ע"פ 37674-10-25 ע"פ 37674-10-25

1.לפנינו ערעור על הכרעת דינו (26.5.2025) ולחילופין על גזר דינו (7.9.2025) של בית משפט השלום בראשל"צ (סגנית הנשיא השופטת ד' סבן- נוי), בת"פ 56763-08-23, בגדרו הורשע המערער, בתום הליך שמיעת ראיות, ב- 45 אישומים (מתוך 81 אישומים שיוחסו לו בכתב האישום), בגין מעורבותו באירועים שונים של גניבות כלי רכב משטחי מדינת ישראל והעברתם לרשות הפלסטינית. העבירות בהן הורשע המערער הן אלו: 44 עבירות של קבלת רכב גנוב, בניגוד לסעיף 413י' לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); 44 עבירות של קשירת קשר לפשע, בניגוד לסעיף 499(א) לחוק; 31 עבירות של סחיטה באיומים בניגוד לסעיף 428 רישא לחוק; ועבירה אחת של קבלת נכס שהושג בפשע, בניגוד לסעיף 411 לחוק. על יסוד הרשעתו בעבירות שפורטו, הושתו על המערער העונשים הבאים: 20 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. מאסר מותנה למשך 12 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת רכוש מסוג פשע ועבירת סחיטה באיומים, למשך 3 שנים מסיום ריצוי מאסרו. מאסר מותנה למשך 6 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת רכוש מסוג עוון למשך 3 שנים מסיום ריצוי מאסרו. קנס בסך 350,000 ₪ או שנתיים מאסר תמורתו. פיצוי לכל אחד ואחד מבעלי כלי הרכב שנגנבו בסך 2,500 ₪, למעט בעלי כלי רכב באישומים 1, 17, 45 ו-81. באישומים אלו, ישלם המערער פיצוי בסך 12,000 ₪ למתלונן באישום הראשון; 13,000 ₪ למתלונן באישום השבעה עשר; 16,000 ₪ למתלונן באישום הארבעים וחמש; 18,000 ₪ למתלונן באישום שמונים ואחד. חילוט סך של 5,345.5 ₪ ומכשירי הטלפון הניידים. תמצית הכרעת הדין וגזר הדין הכרעת הדין 2. בפתח הכרעת הדין המפורטת והמנומקת, המשתרעת על פני 303 עמודים, סקר בית משפט קמא את עובדות כתב האישום המתוקן ברביעית (להלן יכונה: כתב האישום) בו יוחסו למערער 81 אישומים בגין עבירות של קשירת קשר לפשע, גניבת רכב בצוותא, פריצה לרכב בצוותא, איומים וחבלה במזיד ברכב בצוותא. בהתאם לעובדות כתב האישום, העבירות בוצעו בין התאריכים 20.12.2022 ל-23.7.2023, על ידי כנופיה מאורגנת שהתמחתה בפריצה וגניבת רכבי מזדה והעברתם לשטחי הרשות הפלסטינית. המערער גייס אנשים ששלח לגנוב כלי רכב בישראל ולהעבירם אליו לשטחי הרשות. לאחר העברת כלי הרכב לשטחי הרשות, המערער יצר קשר עם בעליהם והציע להם לרכוש את רכבם בחזרה תמורת סכומי כסף משתנים, הנעים בין 15,000 ל-30,000 ש"ח. אם סורב, העביר המערער את כלי הרכב לפירוק או מכר אותם בשטחי הרשות לכל דורש ובעבור תמורה. לשם ביצוע העבירות, השתמש המערער ב-17 מספרי טלפון ניידים ופעל בצוותא עם אחרים, אשר היו חברים בכנופייה ולא החזיקו באישור שהייה כדין. צוין כי בדרך זו נגנבו 81 כלי רכב. המאשימה ביססה את ראיותיה על ארבעה אדנים עיקריים: תוצרי האזנות סתר בהן נשמע המערער משוחח עם קורבנות העבירה ודורש כופר; תוצרי צווי מחקרי תקשורת; תפיסת פאוץ' בסמוך למערער ביום מעצרו, שבין היתר הכיל מכשיר טלפון נייד שלמספר ה"ברזל" שלו נקשרו חלק ממספרי הטלפון הניידים מהם בוצעו ההתקשרויות לקורבנות העבירה (להלן: הברזל הרלוונטי) ומסמכים שנותרו בכלי הרכב של חלק מקורבנות העבירה; גרסת המערער (או היעדר גרסתו) בקשר לנסיבות האירוע. 3. בהכרעת הדין נקבע כי באישומים בהם הוכחו עבירות הרכוש עלה בידי המאשימה להוכיח כי התקיימו יסודותיה של עבירת קשירת קשר לביצוע פשע, אולם לא עלה בידה להוכיח שהמערער שיגר את גנבי הרכב לבצע הגניבות, שלט בהם מרחוק, הכווינם כיצד לבצע העבירות, או שנתן למבצעי הגניבות הוראה כלשהי. צוין, שעל אף שהמאשימה ביקשה ללמוד מעצם הגעת כלי הרכב לידי המערער על מעמדו ועל היותו שותף לביצוע עבירות ההתפרצות והגניבה, לא הוצגה מטעמה כל ראיה המבססת קשר בינו לבין מבצעי העבירה בפועל. כך גם לא הוכח שהמערער השתתף בעשיית "מעשים ממשיים לביצועה" (סעיף 281 להכרעת הדין). בד בבד נקבע כי עלה בידי המשיבה להוכיח שמלבד עבירת קשירת הקשר לביצוע פשע, המערער ביצע עבירות שונות מאלו שיוחסו לו בכתב האישום: קבלת רכב גנוב וקבלת נכס שהושג בפשע (חלף עבירות של גניבת רכב), סחיטה באיומים (כאשר בכתב האישום הואשם בביצוע עבירות איומים). 4. האזנות הסתר הוגדרו כראיה מרכזית בתיק, ועל כן זיהוי קולו של הנאשם בשיחות הטלפון שהוקלטו היה קריטי. בית משפט קמא קבע כי הוצגו שלושה צווים שיפוטיים להאזנות סתר, שהותרו כדין על ידי שופט. כן צוין כי ההגנה לא העלתה טענות לגבי קבילותם הטכנית של תוצרי האזנות הסתר, ולפיכך נקבע כי הם קבילים מבחינה ראייתית. בית משפט קמא סקר את ההלכה הפסוקה בנוגע לזיהוי קולי, וקבע כי זיהוי קולי יכול לשמש ראיה, אך יש לנקוט זהירות רבה בהערכתו. בפני בית משפט קמא העידו שלושה משקלטים (בסו, נאטור והלפרן), שתפקידם היה להאזין לתוצרי האזנות הסתר, לתמלל אותם ולנסות לזהות את הדוברים. מעדויותיהם עולה כי הזיהוי נערך על סמך "שיחת העוגן" (שיחה 173 בעמדה 4947364 (ת/222)), והשוואתה לשיחות הכופר שנקלטו בהאזנות הסתר. לאחר שהמשקלטים מצאו כי קולו של הדובר משיחת העוגן זהה לקולו של הדובר שביצע את שיחות הכופר, בוצעה השוואה בין שיחת העוגן לבין תקליטור חקירתו של המערער, ונמצא כי קולו של המערער זהה לקולו של הדובר שביצע את שיחות הכופר. בשיחת העוגן זוהה הדובר כ-"אבו עלי", לאחר שאחד הדוברים פונה אליו בכינוי זה, והדובר משיב "כן". בשלב הראשון נערכה, כאמור, השוואה בין קולו של הדובר בשיחת העוגן -"אבו עלי", לבין קולו של הדובר בשיחות הכופר, ונמצא כי מדובר באותו דובר. בשלב השני ערכה המשקלטת, מיכל הלפרן, השוואה בין קולו של הדובר בשיחת העוגן (ובשיחות כופר נוספות) לבין קולו של המערער בחקירתו, ונמצא כי מדובר באותו דובר. המערער כפר לאורך כל ההליך בכך שהוא הדובר בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, וטען שאינו קשור