולו של צו ההריסה.

ראשית, נדחתה טענת המבקשים, לפיה הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת. לעניין זה, קבע בית המשפט כי יש לבחון את המבנה כמקשה אחת, וכי ניסיונם של המבקשים להפריד בין מרכיבי הבניה השונים, הינו מלאכותי ואינו מתיישב עם תכלית צו ההריסה וחוק התכנון והבנייה. מכל מקום, קבע בית המשפט, כי בהתאם לראיות שהובאו בפניו, בניית הקירות טרם הושלמה במועד ביקורו של המהנדס, וממילא לא חלפו 60 הימים הקבועים בחוק. עוד נקבע, כי הפגמים בצו ההריסה עליהם הצביעו המבקשים אינם יורדים לשורשו של עניין, ואין בהם כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט. כן נדחתה טענת המבקשים לפיה הנטל להוכיח כי הבנייה בוצעה בלא היתר מוטל על המשיבה, ומכל מקום הוכח כי הבניה בוצעה בלא היתר. לבסוף, נקבע כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח את קיומם של התנאים המצטברים הנדרשים לקבלת הטענה לעניין החלפת ישן בחדש, היינו, שבעבר ניתן היתר בנייה והיו קיימים במקום קירות וגג באותן מידות.

3.

על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים ערערו המבקשים לפני בית-המשפט המחוזי, תוך שהם שבים על אותן טענות ששימשו אותם בערכאה הדיונית. ביום 26.10.2008 דחה בית המשפט המחוזי ( כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק ) את הערעור, בקובעו כי פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים מבוסס כדבעי על הראיות שהונחו לפתחו.

4.

עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות להביא את השגותיהם בפני בית משפט זה. לדידם, פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים מעורר סוגיות החורגות מעניינם הפרטני, אולם בעיקרו של דבר הם שבים על מרבית אשר נדונו והוכרעו בשתי ערכאות קמא.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ונספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. חרף ניסיונם של המבקשים לשוות לבקשתם נופך משפטי-עקרוני, אין הבקשה משיגה אלא על ממצאים שבעובדה וממצאי מהימנות פרטניים, שבהם אין ערכאת הערעור, ובפרט ערכאה ערעור שנייה, נוהגת להתערב ((ר"ע 103/82 חני ון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3)123(1982)); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז (1) 225 (1983); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל , טרם פורסם (27.2.2007)). להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינם של המבקשים נמנה על אלה.

אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטותיהן של ערכאות קמא. מעצם היותו של צו ההריסה אקט מנהלי, עומדת לרשות המנהלית חזקת התקינות. בהתאם לכך, ככל שסבורים המבקשים כי צו ההריסה המנהלי הוצא שלא כדין, עליהם הנטל להוכיח טענה זו (רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי , פ"ד מד (2) 417 (1990)). זאת ועוד: בהתאם להוראת סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבנייה, לא יורה בית המשפט על ביטולו של צו הריסה מנהלי, אלא בהתקיים אחת מן העילות הבאות:

הוכח כי הבניה שבגינה ניתן הצו נעשתה כדין, ולחלופין, הוכח כי ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. בהתאם לתשתית העובדתית אשר הונחה לפתחו של בית המשפט לעניינים מקומיים, לא מתקיימת בעניינם של המבקשים אף לא אחת מן העילות הללו. אף לא הוכח כי הצו פגום מבחינה אחרת עד כי הוא בטל מעיקרו (רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' עורקבי , פ"ד מח(2) 397 (1994)).

בהתאם לעדות המהנדס מטעם המשיבה ואף עדותו של מבקש 1 עצמו, לא התבקש היתר עבור הבניה שבוצעה, מהטעם שהמבקש לא סבר כי הדבר דרוש. זאת ועוד, הונחה תשתית עובדתית ענפה (באמצעות תמונות, חקירתו הנגדית של מבקש 1, עדות המהנדס שליווה את בניית הגג, עדות המהנדס מטעם המשיבה ותצלומי אויר), לכך שבניית המבנה, לרבות קירותיו, טרם הושלמה במועד הרלוונטי להוצאת צו ההריסה. טענתו של מבקש 1, לפיה הבנייה הושלמה ביום 28.10.2005 (קרי, למעלה מ-60 ימים טרם הגשת תצהיר המהנדס ליושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה), לא נתמכה בכל אסמכתא או עדות חיצונית, ובית-המשפט לא מצא ליתן בה אמון. טענה זו אף לא התיישבה עם ממצאי הביקור שנערך במקום ביום 18.12.2005, בה נצפו במקום פועלים בעבודתם.

איני סבור כי יש בעובדה כי בתצהיר המהנדס נכתב כי עבודת הבניה נסתיימה ואילו בעדותו גרס הוא כי הבנייה לא נסתיימה כדי לעשות את צו ההריסה המנהלי בטל מעיקרא. כפי שקבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, במסמכים אשר נלוו לתצהיר צוינה בברור העובדה כי נראו פועלים בשטח, והתצהיר אף הפנה לתמונות המשקפות בנייה שטרם נסתיימה. יתרה מכך, כבר נפסק בעבר, כי בבסיס הענקת הסמכות להוצאת צו הריסה מנהלי, עומד הצורך בקטיעתה של בנייה בלתי חוקית באיבה. בהתאם לכך, מסמיכה הוראת סעיף 238א(2) לחוק התכנון והבניה את הרשות ליתן צו הריסה מנהלי אף מקום בו נסתיימה הבנייה, ובלבד שלא חלפו יותר מ-60 ימים לפני יום הגשת התצהיר (רע"פ 4330/05 איברהים אל עורקבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2005)). לענייננו, אם מצא יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מקום ליתן את צו ההריסה בנסיבות בהן סבר כי הבניה נסתיימה, מקל וחומר שהיה מקום להורות כן בנסיבות בהן זו טרם נסתיימה. ויודגש, בית המשפט לעניינים מקומיים קבע כממצא עובדתי, כי ביום 18.12.2005 (קרי 11 ימים בטרם הגשת תצהיר המהנדס ליושב-ראש הוועדה המקומית), טרם נסתיימה הבנייה וממילא לא חלף מועד 60 הימים הקבועים בחוק. שאר הפגמים להם טענו המבקשים, אינם פגמים היורדים לשורשו של עניין, ואיני רואה צורך להרחיב בהם בגדרה של בקשה להרשות ערעור שני.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה גם הבקשה לעיכוב הביצוע.