רע"פ 9287/08 דוד וקנין נ. מדינת ישראל

1.

לבית-משפט השלום בתל אביב יפו הוגש כתב-אישום שייחס למבקש עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים, ניסיון לקבלת דבר במרמה ודרישות כוזבות של עובד ציבור. הרקע לאישומים היה בכך שהמבקש סייע לעובדי חברת "בזק" להשיג תעודות פיקטיביות המעידות על השכלה, כדי שיוכלו ליהנות מגמול השתלמות, וניסה להשתמש בתעודות אלו בעצמו לצורך אותה מטרה.

המבקש כפר במיוחס לו וטען כי הודאתו אינה קבילה מאחר והחוקר המשטרתי לא יידע אותו בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין. לגופם של דברים, טען המבקש כי פעל בתום-לב ולא ידע כי מדובר בתעודות פיקטיביות. בית-המשפט דחה את גרסתו לעניין מעורבותו בפרשה, וקבע כי היא "חסרת כל ממש ומשוללת מהימנות" (עמוד 12 להכרעת-הדין). בתום משפט זוטא, קבע בית-המשפט כי הודאת המבקש קבילה, תוך שהוא מציין כי "הקצין הממונה על החקירה פעל בהתאם להוראות החוק ויישם אותן ברגע שהודיע לעצור – הנאשם, על מעצרו ולא הפר את חובת היידוע" (עמוד 19 להכרעת-הדין). את עמדתו בעניין סיכם בית-המשפט כך:

"מדובר אפוא בחקירה שהיתה תקינה על פניה ואין על כן, מקום לפסילת הודעתו של הנאשם אם מכח סעיף 12 לפקודת הראיות ואם מכח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ואם תאמר כי יתכן והנסיבות בכללותן חייבו במקרה הזה לשקול הודעה על זכות ההיוועצות בעו"ד, בטרם גביית ההודעה, כטענת הסניגור, עדיין אין לומר, באיזון הכולל של ההתרחשויות שנגעו לגביית ההודעה, כי יש בנסיבות הללו בכללותן לחייב את הפעלת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית..." (שם, עמוד 21).

בית-משפט השלום דחה את טענת המבקש לפיה לא היה מקום להרשיעו בעבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה ודרישות כוזבות של עובד ציבור. כן נדחתה הטענה לפיה עומדת למבקש הגנה מן הצדק נוכח אי-העמדתם של העובדים אשר הזמינו את התעודות לדין.

בסופו של יום הרשיע בית-המשפט את המבקש בעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, הפרת אימונים, ניסיון לקבלת דבר במרמה ודרישות כוזבות של עובד ציבור. המבקש זוכה מעבירה של קבלת דבר במרמה, לאחר שנמצא כי לא נטל חלק ממשי בהעברתן של התעודות מהעובדים ל"בזק". בעקבות הרשעתו, נדון המבקש לארבעה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, 11 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 15,000 ש"ח.

2.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי התקבל בחלקו, והוא זוכה, מחמת הספק, מעבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה ודרישות כוזבות של עובד ציבור. בית-המשפט דחה אף הוא את טענת המבקש באשר להגנה מן הצדק, אך קבע כי הראיה עליה נסמך בית-משפט השלום באישום זה הייתה הודאת המבקש, מבלי שהוצג "דבר מה נוסף" כד לתמוך בה. חרף הזיכוי החלקי הותיר בית-המשפט את העונש על כנו, וכך אמר:

"הענישה שהטיל בית משפט קמא היא לשיטתנו, מינימלית, הולכת כברת דרך רבתי לקראת המערער ונותנת ביטוי של ממש לכל הגורמים לקולא בתיק זה. האישום השני [ ניסיון לקבלת דבר במרמה ודרישות כוזבות של עובד ציבור ] מלכתחילה היה אישום משני בחשיבותו, תוצר לוואי של האישום הראשון, ולפיכך גם הזיכוי בו איננו משנה את מסקנתנו כי הענישה שיקללה לקולא את מכלול הנסיבות שהוכחו בתיק הזה" (עמוד 13 לפסק-הדין).

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו טענה אותה השמיע בעבר, היינו, כי הודאתו נגבתה שלא כדין ועל כן לא היה מקום לקבלה כראיה. עוד טוען המבקש, כי בית-משפט קמא שגה כאשר לא הקל בעונש על-אף הזיכוי החלקי.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה, באשר היא אין היא מעלה שאלה החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. סוגיית קבילות הודאתו של המבקש נבחנה בידי בית-משפט השלום וגם בית-המשפט המחוזי נדרש לה במסגרת הערעור. ערעור שני אינו המקום לבחון בשלישית עניין זה, שהוא עובדתי ביסודו, וממילא אינו מעלה, כאמור, שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית כללית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). באשר לעונש, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לערעור שני למעט במקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)) . לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אותם חריגים.

לפיכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.