כלל לביצוע העבירות. בית משפט קמא עמד על עדויותיהם של המשקלטים ועל ההסברים שמסרו ביחס לאופן ביצוע הזיהוי הקולי וקיבל את קביעותיהם בעניין. מנגד, נקבע כי גרסת המערער לרבות הכחשתו הגורפת כי הוא הדובר בשיחות נדחתה כבלתי מהימנה (סעיפים 88-89 92, 94, 234 להכרעת הדין). נוסף על כך, בית משפט קמא ציין כי האזין בעצמו לשיחות שנקלטו בהאזנת הסתר ולקולו של המערער בחקירותיו ובעדותו בבית המשפט, והתרשם אף הוא כי הקול הנשמע בהאזנת הסתר תחת הכינוי "אבו עלי" זהה לקולו של המערער (סעיף 90 להכרעת הדין). כן צוין, שבהאזנה לשיחה 17 ((ת/456, שיחה 17 עמדה 4837822 דקה 00:04, 00:13) ניתן לשמוע את מאן דהוא קורא לדובר השיחה המזוהה כ"אבו עלי" בשם "עגל", דבר המהווה חיזוק נוסף לזיהוי הקולי (סעיף 93 להכרעת הדין). לנוכח האמור, על יסוד עדויות המשקלטים ועל יסוד התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט, נקבע שבכל מקום בו זיהו המשקלטים דובר המכונה בשם "אבו עלי", מדובר בקולו של המערער. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי זיהוי קולו של המערער כ"אבו עלי" נתמך במגוון ראיות חיצוניות לזיהויו על ידי המשקלטים, הכוללות את מספר הברזל שנתפס בחזקת המערער ואליו נקשרו השיחות; מסמכים הקשורים לכלי הרכב הגנובים שנמצאו אצלו; נתוני תקשורת שקשרו את מספרי הטלפון למערער; ותיעוד מערכת "עין הנץ" המעיד על חציית כלי רכב את המחסומים בסמיכות לשיחות. בהמשך, ניתח בית משפט קמא את הקשר בין מספרי הטלפון השונים לבין המערער, וקבע כי 17 מספרי טלפון "התארחו" על ארבעה מכשירי טלפון ניידים, אשר אחד מהם - הברזל הרלוונטי - נתפס בחזקת הנאשם. הניתוח כלל הצלבה בין נתוני תקשורת, תוצרי האזנות סתר ודוחות פריקת טלפונים. בעניין זה נקבע בהכרעת הדין שלא ניתן לקבוע את אשמתו של המערער בהסתמך על נתוני התקשורת בלבד, שכן מהראיות שהוגשו עולה כי המערער אינו היחיד שעשה שימוש באותם מכשירי טלפון ניידים. בית משפט קמא קבע כי נתוני התקשורת מצביעים על כך שההתקשרות עם בעליהם של כלי הרכב נעשתה ממספרי טלפון שהיו בשימושו של המערער, בהתאמה לתוצרי האזנת הסתר. כן נקבע כי "הברזל הרלוונטי", שהוגדר כ"ראיית הברזל" בתיק, נתפס בחזקת הנאשם והקשר בינו לבין השיחות המפלילות הוכח. בית משפט קמא עמד על כך שבחקירתו ובמהלך המשפט העלה המערער טענת אליבי לפיה בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו, הוא שהה במעצר בשטחי הרשות הפלסטינית, אך לבסוף זנח טענה זו בסיכומיו משלא עלה בידו להפריך את ראיותיה המנהליות של המאשימה כי לא היה עצור בעת הרלוונטית (סעיפים 13 ו-179 להכרעת הדין); בית משפט קמא דחה את גרסת המערער לפיה החפצים שנתפסו בחזקתו בעת מעצרו אינם שלו וכי אלו הוצבו במקום על ידי השוטרים, בציינו את הסתירות הרבות בגרסת המערער וחוסר העקביות שבהסבריו. מנגד, נמצא לקבל את עדויות השוטרים כמהימנות. ככלל, נקבע כי גרסת הנאשם הייתה "רצופת סתירות, מתחמקת ובלתי מהימנה". הכחשתו הגורפת של המערער את כל המיוחס לו, כולל בקשר לזיהוי קולו ולידיעתו את השפה העברית, שימשה כחיזוק לראיות התביעה (סעיפים 234-230 להכרעת הדין). נקבע כי "צבר הראיות שהוצגו, מלמד על כך שבתקופה הרלוונטית גנבי הרכב נהגו להעביר הרכבים הגנובים לידי הנאשם, הוא ולא אחר, בסמיכות זמנים המלמדת על כך כי הרכבים "לא "נחתו" דווקא לידיו של הנאשם, במקרה." וכי "הנאשם לא הציג כל תזה חלופית אחרת שיש בה כדי להפריך את המסקנה הפלילית המתבקשת מצבר הראיות שהובאו מצד המאשימה." (סעיפים 271- 272 להכרעת הדין). 5. בית משפט קמא קבע כי הוא מוסמך להרשיע את המערער בעבירות שלא נכללו בכתב האישום, ובהן קבלת רכב גנוב וסחיטה באיומים, אם התקיימו תנאי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), זאת לאחר שמצא שהוכחו העובדות המהוות כל אחת מהעבירות, ומשניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, כך שההרשעה בעבירות החדשות לא תגרום לעיוות דין. בית משפט קמא ציין כי "ב"כ הנאשם לא חלק על סמכותו של בית המשפט להרשיע בעבירה נוספת או חלופית" (סעיף 289 להכרעת הדין), ואף לגופו של עניין, ביחס לאפשרות ההרשעה בעבירה של סחיטה באיומים, השיב הסנגור כי קו הגנתו הוא שהמערער כלל אינו הדובר בשיחות הטלפון שנקלטו בהאזנות סתר. בעניין זה מפנה הכרעת הדין לבקשת ב"כ המאשימה, בהשלמת סיכומיה בעל-פה, להרשיע הנאשם בעבירה של סחיטה באיומים במקרים בהם דרש כסף עבור השבת הרכב, ולהסבריה כי עבירה זו לא יוחסה לנאשם מלכתחילה בכתב האישום, בשל העובדה שעסקינן בעבירה הדורשת הסמכה של הפרקליטות. כן נטען שהתיק טופל במהלך פגרת הקיץ ומשלא היה מי שיידרש מטעם הפרקליטות לשאלת ההסמכה, כתב האישום הוגש מבלי שיוחסה למערער עבירה זו (סעיף 291 להכרעת הדין). לאחר שמצא כי התמלאו בענייננו תנאי סעיף 184 לחסד"פ הן ביחס לעבירת הסחיטה באיומים, הן ביחס לעבירה של קבלת רכב גנוב, קבע בית משפט קמא כי באישומים בהם זוהה המערער משוחח עם בעלי כלי רכב ודורש כופר, התקיימו יסודות עבירת הסחיטה באיומים ובהתאם, הורשע המערער בכלל האישומים הללו בעבירות סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק, עבירה שהיא בסמכות בית משפט השלום. כן נקבע כי השיחות בהן זוהה המערער משוחח עם בעלי כלי רכב, ודורש כופר עבור השבת כלי רכב, מוכיחות כי הוא ידע על דבר היותם של כלי הרכב גנובים, וכן כי כלי הרכב היו בשליטתו או בפיקוחו. משכך, נקבע כי התקיימו כל יסודות עבירת קבלת רכב גנוב (סעיף 283 להכרעת הדין). 