רע"פ 9417/04 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 8227/03 פלוני נ' מדינת ישראל (כב' השופטים י' הכט, מ' רביד וא' אפעל-גבאי).

2.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט רומנוב) בעבירה של מעשים מגונים, עבירה כהגדרתה בסעיף 348(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ( החוק ), בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק. בפסק-דין מפורט ומנומק היטב קבע השופט רומנוב כי משך חמש שנים, לעת היותו בן 11 עד 16, ביצע המבקש מעשים מגונים בבת-דודו (המתלוננת), הקטנה ממנו בשבע שנים, דהיינו: בהיות הילדה בת ארבע עד תשע: במועדים רבים נגע המבקש באבריה האינטימיים של המתלוננת, באיבר מינה ובישבנה; במועדים אחרים נטל המבקש את ידה של המתלוננת והניח אותה על איבר מינו עד שהגיע לסיפוק מיני; במועד אחד או בשני מועדים התחכך המבקש בגופה של המתלוננת עד שהגיע לסיפוק מיני; ובאמצע שנת 1999, בהיותו בן 16, והיא בת תשע, החדיר המבקש את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת. כל המעשים בוצעו בביתה של המתלוננת. המבקש חדל מביצוע המעשים מיוזמתו בשנת 1999, וב-22.11.00 חשפה אימה של המתלוננת את הפרשה בפני חוקרת המשטרה. כתב אישום ראשון הוגש ב-27.6.01 לבית-משפט השלום בירושלים סמוך לאחר שמלאו למבקש 18 שנים. לאחר הגשת כתב האישום המתוקן בתחילת 2003, ולאחר שהודה בעובדות, נקבע כי המבקש ביצע את העבירות המיוחסות לו, ובית-המשפט אף הרשיעו "על-תנאי". פירוש: הוסכם כי שאלת הרשעתו תמשיך להיות פתוחה לעת הכרעה בשלב הטיעון לעונש.

3.בפסק-הדין תיאר השופט רומנוב בפרוטרוט את הנסיבות המיוחדות במקרה שלפנינו, לרבות הרקע האישי והמשפחתי הן של המבקש הן של המתלוננת. בא-כוח המבקש טען כי על בית-המשפט לבטל את הרשעת המבקש, להעמיד אותו בפיקוח שירות המבחן ולהסתפק בהטלת עבודת שירות לתועלת הציבור. עמדה זו נומקה על-ידי בא-כוח המבקש בנימוקים רבים, וביניהם: הפרקליטות עיכבה את הגשת כתב האישום וכך נמנעה מהמבקש האפשרות להישפט לפני בית משפט לנוער; המבקש לא היה מודע באופן מלא למשמעות מעשיו, ומשעמד על דעתו, הפסיק את ביצוע המעשים מיוזמתו; המבקש לא נקט באלימות כלפי המתלוננת; אדרבה, המתלוננת היתה שותפה למעשים - אשר במידה מסויימת נעמו לה - והיא אף יזמה חלק מהם, כך שלמעשה מדובר היה במעשים שנעשו בין שני קטינים ולא במעשי בגיר כלפי קטינה; כיום שוררים יחסים תקינים בין המבקש למתלוננת ובין משפחותיהם, והטלת עונש מאסר תפגע במתלוננת ובמשפחתה; המבקש הודה מיד במעשים שעשה, והוא מצטער ומתחרט עליהם.

4.בהכרעת הדין ניתח השופט רומנוב את מיכלול השיקולים העומדים לנגד עיני השופט בבואו להכריע ולגזור דינו של נאשם בכלל ושל המבקש בפרט, וביישמו על נסיבותיו המיוחדות של המקרה את השיקולים והעקרונות שלענין, קבע השופט רומנוב כך:

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ונתתי לכל אחד משיקולים אלה את המשקל הראוי לו בעיני, הגעתי לכלל מסקנה שיש להשאיר את הרשעתו של הנאשם על כנה, ויש להטיל עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, אותו יהא עליו לרצות ממש, וכן עונש מאסר על תנאי. כמו כן, יש להעמיד את הנאשם בפיקוח שירות המבחן. כיוון שבשעתו לא הורשע הנאשם מבחינה פורמלית, אני עושה זאת עתה.

