רע"פ 9926/01 יעקב הדר נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בפתח-תקווה, לאחר שמיעת הוכחות, בעבירות של הפרת הוראה חוקית, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. זאת, לאחר שבניגוד להחלטת בית-המשפט בהליך אחר, אשר אסר על המבקש ליצור קשר ישיר או עקיף עם אשתו-לשעבר ועם עורך-הדין איתן בן דוד (להלן: המתלוננים), או להתקרב לביתה של אשתו-לשעבר ברדיוס של קילומטר, הגיע המבקש עד לביתהּ, נסע בעקבות רכבם של המתלוננים לכיוון תחנת המשטרה, הלם באגרופיו בחלון רכבם, ובחצר המשטרה תקף את עורך-הדין וגרם לו חבלות קשות.

בית-משפט השלום, בהתחשבו בהרשעה קודמת של המבקש בעבירות דומות, גזר עליו עונש מאסר בפועל של שנה ומאסר על-תנאי של 18 חודשים למשך שנתיים בגין עבירת האיומים; עונש מאסר בפועל של שנה ומאסר על-תנאי של שנה למשך שלוש שנים בגין העבירה של הפרת הוראה חוקית; ועונש מאסר בפועל של 16 חודשים ו18- חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים בגין העבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. בית-משפט השלום קבע, כי כל עונשי המאסר בפועל ירוצו בחופף, היינו סך-כל עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש היה 16 חודשי מאסר.

המבקש ערער על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר לא ראה מקום להתערב בהרשעה בעבירת האיומים ובעבירה של הפרת הוראה חוקית, אך זיכה את המבקש מחמת הספק מהעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, בשל הפער שמצא בין גרסת השוטר שהיה עד לקטטה לבין גרסת המתלונן, לגבי הדרך שבה התפתחה הקטטה בין המבקש למתלונן. משכך, בוטלו עונשי המאסר בפועל ועל-תנאי שהוטלו על המבקש בגין עבירה זו, כך שעונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש היה 12 חודשים.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. המבקש, שסיים בינתיים לרצות את עונשו, טען, כי לא הפר הוראה חוקית, שכן ביקש למסור לאשתו-לשעבר, באישור המשטרה, צו של בית-הדין הרבני, המורה לעורך-הדין להתרחק מביתהּ. עוד טען המבקש, כי לא ייתכן שרדף אחרי רכבם של המתלוננים ובמקביל הלם בשמשה הקדמית של רכבם; כי כלל לא רדף אחרי המתלוננים, אלא ראה שהם נוסעים לתחנת המשטרה, וביקש למסור להם את הצו בנוכחות שוטרים; וכי לא ייתכן שאיים על המתלוננים, שכן כלל לא דיבר עמם. המבקש הוסיף וטען, כי עורך-הדין הוא זה שהכה את המבקש, אשר נזקק כיום לשני ניתוחים; כי המתלוננים תיאמו ביניהם עדויות; וכי השוטרים שהעידו נגדו, ביקשו להתעמר בו. לבסוף טען המבקש, כי ביקש להביא בפני בית-משפט השלום עדי הגנה נוספים, ואולם בית-המשפט לא אִפשר זאת.

מנגד טענה המשיבה, כי המבקש אינו מעלה בבקשתו שאלה עקרונית כלשהי המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שני, אלא חוזר על טענות שכבר נטענו בפני בית-המשפט המחוזי, ותוקף ממצאים עובדתיים של בית-משפט השלום בנוגע להרשעות שנותרו על כנן בערעור בבית-המשפט המחוזי. באשר לטענה כי בית-משפט השלום לא אִפשר למבקש להביא עדי הגנה נוספים, הרי שלטענת המשיבה שאלה זו נבחנה על-ידי בית-המשפט המחוזי, שקבע כי ספק אם העדויות שרצה המבקש להביא היו יכולות לשנות את התמונה, שכן מדובר היה בעדויות רופאים באשר לתעודות שהוגשו והתקבלו כמוצג בבית-משפט השלום. המשיבה הוסיפה, כי ממילא המבקש זוכה מחמת הספק מעבירת התקיפה, אשר בקשר אליה הובא מלכתחילה החומר הרפואי. לבסוף טענה המשיבה, כי בית-משפט השלום קבע שגרסת המבקש לפיה הפר הוראה חוקית באישור המשטרה, הינה בלתי מהימנה, והוסיפה, כי אף אם נניח שהמבקש התקשר לשוטר או שוטרת כלשהם, הרי שודאי שלא הוכח שהמבקש פרש בפניהם את מלוא התשתית המשפטית בעניינו ובכלל זה את ההוראה החוקית שאסרה עליו להתקרב לבית אשתו-לשעבר.

דין הבקשה להידחות.

הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מן הסכסוך הספציפי שבין הצדדים ומצדיקה דיון בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגוף העניין יש לדחות את טענות המבקש, אשר הופנו בעיקרן כלפי ממצאיו העובדתיים של בית-משפט השלום, ואשר אושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי באשר לעבירות של איומים והפרת הוראה חוקית. באשר לטענת המבקש, לפיה לא ניתן להרשיעו בעבירה של איומים, שכן לא דיבר עם המתלוננים, הרי שאף לטענה זו התייחס בית-המשפט המחוזי וקבע, כי לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז1977- איום יכול להתבטא גם בהתנהגות, ובענייננו בעובדה שהמבקש רדף אחר המתלוננים והלם באגרופיו בחלון רכבם יש משום התנהגות מאיימת.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.