6. בית משפט קמא קבע שיטת עבודה לניתוח האישומים השונים ונימק באילו מקרים יידרש זיכויו של המערער. כך למשל, באישומים בהם לא בוצע זיהוי קולי על ידי המשקלטים ובית המשפט התבקש להרשיע את המערער על בסיס זיהוי קולי שנדרש לבצע בעצמו, התוצאה הייתה זיכוי מחמת הספק. בהמשך, ובהתאם לשיטת העבודה שקבעה, נותחו באופן מפורט כל אחד מ-81 האישומים שיוחסו למערער. הניתוח כלל, בין היתר, הצגת העובדות הספציפיות לכל אישום, סקירה מעמיקה של הראיות שהוצגו להוכחתו (לרבות הודעות מתלוננים, תע"צ ממערכת עין הנץ, מזכרים, תמלילי שיחות, פלטי מחקרי תקשורת ודוחות פריקת טלפונים), והאזנה לשיחות הרלוונטיות. בסופו של דבר, קבע בית משפט קמא כי המאשימה הוכיחה בראיותיה, כנדרש בפלילים, שהמערער היה מעורב באירועים המתוארים ב- 45 אישומים מתוך 81 שיוחסו לו בכתב האישום, והרשיע אותו בעבירות שנקבע שיסודותיהם הוכחו בכל אחד מהם. נקבע כי המערער פעל כחלק מ"תכנית עבריינית אחת" שתכליתה היה לגנוב כלי רכב משטחי מדינת ישראל, להעבירם לידיו ולאחר מכן לדרוש כופר עבור השבתם, שאם לא כן יפורקו. גזר הדין 7. בית משפט קמא עמד על הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו ממעשי המערער, ובהם שלטון החוק, הסדר הציבורי, הגנה על קניין הציבור, שלום הציבור ותחושת ביטחונם האישי של האזרחים. נקבע כי מידת הפגיעה בערכים אלו היא משמעותית ביותר, בייחוד נוכח השילוב המשחית שבין עבירות הרכוש לבין עבירות הסחיטה באיומים, המערערות את שלטון החוק ומחליפות אותו ב"שלטון הבריון". בית משפט קמא ציין כי נתן דעתו להרשעת המערער בעבירה של סחיטה באיומים ב-31 אישומים מבלי שזו יוחסה לו בכתב האישום, ובהתאם להוראת סעיף 186 לחסד"פ, המורה כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל עבירות שונות שנתגלו מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. הובהר כי המערער ייענש בגין מעשי הסחיטה במסגרת עבירות הרכוש שבהן הורשע, כך שעבירות אלו עולות כדי נסיבה לחומרה והוא אינו נענש בגינן בנפרד. במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם, שקל בית משפט קמא שורה של נסיבות לחומרה הקשורות בביצוע העבירות, ובראשן התכנון המוקדם והמוקפד של ההתארגנות העבריינית השיטתית, שבה שימש המערער כ"חוליית הקצה" וכ"רגל המסיימת" לקבלת כלי הרכב וניהול דרישות הכופר, אולם בה בעת נקבע שהיה "חוליה מרכזית בשרשרת התוכנית העבריינית אשר פעלה כמכונה משומנת". כן נקבע שדווקא העובדה שהנאשם השכיל שלא להכנס לתחומי מדינת ישראל ולגנוב בעצמו את כלי הרכב, ולאחר מכן סחט את בעלי הרכב, מלמדת כי מעמדו רם יותר מזה של הגנבים בפועל. עוד נשקלו היקפם העצום של מעשי העבירה (קבלת 45 כלי רכב שנגנבו בתוך כחצי שנה), התחכום הכרוך בשימוש ב-17 כרטיסי סים שונים ועיוות קולו של המערער, והנזקים הנפשיים והכלכליים שגרם לקורבנות העבירה תוך הטלת חיתתו עליהם, לרבות ארבעה מקרים שבהם שולמו דמי כופר בפועל בסך כולל של 59,000 ₪. בלשונו של בית משפט קמא "הנאשם החזיק במפעל של ממש לקבלת רכבים גנובים. עסקו של הנאשם פעל בכל שעות היממה (24/7), באופן שכלי הרכב הגנובים הועברו ישירות מישראל לרש"פ ובאופן מיידי אליו, לרוב בטווח מידי ממש, תוך שעות ספורות מרגע הגניבה ועוד בטרם הספיקו בעלי הרכבים לגלות אודות הגניבה". לאחר שהגיעו כלי הרכב לידיו, שוחח הנאשם בחלק מהמקרים עם בעלי הרכב, סוכני ביטוח שלהם, בעלי מוסכים בהתאם לפרטי התקשרות שמצא בתוך כלי הרכב הגנובים, כאשר בארבעה מקרים שלחו נציגים מטעמם לתוך שטחי הרש"פ כשהם מצויידים בדמי כופר אשר הועברו לידי הנאשם ולאחר מכן קיבלו את רכבם חזרה. בית משפט קמא הסביר כי בעת קביעת המתחם, הוא נמנע מלבצע חישוב אריתמטי יבש שהיה מוביל לתוצאה בלתי הולמת (תחתית מתחם של 450 חודשי מאסר בפועל, שהם 37.5 שנים, בהנחה שתקבע תחתית מתחם של 10 חודשי מאסר לכל אישום). מאידך גיסא, קבע בית המשפט כי אין להחיל במקרה זה עקרון שאותו כינה "תועלת שולית פוחתת", צעד שיוביל לתוצאה אבסורדית, לפיה ככל שנאשם יבצע יותר עבירות, הוא יהנה מענישה מקלה יותר, והדבר יהווה תמריץ משתלם לרצידיוויסטיות. בית משפט קמא סקר את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות רכוש ובעבירות של סחיטה באיומים והפנה להלכה הפסוקה הקובעת כי אין מקום להבחנה בין עונשם של גנבי רכב לבין עונשם של מקבלי הרכב הגנוב לצורך העברתו לשטחים, בשל הקשר ההדוק שבין הגניבה לבין הקבלה. בית משפט קמא עמד על עונשי המאסר שהושתו על שני מעורבים נוספים בפרשה שהודו והורשעו במסגרת 16 ו-17 מקרים של קשירת קשר בגדרו פרצו לכלי רכב בישראל, גנבו אותם ונהגו בהם ללא רישיון וביטוח. בהמשך, התקשרו אחרים לבעלי הרכב והציעו לו או ניסו להציע כופר תמורת החזרת הרכב. השניים צעירים, נעדרי עבר פלילי, לא עמדו בראש הכנופייה ונגזרו עליהם עונשי מאסר של 10 שנות מאסר, אשר הופחתו על ידי ערכאת הערעור ל- 8 ו- 8.5 שנות מאסר. בית משפט קמא הדגיש כי לא נמצא בפסיקה מקרה דומה בהיקפו לפרשה דנן. על יסוד מכלול נסיבות אלו, קבע בית המשפט מתחם עונש הולם אחד לכלל האישומים, הנע בין 18 ל-25 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית וקנס כספי בשיעור שבין 200,000 ₪ ל-700,000 ₪. בגזירת העונש בתוך המתחם, שקל בית המשפט לקולא את היותו של המערער נעדר הרשעות קודמות, נשוי ואב לשתי בנות, ואת תקופת מעצרו הממושכת (מזה למעלה משנתיים במועד גזר הדין). מנגד, ניתן משקל נכבד לחומרה לאי-נטילת האחריות מצד המערער, אשר התמיד בהכחשתו הגורפת לאורך ההליך כולו, ולא הראה כל חרטה או הפנמה של הפסול במעשיו. בנוסף, ניתן משקל מכריע לצורך בהרתעת היחיד והרבים מפני עבירות אלו שהוגדרו כ"מכת מדינה", תוך אבחון עניינו של המערער משותפיו לפרשה, שהודו וחסכו זמן ציבורי יקר. לבסוף, נדרש בית משפט קמא לסוגיית החילוט, והורה על חילוט כסף מזומן בסך של 5,345.5 ₪ ומכשירי טלפון נייד שנתפסו ברשות המערער בעת מעצרו, בהיותם כספי עבירה ורכוש ששימש ככלי לביצועה. נימוקי הערעור 8. לאחר שהוגש כתב הערעור, במסגרתו הודיעה ההגנה על כוונתה לעשות כן, הוגשה מטעמה בקשה להוספת ראיה נוספת בערעור – חוות דעת מומחה לזיהוי קולי, שעל פי הנטען מסקנתו מוכיחה כי המערער איננו