כפי שכבר עמדתי על כך, לעובדת גילו של הנאשם יש לתת משקל רב, וכך אכן עשיתי. ואולם אני סבור, כי המשקל אותו יש לתת לעובדה זו צריך להשפיע על אורך תקופת המאסר אותה יש להטיל על הנאשם, ולא על סוג אמצעי הענישה בו יש לנקוט כלפיו.

על המבקש הוטלו 17 חודשי מאסר, מתוכם 5 חודשים לריצוי בפועל ושנה אחת על-תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים כל עבירת מין. את ריצוי העונש דחה השופט רומנוב עד לאחר שיסיים המבקש את שירותו הצבאי.

5.המבקש עירער לבית-המשפט המחוזי בירושלים על הרשעתו וכן על גזר-הדין. בא-כוחו ביקש את בית-המשפט כי יואיל להזמין תסקיר מיבחן משלים למבקש, שכן לדעתו תסקיר המיבחן שהוגש לבית-משפט השלום היה חיובי ביותר וכי רק עקב טעות עובדתית ייחס למבקש עיוותי חשיבה האופייניים למבצעי עבירות מין. לטענת בא-כוח המבקש, לו היה יודע שירות המיבחן כי המתלוננת היא זו שיזמה את המעשים - כטענת המבקש - לא היה השירות קובע את אשר קבע. ולראיה, מפנה בא-כוח המבקש לדברי אם המתלוננת בחקירתה במשטרה, שם ציינה כי המתלוננת רצתה שהמבקש יגע בה וכי המתלוננת הודתה בפני אימה כי הרבה פעמים "היה לה נעים". לקראת הדיון בבית-המשפט המחוזי, הוגש לבית-המשפט תסקיר משלים שבחן מחדש את עמדתו של המבקש כלפי המעשים שעשה וכיצד השתקפו אלה בתודעתו.

6.בהודעת הערעור חזר בא-כוח המבקש לפני בית-המשפט המחוזי על הנסיבות המיוחדות של המקרה, וביניהן: גילו הצעיר של המבקש בעת ביצוע המעשים, העובדה כי הפסיק את המעשים מיוזמתו, העובדה כי לא התקבל ליחידה הצבאית בה חפץ לשרת עקב כתב-האישום התלוי ועומד נגדו, ושירותו הצבאי המופתי. כן חזר בא-כוח המבקש על הטענה כי ראוי היה לפרקליטות להגיש את כתב-האישום בבית-משפט לנוער ולא "להמתין" עד כי ימלאו למבקש 18 שנה.

7.עוד טען בא-כוח המבקש כי בית-משפט השלום הסתמך שלא כדין על מכתב פקידת סעד שפירט את מצבה הנפשי של המתלוננת, על-אף שפקידת הסעד שוחחה רק עם אימה של המתלוננת. המבקש סבור כי בניגוד לאמור במכתב פקידת הסעד, הפגיעה במתלוננת - אם בכלל אירעה - היתה קטנה ביותר, וכי בעוד הוא מבקש להקל על המתלוננת ונמנע מלזמן אותה להעיד, בית המשפט דווקא זקף את מכתב פקידת הסעד לחובתו בלא שניתנה לו אפשרות לחקירה שכנגד. המבקש ביקש אפוא להגיש ראיה חדשה - מכתב של אם המתלוננת - לתיאור הקשר בין המערער למתלוננת ואת עמדתה של האם בנוגע לעונש.

8.בפסק-הדין נדרש בית-המשפט המחוזי לטענות המבקש באשר למכתב פקידת הסעד ולתסקיר המבחן:

אכן, בית-משפט קמא קבע, כי המתלוננת נפגעה באופן ממשי מן העבירות שביצע המערער בגופה. ואולם, קביעה זו היא פועל יוצא של הנתונים אשר היו בפני בית המשפט. כאשר מדובר במערער ובמתלוננת שהם בני דודים, במתלוננת אשר משמשת כלי לסיפוק יצריו של בן דודה מאז היתה בת 4, במשך שנים ארוכות, במגוון אופנים, עד כדי החדרת אצבעותיו לאיבר מינה, אין צורך בחוות דעת פסיכולוגית או אחרת כדי לתאר את עוצמת הפגיעה במתלוננת. באספקלריה זו יש להתייחס לנתון שנשמע מפי אמה של המתלוננת, כי המתלוננת יזמה חלק מן המעשים שעשה בה המערער.

