רע"פ 9300/08 אנואר אבו חריבה נ. מדינת ישראל

1.

ביום 6.5.2008 הרשיע בית-משפט השלום בירושלים את המבקש, על-פי הודאתו ובגדרו של הסדר טיעון, בשני מעשים של גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות וקשירת קשר לבצע פשע, עבירות לפי סעיפים 413ב(א), 413ג ו-499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען בכתב-האישום "המתוקן בשנית", נמנה המבקש על קבוצה שהתמחתה בגניבת משאיות, ושלמעשיהם של חבריה קדמו תכנון ואיסוף מודיעין. בעקבות הרשעתו נדון המבקש על ידי בית-משפט השלום ל-24 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על תנאי, וקנס בסך 75,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו.

ערעור שהגישה המשיבה כנגד גזר הדין התקבל, ובית המשפט המחוזי העמיד את תקופת המאסר בפועל על 4 שנים. יתר מרכיבי גזר-הדין נותרו על כנם.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, זאת, בין היתר, עקב מה שהוגדר כסטייה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת, קיומו של פער קיצוני בין תקופות המאסר שהושתו בשתי הערכאות, ואי-מתן משקל הולם להודאת המבקש בעובדות המפלילות שיוחסו לו ונסיבותיו האישיות הקשות.

3.

אין בידי להיעתר לבקשה. חומרתן המופלגת של העבירות בהן חטא המבקש, די היה בהן כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט המחוזי בעונש. רבות נכתב על אודות החומרה הגלומה בגניבות רכב, ובהתאם אף על הצורך בהשתתם של עונשים קשים בגינה לצורך הרתעת הרבים:

"גניבת רכב הפכה למכת מדינה, והחומרה בה מתיחס המחוקק לעבירה זו – ולעבירות הנגזרות ממנה או הנלוות אליה – באה לכלל ביטוי מפורש בחקיקתו של סימן ה'1 לפרק יא' של חוק העונשין בשנת התש"ן. בנסיבות הקיימות, אין מנוס מהטלת עונשים קשים בשל העבירות האמורות, על מנת לקבוע בהכרת הכל את חומרתן ולקדם בדרך זו את גורם ההרתעה" (ע"פ 5724/95 אבו-דחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.1996)).

לא מצאתי כי בידי המבקש עילה לליבון שאלת העונש בשלישית, באשר פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבטא מדיניות ענישה ראויה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.