הדובר באותן שיחות על בסיסן הורשע בביצוע העבירות. נציין כי בטרם ניתנה החלטה המתירה לעשות כן, צורפה חוות הדעת לבקשה ואף מסקנותיה הוכנסו לבקשה להוספת הראייה. לטענת ב"כ המערער, חוות הדעת חיונית להגנת המערער ועשויה לשנות את תוצאת המשפט ולהוביל לזיכויו, שכן הרשעתו ב-45 אישומים התבססה באופן מכריע על זיהוי קולו בתוצרי האזנות סתר הן על ידי משקלטים והן על ידי בית המשפט, ללא אמצעים טכנולוגיים. חוות הדעת של המומחה, שנערכה באמצעות מערכת טכנולוגית מתקדמת, קובעת שלא ניתן לקבוע שקולו של המערער מחקירתו זהה לקול הדובר בשיחות הטלפון, וכן כוללת בדיקה אנושית הקובעת כי הדובר בשיחות אינו המערער. לטענת ב"כ המערער, הראיה לא הוגשה בבית משפט קמא מהטעם שהסניגוריה הציבורית מונתה לייצג את המערער רק בשלב הערעור, וזו לקחה על עצמה לממן את הוצאות חוות הדעת. בבית משפט קמא, המערער שכר שירותיו של עו"ד פרטי, שלא הגיש חוות דעת מומחה בשל חוסר אפשרות של המערער לממנה. ב"כ המערער אישר שבהכרעת הדין נרשם שההגנה הצהירה על כוונתה להציג חוות דעת כזו אך לא עשתה זאת. לבסוף נטען כי אף אם קבלת הראיה החדשה תפגע בעקרון סופיות הדיון, הרי שמדובר בראיה מהותית שיש בכוחה להפוך את הקערה על פיה ולהוביל לזיכויו המוחלט של המערער, שנידון ל-20 שנות מאסר. בנסיבות אלה, קיים אינטרס מהותי למצות את הבירור העובדתי ולבחון את טענת חפותו של המערער לאור הראיה החדשה. 9. אשר ליתר נימוקי הערעור – ב"כ המערער טענו לטעויות שונות שנפלו במסגרת הליך הסקת המסקנות של בית משפט קמא, הן בקשר להכרעת הדין, הן בקשר לגזר הדין. להלן נפרט את הטענות המרכזיות: טענות נגד ההרשעה בעבירות קבלת רכב גנוב – ב"כ המערער הפנו לקביעת בית משפט קמא שלפיה לא הוצג בדל ראיה הקושר את המערער לגנבי כלי רכב, או לכך שיזם, גייס או שלח אותם לבצע גניבות. הודגש כי בית המשפט זיכה את המערער מעבירות פריצה וגניבת רכבים בשל היעדר ראיה כזו. נטען, כי בהיעדר קשר מוכח לגנבים, לא ניתן לקבוע שכלי הרכב הועברו לחזקתו או לשליטתו של המערער, או שהוא החזיר אותם לבעליהם ששילמו כופר, מכר אותם או העבירם לפירוק. כן נטען שתפקיד המערער הסתכם בביצוע שיחות הכופר בלבד, ובניגוד למסקנת בית משפט קמא, שיחות הכופר אינן מוכיחות שליטה או פיקוח על כלי רכב. הוסיפו ב"כ המערער וטענו למחדלי חקירה חמורים, בפרט אי-חקירת מתווכים שפגשו את המחזיקים בפועל של כלי הרכב וקיבלו את הכופר באישומים 1, 17, 45 ו-81, שהיו יכולים לשפוך אור על שאלת השליטה בכלי הרכב. לשיטת הסנגורים, הטענה כי חלקו של המערער הצטמצם לשיחות בלבד, מבלי שקיבל שליטה בכלי הרכב, מתיישבת עם העובדה שמספרי הטלפון לא היו בשימושו הבלעדי של המערער וכי בחלק מהשיחות זוהה דובר אחר. נוסף על כך ביקשו להסתמך על הקביעה בהכרעת הדין לפיה המערער לא עמד בראש הכנופיה, וטענו כי משיחות שהוצגו עולה שהוא קיבל הוראות מאחרים וחלקו בכופר היה קטן. טענות נגד ההרשעה בעבירות סחיטה באיומים – ב"כ המערער טענו כי הרשעתו בעבירות סחיטה באיומים, שלא יוחסו לו בכתב האישום המקורי, נעשתה בניגוד להוראות החוק ומהווה פגם מהותי המצדיק ביטול ההרשעות מכוח הגנה מן הצדק. נטען, שהתביעה המשטרתית, שהגישה את כתב האישום, אינה מוסמכת להגיש כתב אישום הכולל עבירת סחיטה באיומים, ובהיותה מודעת לכך, נמנעה מלייחס עבירות אלו למערער בכתב האישום שהגישה. במצב דברים זה, נטען כי מתן אפשרות למאשימה לבקש להרשיע בעבירות אלה בסוף ההליך מכוח סעיף 184 לחסד"פ, עוקף את הוראות החוק ופוגע בתקינות ההליך ובעקרונות הצדק וההגינות כלפי המערער. טענות נגד ההרשעה בעבירות קשירת קשר לפשע – נטען ששגה בית משפט קמא משמצא להרשיע את המערער ב-44 עבירות נפרדות של קשירת קשר לפשע, בהתבסס על סמיכות הזמנים בין הגניבות לבין העברת כלי רכב לידיו. לשיטת המערער, יש להרשיעו בעבירה אחת בלבד של קשירת קשר, שכן גם אם סמיכות הזמנים מעידה על תכנון מוקדם, היא אינה שוללת שבוצעה עבירה אחת בלבד של קשירת קשר בקשר לתוכנית העבריינית בכללותה. טענות נגד קבילות תוצרי האזנות הסתר – טענות בעניין זה הועלו במסגרת נימוקי הערעור אולם במהלך הדיון בערעור, משנוכחו ב"כ המערער כי חלק מהצווים שהוצאו מצויים תחת חיסיון וכי לדברי ב"כ המשיבה ביכולתו להגיש לבית המשפט את הצווים המהווים תשתית חוקית לביצוע כלל האזנות הסתר, חזרו בהם מהטענה כנגד קבילות תוצרי האזנת הסתר (פר' הדיון בערעור מיום 22.6.2026 – עמ' 7, ש' 4-10). טענות נגד גזר הדין – לחילופין, ככל שטענות המערער לגבי הכרעת הדין יידחו, סבורים הסנגורים כי יש להתערב בעונשו באופן משמעותי. לטענתם, עונש המאסר בפועל למשך 20 שנה, בתוספת שנתיים מאסר חלף קנס בסך 350,000 ש"ח, מופלג בחומרתו, חורג ממדיניות הענישה הנוהגת בבתי משפט השלום, גם בעבירות מסג זה בהיקפים גדולים, ואינו הולם את חלקו היחסי של המערער באירועים, בפרט בהתחשב בכך שהוא לא עמד בראש הכנופייה. לשיטת ב"כ המערער, שגה בית משפט קמא בקובעו כי המערער היווה "חוליה מרכזית" וכי מעמדו רם יותר משל גנבי הרכב מהטעם שפעל משטחי הרשות, שכן הגנבים לקחו סיכונים גדולים יותר במהלך פעילותם בישראל, בעוד שתפקידו של המערער התמצה בביצוע שיחות הכופר בלבד, וכאשר אין כל ראיה לכך שקיבל לידיו את דמי הכופר או טיפל פיזית בכלי הרכב. נוסף על כן צוין כי המערער נעדר עבר פלילי, נשוי ואב לשתי בנות קטינות, ושהה במעצר ארוך וקשה ללא ביקורים; הוא ניהל הליך ראיות בגדרו זוכה מ-36 אישומים, ולכן נטען כי אין לזקוף לחובתו את ניהול התיק; לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו ובהתאם עונשו מוקם שלא בתחתית מתחם העונש שנקבע. כן נטען כי סכום הקנס בסך 350,000 ₪, אליו מתווסף פיצוי של 161,250 ₪, הוא גבוה ובלתי מנומק, וקיים חשש סביר שאי עמידת המערער בסכום שנקבע עקב מצבו הכלכלי תוביל להפעלת עונש המאסר חלף קנס. נטען, שהשילוב של פיצוי וקנס עלול להוות "מאסר תמורת פיצוי", שאינו קבוע בחוק. תגובת המשיבה לערעור תגובה לבקשה להוספת ראיה 10. