רע"פ 9632/06 מוחמד אבו יונס נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בקריות (ת.פ. 1332/04), בגין עבירה של החזקה או שימוש בסם לצורך שימוש עצמי, לפי סעיף 7(א)(ג)סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה ). לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 2.4.2004 נמצא המבקש מחזיק ברכבו סם מסוכן מסוג קנבוס שמשקלו 24.94 גרם נטו.

בתאריך 4.6.2006 הרשיע בית-משפט השלום בקריות (כבוד סגן הנשיא א ' מגן ) את המבקש, על פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן ולאחר שמיעת טיעונים לעונש, גזר עליו עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי הפקודה ויורשע בגינה. כן נגזרה על המבקש פסילת רשיון הנהיגה למשך 15 חודשים.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה. ערעורו של המבקש כוון כנגד העונש של פסילת רשיון הנהיגה.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא ש' ברלינר, י' גריל והשופטת ב' בר-זיו ) דחה את הערעור. בעשותו כן קבע כי היה מקום לפסול את רשיונו של המבקש כדי להגן על הציבור. בית-המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בעונש שהושת על המבקש, הן לגבי עצם פסילת הרשיון והן לגבי משך הפסילה ל-15 חודשים, בסוברו כי העונש אינו חמור יתר על המידה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש לחוסר סמכות של בית-המשפט לגזור שלילת רישיון בגין עבירת שימוש עצמי כאשר זו אינה נכנסת לתחולת סעיף 37א(א1) לפקודה. לטענתו, סעיף 37א(א1) יוצר הסדר ספציפי ובלעדי לגבי עבירת שימוש עצמי שמוציא מכלל תחולה את הוראתו הכללית של סעיף 37א(א). היות וסעיף 37א(א1) מורה על פסילת רישיון רק במקרה של עבירה חוזרת, הרי שבמקרה דנן בו עבר המבקש בפעם הראשונה את העבירה, אין לבית-המשפט סמכות לפסול את רשיונו.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. לטענתו, הפרשנות המשפטית של בית-המשפט המחוזי מתיישבת עם לשון החוק ומטרתו. כמו כן מצדיק בא-כוח המשיבה את פסילת הרשיון עקב מסוכנות המבקש לציבור בכלל וכנהג בפרט.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בית משפט זה ציין בעבר כי 'אין בחומרת העונש כשלעצמה בכדי ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה' (רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) וראו גם רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בבקשה שלפניי, לא נמצאו אותן נסיבות חריגות המצדיקות מתן רשות ערעור בשאלת פסילת רשיון הנהיגה. לא זאת אף זאת, מדובר בענישה הנוגעת באופן ישיר למסוכנות של המבקש אשר נמצא מחזיק ברכבו את הסמים. כמו כן, דומה כי אין צורך להכביר במילים על נגע הסמים אשר פשה בכל שדרות החברה והורס חלקות רבות וטובות; תפקידו של בית-המשפט, להשתלב במאבק ולהשית עונשים שגם יגנו על החברה וגם ירתיעו את המשתמשים. די בטעם האמור כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש, אעיר כי איני מוצא ממש בטענות שהעלה המבקש לגוף העניין. התיקון לפקודת הסמים המסוכנים (מס' 4), התשנ"ב-1991 (להלן: התיקון ) לא בא לדחוק את רגליו של סעיף 37א(א), אלא להוסיף עליו הרתעה, בדמות ענישה מנדטורית של שלילת רשיון לתקופה של שנתיים, במקרה של עבירה של שימוש עצמי שנעברה בפעם שניה, וזאת למעט חריג של נסיבות מיוחדות (ראה גם: ד"כ 12(4), תשנ"ב, עמ' 904-905). במידה והורשע אדם בפעם הראשונה, הרי שסמכות בית המשפט נותרה על כנה לפסול את רשיונו לתקופה שלא תעלה על חמש שנים, על בסיס סעיף 37א(א).

הפרשנות המשפטית שמציע בא-כוח המבקש מוציאה מתכולת סעיף 37א(א) עבירות של שימוש עצמי. יוצא מדבריו, שהתיקון אשר הוסיף את סעיף 37א(א1), בא להגביל את ידי בתי-המשפט בהענשה על עבירות סמים. פרשנות זו אינה סבירה. היא סותרת את תכלית המחוקק להיאבק בנגע הסמים. כמו כן היא סותרת את דברי ההסבר שליוו את התיקון ואשר הדגישו את אלמנט הגברת ההרתעה (הצ"ח, 2066,עמ' 272; ד"כ 12(4), תשנ"ב, עמ' 904). גם ההגיון הבריא אינו מתיישב עם הפרשנות שמציע בא-כוח המבקש: האם סבור המבקש שהחוק מאפשר לגזור שלוש שנות מאסר בגין עבירה של אחזקת סמים לשימוש עצמי, אך לא מאפשר שלילת רשיון?

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.