9.בית-המשפט המחוזי החליט לא להתערב בעונש בציינו כי העונש אמנם חמור, אולם יש בו ביטוי לאיזון הראוי בין מיכלול שיקולי הענישה, לרבות הנסיבות האישיות של המבקש. עם זאת, דחה בית-המשפט המחוזי את תחילת ריצוי העונש בהתאם להמלצה בתסקיר המשלים, כדי לאפשר למבקש לסיים את הטיפול במיסגרת שירות המיבחן בטרם יחל לרצות את עונשו. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי. בא-כוח המבקש סבור שיש לאפשר למבקש לערער נוספות הואיל ולטענתו נפלו פגמים מהותיים בהליך המשפט וכן בשל נסיבותיו האישיות של המבקש.

10.דין הבקשה דחיה, ולו מן הטעם כי דיון בגלגול שלישי מוצדק רק כאשר עולה שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש ואשר יש בה היבט ציבורי כללי (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123; רע"פ 1468/04 אברהם בן יצחק רמז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

11.גם לגופו של עניין לא נמצא לי כי נפל פגם בשקילת הראיות ובבחינת העדויות בדיונים שהיו בבית-משפט השלום ובבית-המשפט המחוזי. טענות בא-כוח המבקש בדבר אישיות המבקש והעובדה כי מנהל הוא אורח-חיים מופתי מאז שחדל, מיוזמתו, לבצע את המעשים, באו כבר בפני הערכאות דלמטה והן נשקלו כיאות והובאו בחשבון בהכרעת הדין ובגזר הדין.

12.באשר לאי הגשת כתב האישום לבית-משפט לנוער, לא נמצא לי כי נפל פגם מהותי בפעולות הפרקליטות. הזמן שחלף מרגע שהחליטה אם המתלוננת לחשוף את הפרשה במשטרה ועד להגשת כתב-האישום הינו סביר, ואין ללמוד ממנו על שיהוי. גילו של המבקש בעת ביצוע המעשים בא לידי ביטוי באופן מובהק בהכרעת הדין ובגזר הדין, ועל-כן דין טענה זו להידחות.

13.טענות נוספות הנסבות על פגמים שהיו, כביכול, בהליך השיפוטי, כבר נדונו לפני בית-משפט קמא, ואין לי אלא להפנות לדברים אשר צוטטו לעיל. על דברים אלה אוסיף, כי בתסקיר המשלים - אשר הוגש לבית-המשפט המחוזי - הדגיש שירות המיבחן, בהתייחסו למבקש, כי ניכר שהשתנו אצלו דפוסי החשיבה. כיום מבין הוא שילדה כה קטנה אינה יכולה לשתף פעולה, וכי לא ניתן לראות בה שותפה שווה למעשים מיניים. אכן, אמירה כי ילדה בגילאים 4 עד 9 מסוגלת ליזום עם נער המבוגר ממנה ב-7 שנים מעשים בעלי אופי מיני מובהק אף בוטה, וכי ילדה קטנה שחוותה חוויות מיניות רבות בגיל צעיר לא ספגה כל פגיעה, הינן טענות שכל בעל שכל ישר היה דוחה אותן. אין צורך בחוות-דעת מקצועית כדי לראות בטענות מעין אלו עדות לעיוותי חשיבה של הטוען אותן.

14.הבקשה לרשות ערעור נדחית וממילא נדחית הבקשה למתן היתר להבאת ראיה נוספת והבקשה לזימון תסקיר משלים.

15.כאמור בפיסקה 6 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, יתייצב המבקש לריצוי עונשו בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים ביום 1.3.05, עד השעה 12:00.

היום, ט' בכסלו, תשס"ה (22.11.04)

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04094170_G02.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il