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה להוספת ראיה. ראשית, נטען שהמערער הצהיר במפורש בנימוקי הערעור כי לא יבקש להתערב בממצא העובדתי שנקבע על ידי בית משפט קמא, לפיו קולו זוהה בשיחות, וכן לא יחלוק על קביעות מהימנות. לפיכך, חוות הדעת אותה מבקשת ההגנה להגיש, העוסקת בזיהוי קולי, אינה רלוונטית לערעור היות ואינה תומכת באף אחד מנימוקיו. שנית, המשיבה מדגישה כי תנאי מרכזי לקבלת ראיה נוספת בשלב הערעור הוא שלא הייתה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיה במהלך הדיון בערכאה הדיונית. בענייננו, בא כוחו הקודם של המערער הצהיר מפורשות בבית משפט קמא כי תוגש חוות דעת כזו, אך בפועל היא לא הוגשה, ואף לא הועלתה בשעתו טענה לחיסרון כיס. לבסוף נטען, שהגשת חוות הדעת בשלב זה אינה מאפשרת לתובע זמן סביר לעיון ולמידה, כנדרש בפסיקה. עוד טוענת המשיבה, כי מומחה ההגנה הוא טכנאי קול ולא מומחה לזיהוי קולי כמו המשקלטים שהעידו במשפט, שלהם מומחיות ספציפית בתחום; חוות הדעת אינה שוללת את הזיהוי, אלא קובעת שאיכות ההקלטה אינה טובה מספיק לזיהוי, הגם שאינה קובעת שאין כל אפשרות לזהות את הקול. לגופו של עניין, נטען שהזיהוי הקולי בהכרעת הדין נשען על שתי מדרגות: הראשונה – זיהוי הדובר בכל שיחות הטלפון כאבו עלי – הדובר משיחת העוגן, והשנייה – זיהוי אבו עלי כמערער, באמצעות השוואה בין שיחת העוגן לבין חקירת המערער במשטרה. המשיבה מדגישה שזיהוי המערער על ידי המשקלטים לא התבסס רק על ניתוח המבוסס על תדר קולו של המערער, אלא על מאפיינים ייחודיים בדיבורו, בהתנהלותו, באוצר המלים בו בחר להשתמש - מאפיינים שחוות דעת המומחה מתעלמת מהם. עוד הודגש כי הקביעה בחוות הדעת לפיה הדובר ב"שיחת העוגן" הוא בסבירות גבוה אותו דובר משיחות הטלפון, מחזקת את ממצאי בית משפט קמא. לבסוף ציינה המשיבה, כי הגשת הראיה בפועל בצמוד לבקשה היא בבחינת "קביעת עובדות בשטח" ואינה ראויה או הוגנת. לנוכח כל אלו, ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה להוספת הראיה. תגובת המשיבה ליתר נימוקי הערעור 11. המשיבה גרסה כי הכרעת הדין של בית משפט קמא הייתה זהירה ביותר, בדקה את הראיות באופן יסודי, היא מנומקת היטב ומעוגנת הן בראיות והן בהתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט. המשיבה טענה כי העבירות בוצעו בצורה מתוכננת, מתוחכמת, בתעוזה ובנחישות רבה, וכי למערער היה מעמד בכיר בתוך הקשר העברייני. מעמדו הרם נלמד מכך שהיה זמין לביצוע שיחות בכל שעות היממה, שהמחאות מכלי רכב הגנובים נמצאו ברשותו, ושהוא ניהל משא ומתן על סכום הכופר והיה בעל יכולת להשפיע על הנעשה ברכב (למשל, הבטחה לשטוף את הרכב). היעדר קשר ישיר בין המערער לגנבי הרכב אינו מלמד על היעדר קשר כלל, שכן הקשר יכול היה להתקיים בעל פה, באמצעות אחרים או ברשת סלולרית פלסטינית. המשיבה מדגישה כי דיני השותפות אינם דורשים נוכחות פיזית או היכרות ישירה בין השותפים, אלא מודעות לתפקיד בתכנית העבריינית. טענת המערער כי הוא "טלפוניסט" בלבד אינה יכולה לעמוד, שכן יכולתו לקבוע סכומי כופר ומחירי רכבים שונים מלמדת על שיקול דעת ומעמד גבוה יותר. לפיכך, נטען כי הרשעתו בעבירות של קבלת רכב גנוב וקשירת קשר משקפת באופן ראוי את מעשיו. ביחס להרשעת המערער בעבירות של סחיטה באיומים, המשיבה ציינה כי הערעור אינו מלין על נכונות ההרשעה, סמכות בית המשפט להרשיע, או פגיעה בזכות ההתגוננות של המערער, אלא על התנהלות התביעה. בית משפט קמא הבהיר כי סמכותו להרשיע בעבירת הסחיטה באיומים קמה מכוח סעיף 184 לחסד"פ, ולכן ההרשעה נעשתה כדין. המשיבה הוסיפה כי ההרשעה בעבירה זו לא נשאה עימה משמעות של ממש לעניין העונש, שכן בית המשפט קבע את העונש בהתאם למהות העבירות וחומרתן, כמקובל בעבירות כלפי רכב. אשר להרשעה בעבירות מרובות של קשירת קשר לפשע, טענה המשיבה כי עבירת קשירת קשר לפשע היא עבירה עצמאית הקשורה בטבעה לביצוע עבירה אחרת, וחומרתה נלמדת מן העבירה המתוכננת, כך שהעבירה אינה בעלת משקל סגולי מעבר לעבירה העיקרית הנוגעת לרכב ואין לה ביטוי של ממש בעת גזירת הדין. יתרה מכך, נטען כי בהתאם לפסיקה, צדק בית משפט קמא משהרשיע את המערער במספר עבירות של קשירת קשר ולא בעבירה בודדת. בהתייחס למחדלי החקירה הנטענים, טענה המשיבה כי הרשעת המערער התבססה על זיהוי קולי שנתמך בראיות נוספות ובבדיקה של בית משפט קמא עצמו והיעדר חקירה של חלק מגנבי המכוניות אינו יכול להאפיל על מארג הראיות החזק נגד המערער. ביצוע העבירות אינו מחייב שכלי הרכב יהיו פיזית אצל המערער, ודי בשליטתו על הנעשה בהן, כפי שהודגם מתוכן השיחות (נטילת המחאות, הבטחה לשטיפה, ניהול מו"מ). המערער הכחיש באופן גורף כל חלק בקשר העברייני, ולכן חקירה של גנבי כלי רכב לא הייתה משמעותית להגנתו הספציפית. ביחס למתווכים והשלוחים שלא נחקרו, טענה המשיבה כי בהתחשב בכך שמדובר בגורמים שפעלו בשירותם של קורבנות העבירה במטרה להשיב את רכושם, הרי שזיקתם למערער הייתה קלושה, ותפקידם הסתכם בביצוע תיאום טכני בלבד שגובש מראש בין בעלי כלי רכב למערער. בנסיבות אלו, חקירתם לא הייתה יכולה לשפוך אור על זהות הדובר או להועיל להגנתו. בנוגע לטענות שהופנו כלפי חומרת העונש, המשיבה הדגישה את נסיבותיו החמורות של מקרה זה: ריבוי עבירות (45 מקרים) שקדם להן תכנון ובוצעו בשיטתיות, תחכום, תעוזה ונחישות, על ידי חבורה עבריינית, שלמערער מעמד רם בה. הוטעם כי עבירות נגד רכב הוגדרו כ"מכת מדינה" המחייבת החמרה בענישה, לנוכח שיקולי ההגנה על שלום הציבור והרתעת הרבים. לשיטת המשיבה, מספר העבירות העצום חייב למצוא ביטוי בעונשו של המערער, גם אם גזירת הדין אינה אריתמטית. המשיבה הוסיפה כי המערער לא הודה ולא לקח אחריות, ולכן אינו זכאי להקלה בעונש