רע"פ 9339/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, שהועסק כאיש תחזוקה בבית-ספר יסודי, הציע לקטינים שלמדו במקום תשלום בתמורה לקיום מגעים מינים, ומשאלו הסכימו ביצע בהם את זממו. במסגרת הסדר טיעון הודה המבקש במיוחס לו, וסוכם כי בכפוף לתסקיר חיובי של שירות המבחן, יוטל עליו עונש מאסר שיבוצע בדרך של עבודות שירות וכן מאסר על-תנאי. בעקבות זאת, הרשיעו בית-משפט השלום בתל-אביב בעבירות של מעשה סדום ומעשים מגונים בפומבי, לפי סעיף 347(א)(1), 349(ב) ו-350 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

בתסקירי שירות המבחן הראשונים שהוגשו בעניינו של המבקש הובעה הדעה כי הוא עשוי להשתלב בתהליך טיפולי, אולם בתסקיר מיום 1.7.09 השתנתה התמונה משנמצא כי המבקש אינו מפיק תועלת מהטיפול, ואף הוערך כמי שנשקפת ממנו סכנה. בעקבות כך דן אותו בית-המשפט ל-24 חודשי מאסר, שמונה חודשים מאסר על-תנאי והוא חויב לפצות כל מתלונן בסכום של 2,000 ש"ח.

3.

המבקש ערער על גזר-דינו בפני בית-המשפט המחוזי, שם טען כי חרף התסקיר השלילי האחרון בעניינו, אין לפסול על הסף את אפשרות שילובו במסגרת טיפולית אחרת. כן נטען, כי העונש אינו מידתי, וכי בית-המשפט גזר תחילה 12 חודשי מאסר, ורק לאחר שקצינת המבחן השיבה כי אין בנמצא הליך שיקומי לשוהים מאחורי סורג ובריח לתקופה הפחותה משנתיים, העמיד בית-המשפט את תקופת המאסר על 24 חודשים, תוך שהוא נוהג כך ללא דיון מעמיק ותוך פגיעה בהליך השיפוטי. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי משנכשל ההליך הטיפולי בו שולב המבקש, נכון היה ליתן בעונש ביטוי לחומרתן של העבירות בהן הורשע. עוד נקבע, כי העונש שהושת על המבקש אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת, וכי הערכאה הדיונית היתה מוסמכת לשנות את גזר-הדין כל עוד הוא לא נחתם.

4.

המבקש עותר ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, ולכך אין בידי להיעתר. כידוע, רשות ערעור בגלגול שני יוחדה למקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית כללית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. יתרה מכך, הלכה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור נוסף, למעט מקרים בהם נתגלתה סטייה משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 680 (2003); רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.08)). אכן, לאותן הלכות נקבעו בפסיקה חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אלה. אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. למבקש ניתנה הזדמנות להשתלב בתהליך טיפולי, ומשנמצא הוא השרה באותה מסגרת "אווירה מינית חודרנית, חסרת גבולות ופוגענית כלפי מטופלים אחרים", ונמנע מלקחת אחריות על התנהגות זו, ההחלטה להמיר את דרכי הטיפול באמצעי ענישה, היתה במקומה. אף בטענה בדבר השינוי בעונש דינה להידחות, הואיל וכל עוד לא חתם השופט על גזר-הדין, היה מוסמך לשנותו (ע"פ 88/58 קייזר נ' מדינת ישראל , פ"ד יב(2) 1628, 1646 (1958); ע"פ 344/79 מג'ר נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 93, 94 (1979); ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 505, 512 (1981)). באשר לטענה בדבר חריגת העונש מהסדר הטיעון, הרי משהוכפף ההסדר לקיומו של תסקיר חיובי, ותסקיר כזה לא ניתן, רשאי היה בית המשפט לקצוב את העונש על פי הבנתו.

נוכח האמור, הבקשה נדחית ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.