רע"פ 9288/08 ניר גרשון נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בחיפה, בע"פ 2722/07 מיום 25.9.2008, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, בתיק פ' 4112/05 מיום 1.11.2007.

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן בבית משפט השלום בחיפה בגין עבירה של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין. פרטי העבירות אינן מהותיים לענייננו ולפיכך אסתפק בציון זאת שהעניין נגע לשוד של תיירת וכי המבקש הורשע בעבירות על פי הודאתו.

ביום 8.3.2006 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום (כבוד השופטת

ר' פוקס ). בהתחשב בנסיבות חייו הקשות של המבקש ובתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, החליט בית המשפט להסתפק בעונש קל יחסית והטיל עליו צו מבחן למשך שנה; שירות לתועלת הציבור בהיקף של 160 שעות; וקנס בסך 4000 ש"ח. כמו כן האריך בית המשפט עונש מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד כנגדו עקב הרשעה קודמת בתיק פ' 606/04 (להלן: עונש המאסר המותנה ) לתקופה של שנתיים נוספות.

ביום 29.4.2007 פנה קצין המבחן לבית משפט השלום בחיפה בבקשה להפקיע את צו המבחן וביטול השירות לתועלת הציבור, מאחר שהמבקש לא עמד בתנאי צו המבחן, לא שיתף פעולה כנדרש עם שירות המבחן ולא מילא אחר תוכנית השירות לתועלת הציבור שנקבעה לו.

ביום 1.11.2007 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום עקב בקשה זו. בגזר הדין, דחה בית המשפט

את טענת בא כוח המבקש כי מנוע הוא מלהשית על המבקש עונש של מאסר או להפעיל את עונש המאסר המותנה עקב העובדה שהאריך את תקופת התנאי בגזר הדין מיום 8.3.2006. יחד עם זאת, בחר בית המשפט

שלא להפעיל את עונש המאסר המותנה והסתפק בכך שהשית על המבקש עונש של 3 חודשי מאסר בפועל על העבירות בהן הורשע בגדר התיק הנידון וקנס נוסף של 6000 ש"ח. כמו כן נקבע כי הארכת עונש המאסר על תנאי שנקבעה בגזר הדין מיום 8.3.2006 נותרת על כנה.

על גזר דין זה ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2722/07), בעיקר בטענה כי לאור הוראות החוק לא יכול היה בית משפט השלום להשית על המבקש עונש מאסר בנסיבות העניין.

ביום 25.9.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא ש' ברלינר ו- י' גריל וכבוד השופטת ב' בר-זיו ), בגדרו נדחה ערעורו של המבקש. לאחר שסקר בית המשפט את הוראות פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת המבחן ) והוראות חוק העונשין, הגיע לכלל מסקנה כי לאור העובדה שנקבע בפסיקת בית משפט זה כי הארכת מאסר על תנאי אינה מהווה עונש, אין בלשון הוראות סעיף 20(4) לפקודת המבחן כדי למנוע השתת עונש מאסר על המבקש בנסיבות העניין. יחד עם זאת נדחתה בקשת בא כוח המשיבה כי העניין יוחזר לבית משפט השלום על מנת שזה יפעיל גם את עונש המאסר על תנאי, משנקבע כי ההלכה בעניין אינה חד משמעית וכי מכל מקום יהיה בכך משום החמרה עם המבקש מקום שהמשיבה לא ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה חוזר בא כוחו של המבקש בעיקרה על הטענה כי בנסיבות העניין, לאור הוראות החוק ובעיקר ההבחנה בין סעיף 20(3) וסעיף 20(4) לפקודת המבחן, לא היה בית משפט השלום רשאי להשית על המבקש עונש של מאסר.

