רע"פ 9404/06 שאולי בר נוי נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש נגד המבקש נטען, כי בתאריך 16.3.2004, הוא לא עצר את רכבו בקו עצירה לפני צומת. המבקש כפר בפני בית-המשפט לתעבורה בחיפה בעובדות המיוחסות לו, וטען כי השוטר אשר רשם לו את דו"ח העבירה, לא היה יכול לראות, מהמקום בו עמד, אם עצר אם לאו. בית-המשפט דחה גרסה זו, והרשיע את המבקש בעבירה של אי ציות לתמרור לפי סעיף 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. בעקבות ההרשעה הוטל על המבקש קנס בסכום של 400 ש"ח.

2.המבקש הביא את השגותיו כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. את ערעורו כיוון כנגד ממצאים שבעובדה וכן כנגד אמינותו של השוטר. כמו כן, טען כי הסכום בו נקנס גבוה מהקנס המוטל בדרך כלל בגין עבירה כגון זו בה הורשע. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא קובע כי "ההרשעה מבוססת על קביעות מהימנות מובהקות. עדותו של השוטר הותירה על השופט קמא רושם חיובי ואמין, גם לאחר חקירתו הנגדית" (ראו עמ' 2 לפסק-הדין). באשר לעונש נקבע, כי אינו נוטה לחומרה.

3.כעת עותר המבקש, אשר אינו מיוצג גם בהליך זה, לקבלתה של רשות ערעור, אך חוששני כי אין בידי להיעתר לו. כידוע, רשות ערעור אינה ניתנת על דרך הכלל, אלא רק במקרים חריגים שבמרכזם סוגיות להן נודעת חשיבות משפטית, ציבורית או חוקתית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). השגותיו של

המבקש – המכוונות כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נדחו על-ידי בית משפט קמא – אינן עניין לליבון בפני ערכאה שלישית. כך הוא אף ביחס לטענות בדבר חומרת העונש, אשר אינו מגלה כל סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירה בה הורשע המבקש.

התוצאה הנה, אפוא, שהבקשה נדחית.