כפי שניתנה לנאשמים אחרים במקרים שהוצגו. מעמדו הרם של המערער, שאינו דובר עברית רהוטה ובכל זאת מבצע את השיחות, מנהל מו"מ ומתמחר רכבים, מציב אותו במדרגה גבוהה יותר מעבריין רגיל. בהפנותה לפסיקה טענה המשיבה כי העונש שנגזר על המערער אינו חמור באופן חריג וכי הוא סביר בהשוואה למקרים דומים, ואף מחמיר פחות ממקרים אחרים בהם מספר האישומים קטן יותר. לנוכח האמור, טענה כי העונש הולם את מדיניות הענישה הנוהגת וביקשה שלא להתערב בו. דיון והכרעה הבקשה להוספת ראיה בשלב הערעור 12. נקדים ונאמר, שלאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים כפי שהובאו בבקשה, בתגובה לה ובדיון שנערך בפנינו ביום 22.6.2026, מצאנו כי דין הבקשה להוספת ראיה חדשה בשלב הערעור להידחות. סעיף 211 לחסד"פ מקנה לבית המשפט שלערעור סמכות לגבות ראיות נוספות, כחריג לכלל שלפיו על בעלי הדין להביא את ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית בלבד, זאת אם מצא כי הדבר דרוש "לשם עשיית צדק". הפסיקה קבעה שלושה שיקולים מרכזיים לצורך הכרעה בבקשה להוספת ראיות בשלב הערעור: האחד – האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות במהלך הדיון בערכאה הדיונית? השני – אינטרס השמירה על עקרון סופיות הדיון; והשלישי – טיבן של הראיות החדשות והפוטנציאל הטמון בהן לשינוי תוצאת המשפט (ראו: רע"פ 3969/16 רקח נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (18.7.2016); רע"פ 7709/12 סולטאן נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (4.11.2012); ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (17.1.2008); ע"פ 8470-19 מדינת ישראל נ' בורובסקי, פסקה 10 (25.8.2021) (להלן: עניין בורובסקי)). יישום המבחנים על ענייננו מוביל למסקנה כי אין להיעתר לבקשה. השיקול הראשון – האם היה באפשרותו של המערער להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הדיונית? 13. טענת המערער לפיה חוות הדעת לא הוגשה בבית משפט קמא בשל חוסר יכולת כלכלית וכי התאפשר להגישה רק לאחר שהחל להיות מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית בשלב הערעור, מוקשית בעינינו. ההגנה אינה חלוקת על קביעת בית משפט קמא בהכרעת הדין לפיה "ההגנה אף לא טרחה להציג מטעמה חוות דעת מומחה נגדית אשר יהא בה כדי לסתור את ראיות המאשימה, הגם שהצהירה, לא אחת, שבכוונתה לעשות כן" (סעיף 94 להכרעת הדין). מכאן, שהאפשרות להגיש חוות דעת מסוג זה, עלתה בפני בית משפט קמא כחלק מקו ההגנה של המערער, שטען לטעות בזיהוי, אך בסופו של יום המערער נמנע מהגשתה. מתקשים אנו לקבל את הטענה כי הדבר נעשה בהיעדר יכולת כלכלית, שעה שהמערער בחר להיות מיוצג בערכאה למטה על ידי סנגור פרטי, זאת על אף שהייתה פתוחה בפניו הדלת לבקש כי ימונה לו סנגור ציבורי כבר אז. עוד יש לציין, כי הטענה בדבר חיסרון כיס לא הוכחה ולו בראשית ראיה. בנסיבות אלו, הרי שהאפשרות להזמין חוות דעת הייתה ידועה למשיב ולבא כוחו הקודם, ומכאן שהיא הייתה בהישג ידו של המערער במהלך הדיון בפני בית משפט קמא. כאמור, על אף שהיה מודע לחשיבותה לצורך הוכחת קו ההגנה בו בחר, העדיף שלא לפעול להשגתה והדבר נזקף לחובתו. השיקול השני – אינטרס השמירה על עקרון סופיות הדיון 14. קבלת ראיות חדשות בשלב הערעור פוגעת במקרה שלפנינו באופן מובהק בעקרון סופיות הדיון. זאת בפרט וביתר שאת שעה שמבוקש להגיש את הראיה הנוספת בתום ניהול הליך הוכחות ממושך ביותר, במסגרתו התקיימו עשרות ישיבות שהשתרעו על פני כשנתיים, בסופם ניתנה הכרעת דין ארוכה ומפורטת. בנסיבות אלו אין באפשרות המערער לטעון שלא ניתן לו יומו בבית המשפט, והוא אכן לא טוען זאת. עולה אם כן, שהחזרת התיק לבית משפט קמא בשלב זה לצורך דיון בחוות הדעת החדשה, תפגע קשות בעקרון סופיות הדיון. השיקול השלישי – טיבן של הראיות הנוספות והפוטנציאל הטמון בהן לשינוי תוצאת המשפט 15. שיקול זה הוא השיקול המרכזי שנדרש בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה להוספת ראיה בשלב הערעור, כאשר כפי שנפסק לא אחת, "במקרים חריגים שבהם הראיה הנוספת שמבקשים להביאה היא בעלת ערך ראייתי רב במיוחד, עשוי בית המשפט להיעתר לבקשה להוספת ראיות גם אם התנאי הראשון אינו מתקיים..." (ע"פ 4898/04 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.1.2007)). במקרה דנן, הגענו לכלל מסקנה כי חוות הדעת החדשה בה מבקש המערער לדון בשלב זה אינה מהווה ראיה שהיא בעלת פוטנציאל להפיכת הקערה על פיה, קרי לשינוי תוצאת הכרעת הדין. נסביר. ב"כ המערער טענו כי חוות הדעת החדשה, שנערכה על ידי מומחה בתחום השמע באמצעות מערכת מתקדמת (ECAPA-TDNN) עדיפה על פני הזיהוי הקולי שערכו המשקלטים ללא אמצעים טכנולוגיים, ויש במסקנתה לפיה לא ניתן לקבוע שקולו של המבקש מחקירתו זהה לקול הדובר בשיחות הטלפון, כדי לעורר לפחות ספק באשמתו של המערער. עוד צוין בבקשה כי על פי חוות הדעת, מומחה לזיהוי קול שערך השוואה בין קולו של המערער לבין קולו של הדובר בשיחות, מצא כי הדובר אינו המערער. לצד האמור, המערער לא חלק על כך שהדובר בכלל שיחות הטלפון, לרבות שיחת העוגן, הוא אותו דובר. לשיטת ב"כ המערער, חוות דעת המומחה סותרת את עדות המשקלטת הלפרן, אשר הסבירה בעדותה כיצד ערכה את ההשוואה בין הנשמע בתקליטור חקירתו של המערער במשטרה לבין "שיחת העוגן", והגיעה למסקנה שמדובר באותו הדובר. בנסיבות אלו טען, כי חוות הדעת חיונית להגנתו ובעלת פוטנציאל ממשי להביא לשינוי הכרעת הדין. אלא, שעיון מעמיק בהכרעת הדין מעלה כי, בית משפט קמא ביסס את מסקנתו בנוגע לזיהויו של המערער כ"אבו עלי" (הדובר בשיחות הטלפון) תוך היצמדות לדין הקיים ולפסיקת בית המשפט העליון בסוגיה, אותה סקר בהרחבה בהכרעת הדין. כידוע, הפסיקה הכירה מימים ימימה באפשרות לקבוע את זיהוי של אדם באמצעות קולו בלבד, ולהרשיעו בפלילים על בסיסה. וכך קבע השופט