רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט בן-יוסף) מיום 10.11.11 בתיק עפ"ת 22643-09-11, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לתעבורה בתל אביב (השופט עמית גרטי) מיום 18.8.11 בתיק המ"ש 18-08-11. התיק עניינו בקשה להסבת הודעת תשלום בעבירת ברירת משפט, אשר הוגשה כשנה וחודש לאחר שנשלח הדו"ח בדואר רשום.

ב.

רכב הרשום על שמו של המבקש צולם עובר ברמזור אדום. דו"ח בגין עבירה זו נרשם ביום 27.9.09, ונשלח למבקש ביום 9.11.09 בדואר רשום; בגין העבירה נדרש המבקש לשלם 1,500 ש"ח. דבר הדואר חזר "לא נדרש", ומכאן, בהתאם לחזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, רואים את המסירה כאילו התבצעה כדין. הודעת תשלום קנס ותוספת פיגורים נשלחה אל המבקש ביום 25.4.10. ביום 28.12.10 שלח המבקש לראשונה בקשה להסבת הדו"ח על שם

אדם אחר, בצירוף תצהירו של אותו אדם. הפנייה נדחתה על-ידי משטרת ישראל ביום 10.7.11 בשל האיחור הניכר בהגשתה, ובקשת המבקש להארכת המועד להישפט נדחתה על-ידי בית המשפט לתעבורה ביום 18.8.11. בית המשפט קבע, כי המבקש לא נתן כל הסבר לאיחור הניכר בבקשה להסבת הדו"ח, ועל כן אין כל מקום להאריך את המועד להישפט.

ג.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, ובו צוין - שוב - כי המבקש לא נתן, גם בבית המשפט המחוזי, כל הסבר מדוע איחר בהגשת בקשת ההסבה. בית המשפט היה ער לקושי שבכך שאדם אחר מודה בעבירה, אך ציין כי על פי הדין והפסיקה, בהיעדר כל הסבר למחדל, אין להיענות לערעור.

ד.

והנה זה פלא - גם בבקשתו לבית משפט זה, אין המבקש מסביר באופן כלשהו מדוע איחר בהגשת בקשת ההסבה. נטען, כי על בתי המשפט היה להתמקד במהות ולא בפרוצדורה, ושעה שניכר כי אדם אחר נהג ברכב - וצורף תצהיר לתמיכה בכך - היה עליהם לפעול לשם "עשיית הצדק לנאשם ולחברה", ולהתעלם מהאיחור בהגשת הבקשה.

ה.

לאחר עיון אין בידי להיעתר לבקשה, שהמרחק בינה ובין המבחנים שנקבעו בדין ובפסיקה למתן רשות ערעור - עצום ורב. ראשית, אין היא מעוררת כל עניין ציבורי או משפטי שבשלו תישקל רשות ערעור. שנית, סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ''ד נז(6) 793 , 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7). על כן בנסיבות, טוב לה לבקשה שלא הוגשה מאשר הוגשה, ועל כן ישא המבקש בהוצאות בסך 1,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.