מנגד טוענת המשיבה כי סוגיה זו הוכרעה זה מכבר בפסיקת בית משפט זה בפסק דין שניתן בע"פ 11160/02 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(4) 716 (2003) ומכאן שמ דובר

לכל היותר בשאלה של יישום הלכה זו, עניין שאינו מצדיק מתן רשות לערער. עוד נטען כי אין ממש בהבחנה אותה מנסה המבקש ליצור בין סעיף 20(3) וסעיף 20(4) לפקודת המבחן וכי הפרשנות אותה מציע בא כוח המבקש אינה מתיישבת עם הגיונה או תכליתה של הפקודה. כמו כן נטען כי משנקבע כי הארכת עונש מאסר על תנאי אינה מהווה כשלעצמה עונש, אין מקום כלל לטענותיו של המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור ובתגובת המשיבה כמו גם בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, שוכנעתי כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שלא לובנה זה מכבר בפני בית משפט זה ואשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). די בכך כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. כל כולה של ההבחנה אותה מציע בא כוחו של המבקש תלויה למעשה בשוני בין ניסוחם של סעיפים קטנים (3) ו-(4) לסעיף 20 בפקודת המבחן. סעיף קטן (3) קובע כי רשאי בית המשפט "אם ניתן צו המבחן בלא הרשעה על העבירה שבגללה ניתן - להרשיע את הנבחן ולהטיל עליו עונש, ואם ניתן צו המבחן לאחר הרשעה לפי סעיף 1(1)(א) -להטיל על הנבחן עונש על העבירה המקורית במקום צו המבחן, הכל כפי ש בית המשפט היה רשאי להטיל על הנבחן אילו זה עתה הורשע בפניו על אותה עבירה.". לעומתו קובע סעיף קטן (4)

כי "אם ניתן צו המבחן לאחר הרשעה לפי סעיף 1(1)(ב) - להטיל עליו עונש נוסף על העבירה המקורית במקום צו המבחן, בהתחשב בכל עונש אחר שהוטל עליו על העבירה המקורית.". לשיטתו של בא כוח המבקש, מאחר ובסעיף קטן (4) נקבע כי בית המשפט רשאי רק להוסיף עונש ולכאורה אינו גוזר את הדין מחדש, לא ניתן בנסיבות העניין להוסיף עונש מאסר בנוסף להארכת עונש המאסר על תנאי שנקבעה בגזר הדין מיום 8.3.2006, וזאת לאור הוראות סעיף 56 לחוק העונשין. לא אוכל לקבל הבחנה זו.

ראשית, כאמור נקבע כבר בבית משפט זה כי הארכת עונש מאסר על תנאי אינה נחשבת לעונש בפני עצמה (ראו רע"פ 9795/07 שביטה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.2.2009) בפסקה 11 לפסק דינה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה ). לפיכך, אף אם אלך בדרכו של המבקש, אין בלשונו של סעיף 20(4) לפקודת המבחן כדי למנוע השתת עונש מאסר עליו. יתרה מכך, נכון טוענת המשיבה כי בחינת הוראות הפקודה מעלה כי הפרשנות אותה מציע המבקש אינה מתיישבת עם הוראות הפקודה או עם תכליתן. תכלית סעיף קטן (4) היתה למנוע מצב בו בית משפט הגוזר את עונשו של אדם לאחר שהפקיע צו מבחן שהוטל עליו ולאחר שעל אדם זה הושת עונש נוסף בגזר הדין שקבע את צו המבחן, יתעלם מהעונש הנוסף ויחמיר יתר על המידה עם אותו אדם. אך ברור הוא כי אין הגיון לפרש סעיף זה באופן המונע מ בית המשפט

להשית על אותו אדם עונש של מאסר בנסיבות המקרה שבפנינו. ודוק, אין לטעמי מ דובר במקום בו מצויות בפני שתי פרשנויות אפשריות ועלי לילך בדרך המקלה עם הנאשם. זאת מאחר והפרשנות אותה מציע בא כוח המבקש אינה אפשרית בעיני בהתחשב בתכליות הפקודה והוראותיה.

שאלה שונה היא האם חייב היה בית משפט השלום בנסיבות העניין להפעיל את עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש. בעניין זה מסכים אני עם בית המשפט המחוזי בקביעה כי לאור כך שהמשיבה לא ערערה מצידה על גזר דינו של בית משפט השלום, אין מקום בעניין דנן לדון בשאלה זו.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 5.11.2008 לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש מבוטלת.

על המבקש להתייצב במזכירות בית משפט השלום בחיפה, ביום 19.4.2009, בשעה 10:00, לשם תחילת ריצוי עונשו.