מ' זילברג עוד בשנותיו הראשונות של המשפט (ע"פ 87/53 אל-נבארי נ' היועמ"ש לממשלה (13.11.1953): "אין ספק בכך, כי זהותו של אדם ניתנת להקבע, בוודאות גמורה, וללא התעוררות ספק כל שהוא, באמצעות הכרת קול בלבד. מן המפורסמות היא, כי אדם מכיר ו"מזהה" את חברו, על ידי שמיעת קולו, בלי שיראהו כלל, ואין המכיר חושש כלל שמא קול זה, המוכר לו מקדמת דנא "שייך" למישהו אחר. אך אם יתבקש המכיר להסביר ולבאר, המלים מפורשות, כיצד הכיר וזיהה את האיש ואת שיחו, הרי הוא – כפי שהנסיון מלמדנו – לא יוכל לעשותו כלל, או יוכל לעשות אותו רק למקוטעין, והטעם לכך הוא: כי סגולות קולו של אדם הן, ברובן המכריע, כל כך אינדיבידואליות, כל כך "חד פעמיות", עד שלא נתייחדו להן שמות וכינויים כלל באוצר המלים של השפה. זו היא ההכרה המידית, השלמה והמוחלטת, הקרויה בלשון המקורות שלנו: "טביעות עינא דקלא", בעברית : "טביעת עין של הקול" (גיטין דף כ"ג ע"א)" וראו גם: ע"פ 234/81 חרבון נ' מדינת ישראל (9.12.1981). אשר לאמצעים בעזרתם ניתן לזהות את קולו של דובר בשיחה, הכירה הפסיקה במספר אמצעים, ובהם: אמצעים טכניים; מסדר לזיהוי קולות; זיהוי המתבצע באופן ספונטני; זיהוי המתבצע על ידי בית המשפט עצמו; וזיהוי המתבצע באמצעות מתמללים או משקלטים, העוסקים בהאזנה לשיחות (ע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ז'אנו, פסקה 43 לפסק דינו של השופט א' לוי (2.12.2010)). ובהמשך נקבע בקשר לזיהוי באמצעות מתמללל אנושי כי "כוחו של זיהוי כזה חזק במיוחד, בפרשות שבהן היכרותם של המתמללים עם הדוברים נרכשה בהאזנה לשיחותיהם במשך תקופה ארוכה, משל היתה בניהם הכרות מוקדמת. אך ברור הוא כי ככל שהזיהוי מבוסס על האזנה ממושכת – הסיכוי לטעות בזיהוי קטן. עוד יש לציין את תנאי העבודה בהם מתבצע זיהוי כזה, כלומר בסביבת עבודה שקטה, כאשר המתמלל יכול להאזין לשיחה אחת שוב ושוב". במקום אחר נקבע כי "האזנה מתמדת ומסיבית לקול מסוים מאפשרת זיהוי, והדברים ידועים לכל אדם בשיחו עם מיודעיו, והקולות – מהם יותר ומהם פחות, מהם אף במובהק – נחרתים בתודעה..." (ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה סה (11.5.2011)). ואכן, בפני בית משפט קמא העידו שלושה משקלטים (בסו, נאטור והלפרן). המשקלטים הסבירו כי ביססו את זיהוי המערער על היכרות ממושכת עם קולו הייחודי (האזנה במשך כחצי שנה, תבנית שיחה קבועה במרבית השיחות, משפטים חוזרים ומילים ייחודיות בהן השתמש המערער (כגון "אפרוטה") ועיוות קולו של המערער במהלך שיחותיו עם בעלי כלי הרכב, פעולה אותה תיארו לא כחסרון המקשה עליהם לזהות את הדובר, אלא כאחד הסימנים החוזרים המבססים דפוס פעולה קבוע מצד המערער, שתרם אף הוא לזיהויו. לתובנות אלו יכלו המשקלטים להגיע רק לאחר שעות ארוכות מאוד של האזנה לשיחות (מספר חודשים), כאשר בכל פעם שבו והאזינו לשיחת העוגן (ראו פרק עדויות המשקלטים, פסקאות 87-28 להכרעת הדין). מבין כל המשקלטים, הלפרן היא היחידה שערכה, כאמור, את ההשוואה בין הקול של "אבו עלי" משיחת העוגן, לבין קולו של המערער בחקירתו במשטרה, וקבעה כי מדובר באותו הדובר (ראו מסמך השוואת הקולות מיום 2.8.2023, ת/924). בעדותה של הלפרן ניתן אמון מלא, ולא בכדי, זאת בשים לב, בין היתר, להתרשמות בית משפט קמא ממקצועיותה וממשנה הזהירות בו נקטה במהלך עבודתה כאשר השוותה את תקליטור החקירה לשבע שיחות נוספות, מלבד שיחת העוגן. לדברי העדה: "אנחנו לא נרשום ולא נוציא דיסק אפילו אם יש 2 אחוז ספק, בוודאות" (פסקה 74 להכרעת הדין). בית משפט קמא אף עמד כנדרש על ה"אמת האובייקטיבית" של העדה, היינו על עומק היכרותה ועל יכולתה לזהות את קולו של "אבו עלי" כמערער מתקליטור החקירה, בשונה מיכולתה ומהכשרתה לזהות קולות באופן כללי. בעניין זה מפורטים בהכרעת הדין הסבריה של העדה ביחס לזיהוי הנאשם, ובהם: "הנדון מדבר בצורה מאוד מיוחדת, לכל אובייקט יש את ה accent – שלו. ויש לו גם תבניות במקרה הזה זה מאוד פשוט כי יש תבניות דיבור שחוזרות על עצמם במאות אם לא אלפי שיחות... הוא לא יודע עברית כל כך טוב ולכן הוא מכניס מילים בערבית שהוא חושב שהם עברית לדוגמא אתה רוצה את הרכב או "אפרוט" לחלקים. "אפרוט" אפרק אותה... או "אפרוטה" עכשיו הוא אומר "אפרוטה" הישראלים לא היו מבינים מה זה, שהוא היה מוסיף את המילה לחלקים אז הם היו מבינים חלקים אה לא חלקים, אז היו יש המון משפטים תבניות שהוא היה חוזר עליהם בגלל שהוא לא יודע את השפה העברית. עוזר להזדהות". כן הסבירה העדה שלמואזן יש עשרות משפטים החוזרים על עצמם, למשל "אני לא יודע עברית, תביא מישהו שמבין עברית או שרצו לפגוש אותו, אז הוא אומר אני לא מגיע אני לא מגיע בוא אתה למקום מסוים שהוא תמיד חזר עליו." (סעיפים 83-82 להכרעת הדין). לאחר שקראנו את עדותה של הלפרן, התרשמנו גם אנו שמדובר בעדות מקצועית, עניינית וזהירה. לא בכדי נתן בית משפט קמא אמון בעדויות המשקלטים אשר הסבריהם לזיהוי הקולי נשענים על מאפייניו הייחודיים של המערער, ואשר להם ידע וניסיון רב מתוקף תפקידם ובהינתן ההכשרות שעברו. ודוק, המאפיינים שנבחנו על ידי המשקלטים – תבניות ודפוסי שיחה ודיבור קבועים, משפטים חוזרים ומילים ייחודיות (כגון "אפרוטה"), והשימוש בשילוב בין השפה העברית לערבית, ספק אם ניתנים לבחינה באמצעות בדיקה טכנית במעבדה. כן יש לציין את העובדה, שבדומה למסקנת המשקלטים, שביססו את חוות דעתם על חוש השמיעה שלהם, גם עורך חוות דעת ההגנה, שביצע בדיקה טכנית של תדרים, הגיע לכלל מסקנה שהדובר בכלל שיחות הטלפון הוא אותו דובר (להבדיל מהדובר בחקירה). מסקנה זו מחזקת, ולמעשה משלימה, את קביעות בית המשפט בנוגע למקצועיותם של המשקלטים בכלל, ואת קביעותיה של המשקלטת הלפרן בפרט, לפיה קולו של המערער בחקירתו זהה לקולו של הדובר המכונה "אבו עלי" בשיחות הטלפון. 