רע"פ 9228/06 מוחמד שמאסנה נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית-משפט השלום בירושלים נטען, כי ביום 6.10.04 הוא הסיע ברכבו, סמוך לירושלים, שישה תושבים זרים שבידיהם לא היו אישורי כניסה ושהיה בישראל. המבקש עוכב לחקירה במשטרה, בה הודה – שלוש פעמים – בעובדות שיוחסו לו. אולם, בעדותו בבית-המשפט, חזר בו המבקש מהודאתו וטען כי בעת ביצוע העבירות לא ידע על כלל שהוא נוסע בשטחה של מדינת ישראל, והדבר נודע לו מאוחר יותר, במהלך החקירה.

2.גרסתו של המבקש לא זכתה לאמונו של בית המשפט. נקבע כי "תמים דעים אני לחלוטין עם ב"כ המאשימה שגרסה זו של הנאשם אינה אלא בבחינת 'חוכמה לאחר מעשה'. אין בליבי ספק שהנאשם ידע גם ידע שהוא הסיע את הנוסעים בשטח המדינה" (עמ' 15 לפסק-הדין). בעקבות כך הורשע המבקש בעבירה של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בהמשך גזר בית-המשפט למבקש חודש מאסר, והופעל נגדו מאסר על תנאי בן שלושה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו, במצטבר. נוסף לכך, הוטלו על המבקש ארבעה חודשי מאסר על תנאי.

3.בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי שב המבקש וטען, כי לא הוכח שהסיע את התושבים הזרים בתחומי מדינת ישראל. לחילופין, ביקש הוא להקל בעונשו מחמת חוליו. נוכח הודאות המבקש במשטרה, דחתה דעת הרוב (השופטים י' צבן וי' נועם) את הערעור כנגד הכרעת-הדין, אך הקלה בעונש על ידי כך שהורתה כי המבקש ישא בעונש המאסר שנגזר בתיק בחופף למאסר על תנאי שהופעל. מנגד, סברה דעת המיעוט (סגן הנשיא ע' חבש) כי יש לזכות את המבקש מכל אשמה מטעמים אלה: המבקש לא חצה בדרכו מחסום צבאי כלשהו; במקום בו נסע המבקש נוסעים כלי רכב ישראלים ופלסטיניים כאחד; אחד מן השוטרים זיהה את מקום נסיעת המבקש כשטח ישראל לפי תוואי גדר ההפרדה, והשופט סבר כי אין להגדיר את שטחה של המדינה על פי תוואי זה.

4.כעת עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית משפט קמא, בטענה כי לא ידע, ולא יכול היה לדעת, כי הוא נוסע בשטחה של מדינת ישראל. עוד טוען המבקש, כי השוטרים אוכפים את העבירה בה חטא באופן סלקטיבי, והם אינם עוצרים כל פלשתיני המסיע שוהים בלתי חוקיים באזור זה.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ובמקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש (ראו רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 9392/02 מסארווה נ' מדינת ישראל , לא פורסם). אין בבקשה שבפני אלא עתירה להתערבות בשאלות של עובדה ומהימנות, ואין זה מסוג העניינים להם תיעתר ערכאת ערעור, ומקל וחומר ערכאת ערעור שנייה (ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1)551, 555; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל ,

פ"ד מט(1) 2, 20). למעלה מן הדרוש אוסיף, כי טענת המבקש בדבר אכיפה סלקטיבית לא נטענה בפני ערכאות קמא, ומכל מקום, נוכח הודאותיו במשטרה, איני מוצא בה ממש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.