פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
9954/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יובל חמדי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בע"פ 70381/05, מיום 5.9.05 שניתן על ידי
השופטת נ' אהד
בשם המבקש: עו"ד רות
עזריאלנט
בשם המשיבה: עו"ד תמר
פרוש
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בפתח-תקוה (ת"ד 2391/03) בגין עבירת נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) יחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירה של גרימת תאונה בה נגרם נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) יחד עם סעיף 39א לפקודת התעבורה ועבירת של סירוב להיבדק, לפי תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה.
לפי הנטען בכתב האישום, נהג המבקש, ביום 13.6.2003, ברכבו תחת השפעת אלכוהול, סטה שמאלה מהדרך, עלה על אי תנועה והתנגש בעץ. המבקש סרב לדרישת שוטר למסור דגימת דם.
ביום 19.1.2005 הרשיע בית-משפט השלום לתעבורה בפתח-תקוה (כבוד השופט ש' נחשון (אטינגר)) את המבקש על-פי הודאתו וגזר עליו קנס של 800 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתם, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנה, פסילה מלהחזיק רישיון לתקופה של שנה נוספת על תנאי למשך שנתיים ומאסר על תנאי של שישה חודשים למשך שנתיים.
על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בטענה, כי שגה בית-משפט השלום משגזר על המבקש תקופת פסילה הקצרה מתקופת פסילת החובה הקבועה בסעיף 39א לפקודת התעבורה בגין עבירה של נהיגה בשכרות.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אהד) קיבל את הערעור בקובעו, כי רק בנסיבות מיוחדות יש מקום לסטייה מעונש החובה הקבוע בפקודת התעבורה ואין מקום לקבל סטייה מעונש זה ללא נימוק מיוחד והעמיד את תקופת הפסילה על שנתיים ימים.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שקבע, כי בית-משפט השלום לתעבורה שגה משחרג מעונש החובה הקבוע בפקודת התעבורה.
מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה חורגת מדלת אמותיו של מקרהו של המבקש. עוד טוענת המשיבה, כי נסיבות העבירה אותה ביצע המבקש הינן חמורות ביותר, במידה אשר תצדיק אף גזירת עונש חמור מזה שהוטל עליו.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה. העבירה של נהיגה בשכרות, שבביצועה הודה המבקש, הינה עבירה חמורה ביותר, אשר העובר אותה מהווה סכנה רבה לסובבים אותו ולא בכדי קבע המחוקק בצידה עונש חובה של שנתיים לפחות.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ז בשבט תשס"ו (15.2.06).
ש
ו פ ט