רע"פ 9185/09 מתן חיים פרפרה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, נכה סיעודי, נקנס בגין חניה אסורה לאחר שרכבו נמצא חונה על מדרכה בניגוד לחוק. בעקבות כך הוגש נגדו כתב אישום לבית-המשפט לעניינים מקומיים בבאר-שבע, בו יוחסו לו עבירות של איסור חניה לפי סעיף 6(ד)(18) לחוק העזר לבאר-שבע (העמדת הרכב וחנייתו), התשנ"א-1991, וחניה במקום שאין החניה מותרת בו לפי סעיף 2(א)(3) לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993. לישיבה שהתקיימה בבית-המשפט התייצב אביו של המבקש, מר מרדכי פרפרה (להלן: מרדכי) שהודיע כי הוא מופיע בשם בנו נוכח בריאותו הרופפת. כמו כן טען, כי נפלה שגגה בכתובת מקום העבירה, ומכל מקום, נוכח מגבלותיו של המבקש לא היה מנוס מלהחנות את הרכב על המדרכה. בעקבות כך, ובהסכמת המשיבה, תוקנה הכתובת בכתב האישום. בהמשך, טען מרדכי כי בנו אינו כשיר לעמוד לדין, והמציא מסמכים לתמוך בטענתו. בית-המשפט קבע, כי מן המסמכים עולה שמרדכי הוא זה אשר נוהג ברכב עבור בנו, ועל כן הורה על תיקון כתב האישום כך שהעבירות ייוחסו לו. במשפטו כפר מרדכי בעובדותיו של כתב האישום, ובהמשך טען כי אין להשיב על האשמה הואיל ולא הוכח כי הוא נהג ברכב, וכן שהדו"ח התיישן נוכח הזמן שחלף עד לתיקונו של כתב האישום.

2.

בית-המשפט ביכר את עמדת המשיבה על-פני זו של מרדכי, והרשיע אותו במיוחס לו. בית המשפט נתן אמון בעדי המשיבה ובראיותיה, ובאשר לאשם בהתמשכות ההליך, נקבע כי זה מוטל לפתחו של מרדכי, שהרבה בהגשתן של בקשות סרק. בעקבות ההרשעה נדון מרדכי לקנס בסכום של 1,000 ש"ח.

3.

מרדכי ערער על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, שם שב על טענתו בדבר התיישנות הדו"ח והשיג על ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.

בית-המשפט דחה את הערעור בפסק-דין שנשא, בשוגג, את שם המבקש ולא את שם אביו מרדכי, וקבע כי לא מצא לנכון להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית, שנומקו כהלכה ולא נפל בהן כל פגם. בהמשך, ובעקבות בקשה שהגישה המשיבה, תוקן פסק-הדין לשמו של מדרכי.

4.

את הבקשה שבפני, למתן רשות ערעור, הגיש הבן, מתן חיים פרפרה . הוא נימק זאת בכך שכותרת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נושאת את שמו, והוא הוסיף והעלה טענות לגופו של הפסק, ובהן כי בית-המשפט סירב להידרש לטענות בדבר ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, בעוד שבפועל דובר בטענות משפטיות; חלה התיישנות על הדו"ח; מרגע שיוחסה העבירה למרדכי לא ניתנה לו האפשרות לבחור אם להישפט אם לאו; לא הוכח מי החנה את הרכב על המדרכה; דו"חות חניה קודמים בעניינו של המבקש בוטלו, וכך יש לנהוג גם במקרה זה; ולבסוף, כי החניית הרכב לא מנעה מעבר חופשי, ומשכך לא קמו יסודות העבירה.

5.

מאחר והמבקש אינו מי שהורשע בידי ערכאות קמא, הוא נתבקש להבהיר כיצד זה הוגשה הבקשה בשמו. בתשובתו טען, כי הדבר נעשה מאחר שכותרתו של פסק-הדין של ערכאת הערעור נשא את שמו, ותיקון טעות זו מעולם לא הובא לידיעתו. בתשובה טענה המשיבה, כי עניינו של המבקש אינו מעורר שאלה משפטית מהותית; כי השגגה שנפלה בכותרת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי תוקנה, ומשכך אין למבקש מעמד בפני בית-משפט זה; וכי לא נפל פגם בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.

6.

דין הבקשה להידחות. אבי המבקש, מרדכי, המציא מסמכים מהם עלה כי בנו פסול דין והוא, האב, נוהג ברכב עבורו. עקב כך שונה כתב האישום, ומאותו מועד שוב אין למתן-חיים פרפרה מעמד בהליכים אלו. כך או כך, גם אם הייתה מוגשת הבקשה בידי מרדכי לא ניתן היה להיעתר לה, הואיל ההלכה הנוהגת היא כי קיומו של ערעור שני לא נועד לעסקו בשאלות פרטניות, אלא בסוגיות להן נודעת השלכה על ציבור של מתדיינים. גם לגופם של דברים לא מצאתי בבקשה ממש. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שניה. אכן, להלכה זו נקבעו בפסיקה חריגים לא מעטים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. לבסוף, העובדה כי דו"חות קודמים שנרשמו למרדכי או לבנו נמחקו, אינה מקימה, לכשעצמה, עילה לזיכויו אף מן האישום דנן.

על יסוד כל שנאמר, הבקשה נדחית.