רע"פ 9645/08 דן רון נ. מדינת ישראל

המבקש ברע"פ 9645/08 (להלן: המבקש 1 ) והמבקש ברע"פ 9680/08 הועמדו לדין בבית המשפט לתעבורה בצפת (ת 2109/08 ו-ת 2126/08 בהתאמה) בגין עבירות של נהיגה מעל המהירות המירבית המותרת, לפי תקנה 54א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

על פי המתואר בכתב האישום המיוחס למבקש 1, ביום 18.12.2007 נסע המבקש 1 בכביש 60, כביש בין עירוני בו מהירות הנסיעה המירבית המותרת הינה 90 קמ"ש , באזור צומת בלפוריה לכיוון עפולה, במהירות של 129 קמ"ש .

על פי המתואר בכתב האישום המיוחס למבקש 2, ביום 5.2.2008 נסע המבקש 2 מדרום לצפון בכביש 90, כביש בין עירוני בו מהירות הנסיעה המירבית הינה 90 קמ"ש , במהירות של 131 קמ"ש .

משפטם של השניים נקבע ליום 10.7.2008. ביום 6.7.2008 הוגשה לבית המשפט לתעבורה בצפת "הודעה על ייצוג ובקשה לדחיית מועד דיון" בעניינם של שני המבקשים על ידי בא כוחם המשותף. ביום 10.7.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופט ד' סאאב ) את הבקשות בשני התיקים והרשיע את המבקשים בעבירות אשר יוחסו להם בכתבי האישום, לנוכח אי התייצבותם, אשר כמוה כהודאה בעובדות הנטענות בכתבי האישום.

בו ביום גזר בית המשפט על המבקש 1 קנס בסך 1,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו; ופסילת רישיון על תנאי של שלושה חודשים, למשך שנתיים. על המבקש 2 גזר בית המשפט קנס בסך 900 ש"ח או 9 ימי מאסר תמורתו, ופסילת רישיון על תנאי של שלושה חודשים, למשך שנתיים.

ביום 15.7.2008 הגישו המבקשים בקשה משותפת לביטול גזר דינם בטענה כי קיימת חזקה בבית המשפט לתעבורה כי בקשות לדחיית מועד הדיון מתקבלות מרגע שהן הוקלדו, וניתנות לעיתים גם במעמד הדיון עצמו בהיעדר התייצבותם של הנאשמים, שכן בתי המשפט מודעים למערכת האילוצים בעטיה מוגשות בקשות דחיית מועד דיון על ידי באי כוחם של הנאשמים. ואילו במקרה זה, נדחו בקשותיהם של המבקשים ביום בו התקיים משפטם, ובא כוחם יודע על החלטה זו רק לאחר שנשפטו המבקשים. משנשפטו המבקשים בהיעדרם נגרם להם עיוות דין חמור.

ביום 17.7.2008 קבע בית המשפט כי היה על המבקשים להניח כי עליהם להתייצב למשפטם כל עוד לא התקבלה החלטה אחרת בבית המשפט בעניינם, ומשכך החליט לדחות את בקשתם לביטול פסק דין.

על החלטה זו ערערו המבקש 1 (ע"פ 36/08) והמבקש 2 (ע"פ 35/08) לבית המשפט המחוזי בנצרת, בו חזרו על טענותיהם לעיל. ביום 2.11.2008 קיבל בית המשפט (כבוד השופט ח' גלפז ) את הערעור על נימוקיו, תוך שציין כי דחה את טענתו של בא כוחם של המבקשים כי קיים נוהג כזה או אחר כי בקשת לדחיית מועד דיון מתקבלות באופן אוטומטי גם בהיעדר התייצבות. לאחר שביטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, החזיר את הדיון בעניינם של המבקשים לבית המשפט לתעבורה. בנוסף, חייב בית המשפט את שני המבקשים בהוצאות בסך 500 ש"ח כל אחד לאור נסיבות המקרה.

מכאן הבקשות למתן רשות הערעור שלפניי, אשר החלטתי לדון בהם יחדיו בשל זהות ההליכים והטענות בשתיהן. המבקשים טוענים כנגד חיובם בהוצאות משפט שכן, לדידם, לא היה מקום לחייבם בהוצאות מקום בו התקבלו טענותיהם ועניינם הוחזר לבית המשפט לתעבורה. עוד טוענים הם כי לא ניתנה להם ההזדמנות לטעון לפני בית המשפט המחוזי כנגד חיובם בהוצאות ולפיכך נשללה מהם זכות הטיעון לעניין זה. לבסוף נטען כי הטלת חיוב בגין הוצאות על צדדים להליך פלילי הינו צעד חריג שאינו הולם את נסיבותיהם של המבקשים.

לאחר שעיינתי בבקשות, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין בקשות רשות הערעור להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקשים, לא מצאתי בבקשתם כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. מסיבה זו בלבד, דין הבקשות להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי אכן קיבל כי יש מקום לבטל את פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ולאפשר למבקשים להציג את גרסתם לאירועים נשוא כתב האישום, בטרם הרשעתם. עם זאת, בית המשפט דחה את הטענה כי קיים נוהג כלשהו המחייב את בית המשפט לדחות את מועד הדיון לבקשת בא כוח המבקשים. משהניחו המבקשים כי אינם חייבים להתייצב לדיון אף אם לא ניתנה החלטה בבקשתם, הרי שיש בהתנהלותם טעם לפגם. התנהלות זו הביאה לידי התארכות ההליכים ובזבוז זמן שיפוטי יקר ולכן, אף שהיה מקום לביטול פסק דינו של בית המשפט לתעבורה לצורך מניעת עיוות דין למבקשים, לא מצאתי טעם להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לחייבם בהוצאות. אוסיף ואציין כי משניתנה למבקשים ההזדמנות לטעון לעניין אי התייצבותם בבית המשפט המחוזי, אין מקום לטענה כי היה על בית המשפט לאפשר להם לטעון בנפרד לעניין ההוצאות שחויבו בהם, שהרי אלו נפסקו על סמך שקלול טענות הצדדים לעניין אי ההתייצבות.

אשר על כן בקשות רשות הערעור נדחות.