רע"פ 9392/08 ראובן קרינסקי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בחיפה (פ 2610/05) בגין עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין; עבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין; עבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; וריבוי עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

על פי המתואר בכתב האישום, המבקש ואשתו לשעבר (להלן: המתלוננת ) היו נשואים מיום 10.8.1982 ועד יום 31.10.2004, אז התגוררו בדירה ברחוב השקמה 28 בנשר (להלן: הדירה ). ביום 26.9.2004 חתמו השניים על הסכם יחסי ממון וגירושין, בו הוסכם, בין היתר, כי המבקש לא יהיה רשאי להיכנס לדירה עד ליום מכירתה, ללא הסכמת המתלוננת. ביום 31.10.2004 קיבל ההסכם תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 2617/04). במהלך חודשי הקיץ של שנת 2004 גידף המבקש את המתלוננת ואיים על חייה, לאחר שהתברר לו שבכוונתה להתגרש ממנו.

ביום 20.4.2005 נכנס המבקש לדירה והתחבא בקומתה השנייה, ללא ידיעת המתלוננת. ביום 3.6.2005 מצאה המתלוננת בדירה חוט חשמל היוצא מחדר הילדים לארון חדר השינה שלה אשר הותקנו ללא הסכמתה בידי המבקש. כמו כן, במהלך החודשים מאי-יוני לשנת 2005 התקשר המבקש פעמים רבות למתלוננת ולידידה באופן הנועד להטרידה ולהפחידה. באחת מהזדמנויות אלו, ביום 8.6.2005, פגש המבקש את המתלוננת ולאחר שברחה ממנו לבית חברתה, רדף אחריה וניסה להיכנס לבית בכוח.

יש לציין כי טרם הוכרע דינו של המבקש בתיק דנן, ביום 11.3.2008 גזר עליו בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת י' פרדלסקי ), שלושה חודשי מאסר פועל בתיק פלילי 2563/07.

ביום 26.3.2008 הרשיע בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא ח' שילוני ) את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום למעט עבירת הסגת הגבול, ממנה זוכה המבקש לאור העובדה שהכניסה ללא רשות לדירה היוותה הבסיס להרשעה בעבירה של הפרת הוראה חוקית. בין היתר קבע בית המשפט כי הכניסה לדירה ללא רשות המתלוננת הינה הפרת הוראה חוקית לאור הכללתו של צו מניעה האוסר על המבקש להיכנס במסגרת הסכם יחסי הממון שקיבל תוקף של פסק דין.

ביום 3.4.2008 גזר בית המשפט השלום על המבקש תשעה חודשי מאסר בפועל, באופן מצטבר למאסרו בפועל בתיק פלילי 2563/07 ובניכוי ימי מעצרו

עד ליום 10.3.2008; תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור את עבירה מן העבירות בהן הורשע; התחייבות על סך 5,000 ש"ח שבמשך שנתיים לא יעבור את אחת מהעבירות בהן הורשע, אשר אם לא תיחתם ייאסר למשך 15 ימים.

על הכרעת דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 3367/08). ביום 11.9.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר , והשופטים י' גריל ו- ב' בר זיו ) את הערעור בקובעו כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות עליהם התבססה הערכאה הדיונית. אשר להרשעה בגין הפרת הוראה חוקית, נקבע שצו המניעה שנכלל בסעיף 11.6 להסכם יחסי הממון וקיבל תוקף של פסק דין, הינו בגדר "הוראה חוקית", ועל כן משהופר צו זה על ידי המבקש, הורשע בביצוע העבירה כדין. בשולי הדברים ציין בית המשפט כי כתב הערעור עשה שימוש בלשון בוטה ופוגענית כלפי בית המשפט קמא אשר ייתכן ועולה לכדי ביזיון בית המשפט.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה שב מעלה המבקש מספר טענות. טוען המבקש כי אין בנמצא הוראה חוקית אותה הפר. ראשית, משום שהסכם יחסי ממון המאושר על ידי בית המשפט אינו פסק דין. שנית, משום שאף אם ניתן צו נגדו ביום 31.10.2004, במסגרת מתן תוקף של פסק דין להסכם יחסי הממון על ידי בית המשפט לענייני משפחה, הרי שמכוח סעיף 5 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (להלן: ה חוק למניעת אלימות במשפחה ), תוקפו של צו זה הינו לשלושה חודשים בלבד. לכן לגרסתו, תוקפו של הצו פקע בעת הגשת כתב האישום ביום 26.9.2005. טענה נוספת של המבקש, אשר אותה העלה לראשונה לפניי, נוגעת להרשעתו בעבירה של הטרדה באמצעות הטלפון. לטענתו השארת הודעות קוליות אינן באות בגדר העבירה, כיוון שעל מנת לשמוע אותן על מנוי הטלפון לבצע פעולה יזומה ובכך בוחר הוא לשמוע את תוכן ההודעות. עוד גורס המבקש כי מתקופת המאסר אשר נגזרה עליו לא נוכו כל ימי מעצרו עד ליום מתן גזר הדין כנדרש. לבסוף נטען כי הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נגע להכרעת דינו ולגזר דינו כאחד, ואילו ערכאת הערעור כלל לא התייחסה לעניין גזר הדין.

לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי ובתגובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער כי אין ממש בטענותיו של המבקש. ראשית לעניין הפרת ההוראה חוקית. לצד סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה להוציא צווי הגנה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, בסמכותו להוציא גם צווי מניעה לצורך "מדור שקט" מכוח הדין האישי. אף שיש להגביל צווים אלו בזמן קצוב, הרי שהם אינם מוגבלים לתקופה מירבית של שלושה חודשים כצווי ההגנה לעיל (ראו ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית , פ"ד מח(3) 461 (1994)). במקרה שלפניי, סעיף 6.11 להסכם יחסי הממון קובע במפורש כי "אישור הסכם זה על ידי בית המשפט לעניני משפחה מהווה צו מניעה המונע מהבעל להכנס את הדירה". צו המניעה דנא הוגבל בסעיף 6.11 להסכם עד למועד מכירת הדירה.

לאור לשון הסעיף עולה כי המדובר בצו מניעה אשר זמנו קצוב כראוי, ולא בצו הגנה המוגבל לתקופה של שלושה חודשים בלבד. זאת ועוד, בית המשפט לענייני משפחה ביום 31.10.2004 נתן תוקף של פסק דין לצו המניעה באמירה מפורשת בסעיף ג' לפסק דינו, בנוסף לאישור שניתן להסכם יחסי הממון בין בני הזוג בסעיף א' לפסק הדין. יוצא אפוא, שצו המניעה אינו בא בגדר אותו הסדר כלכלי בין בני הזוג אלא נפרד לו ובעל תוקף של פסק דין. מכאן שצו המניעה הינו "הוראה חוקית" אשר הייתה בתוקף בזמן הגשת כתב האישום, ואשר הופרה על ידי המבקש.

אשר לעניין ההטרדות בטלפון, טענה אשר כפי שציינתי לעיל נטענה לראשונה רק בבקשת רשות הערעור, אף אם אקבל כי הייתה למתלוננת האפשרות להימנע משמיעת הודעותיו של המבקש בגין תוכנן המטריד, ההיגיון מחייב כי רק לאחר שמיעת מספר הודעות מטרידות מאת המבקש, הייתה לה סיבה מספקת לא להקשיב לתוכן ההודעות. אך בשלב זה, עצם השארת ההודעות הקוליות על ידי המבקש בכמויות בהן עשה כן, היה בה כדי להמשיך ולקיים את יסודות עבירת ההטרדה באמצעות מכשיר הטלפון. יוצא אפוא כי המבקש הטריד את המתלוננת הן בתוכן דבריו והן בכמות הפעמים שהתקשר למתלוננת כשלעצמה (ראו לעניין זה רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.2005)).

גם טענתו של המבקש לעניין ניכוי מלוא ימי מעצרו אין לה רגליים. כפי שצוין לעיל, על המבקש נגזרו שלושה חודשי מאסר החל מיום 11.3.2008 במסגרת הליך פלילי אחר שהתנהל נגדו. מכאן שהצדק היה עם בית משפט השלום, כאשר החליט להשית על המבקש עונש מאסר באופן מצטבר לכל תקופת מאסר אחרת, לנכות את ימי מעצרו אך ורק עד ליום 10.3.2008. שהרי מיום זה החל המבקש בביצוע עונש מאסר, ואין לקבל את טענתו כי תקופת מעצרו השתרעה עד למתן גזר הדין בהליך הנוכחי ביום 3.4.2008.

לבסוף, לא מצאתי ביסוס לטענתו של המבקש כי ערעורו לבית המשפט המחוזי נגע גם לגזר דינו. לא רק שהמבקש נמנע מלצרף את כתב הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי לבקשתו הנוכחית, אלא שמעיון בפרוטוקול הדיון מיום 20.7.2008 בבית המשפט המחוזי ציינה באת כוח המשיבה במפורש כי הערעור נסוב סביב הכרעת הדין ואילו המבקש בתורו, לא סתר אמירה זו. לפיכך אין בידי לקבל אף טענה זו. אף לעניין גזר דינו גופו, מצאתי כי העונש שהושת עליו הולם בנסיבות העניין ואינו מצדיק התערבות בגזר דינו של בית משפט השלום.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.