16. לא זו אף זו, אלא שהמותב האזין בעצמו לשיחות הרבות ולקולו של המערער בחקירותיו ובעדותו, והתרשם באופן בלתי אמצעי מקולו הייחודי, על מאפייניו השונים, ולפיכך קבע: "התרשמתי כי הקול הנשמע בתוצרי האזנות הסתר תחת הכינוי "אבו עלי", זהה לקולו של הנאשם בחקירה ולקולו של הנאשם אשר העיד בפניי. להשלמת התמונה אוסיף, כי אכן הנאשם מעוות את קולו במהלך השיחות שביצע לקורבנות העבירה, אך עדין ניתן להתרשם שמדובר באותו הדובר. עוד מצאתי שהנאשם בעל טונציה מיוחדת, קולו כבד, משתמש בתבניות זהות, קרי, "אפרוטה חלקים"; "תביא לי אחד ערבית ידבר" ואף משתמש בכינויים חוזרים כמו "רמי", "סעיד" וכיו"ב. זאת ועוד, בחלק מהשיחות כפי שיורחב להלן, בטרם ענו קורבנות העבירה לשיחות הטלפון, הנאשם שוחח בקולו הרגיל וניתן בנקל לשמוע שעסקינן בקול אשר נשמע בשיחת העוגן, בחקירות הנאשם במשטרה ובבית המשפט." (סעיפים 27, 91 להכרעת הדין. כן ראו סעיף 310 בו מתוארת התרשמות בית המשפט מקולו של הנאשם לאחר ששמע אותו במהלך המשפט). אישוש לכך שבחלק מהשיחות נשמע "אבו עלי" מדבר בקולו הרגיל באופן שאפשר לבית משפט קמא לזהות ביתר קלות את קולו של המערער, כפי שנשמע בחקירתו, ניתן למצוא גם בעדותו של החוקר רס"ב סלים עבד אל האד, שמסר שבטרם ענו קורבנות העבירה לשיחות הטלפון ניתן לשמוע כי הדובר מדבר "רגיל" ולאחר שקורבן העבירה עונה, הדובר מעוות ומסווה את קולו (סעיף 176 להכרעת הדין). על האמור נוסיף, כי אף אנו האזנו לשיחות המרכזיות, כפי שיפורט בהמשך, והתרשמנו באופן דומה כי בחלק מהזמן במהלך השיחות מעוות הדובר "אבו עלי" את קולו ולעתים מדבר בקולו הרגיל. 17. גם לאחר שקבע כי זיהוי הקול הוא ראיה מרכזית, ומאחר שאין מדובר בזיהוי קולי אנושי שהתבצע על ידי עד ספונטני, הזהיר עצמו בית משפט קמא מפני הסתמכות יתר על הזיהוי הקולי, ופנה לבחון, כנדרש בפסיקה, ראיות נוספות שישמשו כראיית סיוע, וכאלו נמצאו למכביר. שתי ראיות חשובות, המסבכות עד מאוד את המערער, הן מכשיר הטלפון הנייד שבו "התארחו" 17 מספרי הטלפון שמהם בוצעו שיחות הכופר (מה שכונה "הברזל הרלוונטי") (סעיף 189- 190 להכרעת הדין) וכן פאוץ' ובו מסמכים שמקורם בכלי הרכב הגנובים, שנתפסו במקום בו שהה המערער ברגע מעצרו. לא בכדי דחה בית משפט קמא את גרסת המערער שטען כי הברזל הרלוונטי והמסמכים אינם שייכים לו וכי השוטרים שעצרו אותו "שתלו" אותם על מנת להפלילו. מדובר בגרסה שאינה סבירה, אינה מבוססת בראיות ואף סותרת ראיות אוביקטיביות אחרות. מנגד, נמצא לתת אמון מלא בעדויות השוטרים שנכחו בשטח, שתיארו, בין היתר, כי הבחינו במערער כשהוא פותח את הבסטה; שבמרבית הזמן שהה בסמיכות לבסטה לבדו, כשהוא יושב על כסא; כי הפאוץ' ומכשירי הטלפון נתפסו בסמוך אליו, לאחר שאחד הטלפונים היו בטעינה והוא "התעסק" איתם; וכאשר בעת המעצר, מלבד עובר אורח, לא נכח במקום איש שיכול היה לטעון כי מכשירי הטלפון והפאוץ' הם שלו (סעיפים 120, 128 להכרעת הדין). גרסת השוטרים לא רק שמתיישבת עם צילום הרחפן שתיעד את רגעי המעצר ואת הרגעים שקדמו לו, תיעוד בו צפינו אף אנו, אלא שהדעת נותנת שהשוטרים, שהיו מודעים לכך שפעילותם מצולמת, קל וחומר שלא יעשו דבר המנוגד לחוק. מעבר לאמור, המערער אינו עבריין המוכר למשטרה, שיש לה "אינטרס מיוחד" להפליל דווקא אותו. מדובר, אם כן, בממצא עובדתי, המבוסס על מהימנות עדים ועל חיזוק אוביקטיבי בדמות צילום הרחפן, ומשכך אין כל מקום להתערב בו. בית משפט קמא הסביר שהמסמכים שנותרו בכלי הרכב הגנובים לאחר שנגנבו, ונתפסו בחזקת המערער נקשרים לאישומים 11, 13 ו-43, (סעיף 235 להכרעת הדין). לדוגמה, באישום מס' 11, נתפס צ'ק על סך 1,500 ש"ח הרשום לפקודת בעלי הרכב, ובאישום 43, נתפס מסמך ביטוח על שם בעל הרכב. מסמכים אלו מספקים ראיה חיצונית חזקה ובלתי תלויה הקושרת את המערער לאירועי גניבת כלי רכב ולניסיונות הסחיטה שבאו בעקבותיהם, כאשר נשוב ונזכיר כי קו ההגנה של המערער היה שהוא אינו מעורב באופן כלשהו בפרשה. 18. חיזוק ראייתי נוסף התומך במעורבותו של המערער בעבירות ומהווה בסיס נוסף לקביעה כי מספרי הטלפון הנייד מהם בוצעו השיחות נקשרו למכשיר הטלפון שנתפס בחזקתו של המערער הם נתוני התקשורת. מנתוני התקשורת עלה כי 17 מספרי הטלפון הניידים מהם בוצעו השיחות לבעלי כלי הרכב, "טיילו" בין ארבעה מספרי ברזל שונים, שאחד מהם, כאמור, נתפס ברשותו של הנאשם. כפי שקבע בית משפט קמא, מדובר בראיה נסיבתית המצביעה על קשר בין כל מספרי המנוי בהם בוצעו השיחות לקורבנות העבירה. נוסיף ונאמר, שגם אם המערער לא היה האדם היחיד שהשתמש במכשירים אלו, הרי שהצלבת הנתונים בין ארבעת מכשירי ה"ברזל" לבין 17 מספרי המנוי וה"ערבוב" ביניהם, כאשר אחד הברזלים נתפס ברשותו של המערער, קושרת אותו לכלל המכשירים ולשימוש שנעשה בהם. בהעדר גרסה תמימה מצד המערער לפעולות אלו שנעשו במכשירים, באופן שיטתי, הדבר נזקף לחובתו, מאשש את הקשר בינו לבין אמצעי התקשורת ששימשו לביצוע העבירות, ובכך מהווה ראיה נסיבתית אוביקטיבית נוספת התומכת במסקנת בית המשפט כי המערער הוא הדובר בכלל השיחות. 19. שיחה ייחודית היא שיחה 17, לגביה נקבע בהכרעת הדין כי ניתן לשמוע בה את פלוני אומר בשתי הזדמנויות את המילה "עג'ל" (שם הנאשם) ובכך בעצם קורא לו. האזנו גם אנחנו לשיחה ועל אף שקולו של פלוני נשמע מרוחק ביחס לקולות הדוברים בשיחה, הרי שניתן לשמוע בבירור שהשם שנאמר על ידו הוא "עג'ל" (ולא "עלי", כנטען על ידי ב"כ המערער). לנוכח האמור, ואף שאנו סבורים שאין אפשרות לקבוע באופן ודאי שפנייתו של פלוני נעשתה למכונה "אבו עלי" (שכן אין לדעת מקבצי שמע בלבד מי עוד נכח במקום בשעת השיחה), שותפים אנו למסקנת בית משפט קמא, כי על רקע המארג הראייתי הכולל, ניתן לראות בפניה זו ובשימוש בשם "עג'ל" משום חיזוק נוסף לזיהוי הקולי באופן המאפשר את מיקומו של המערער במקום במהלך השיחה שבוצעה (ראו דיסק האזנות עליו נרשם "עמדת הא"ס" – עמדה 4837822 – קובץ שני הנושא את הכותרת 27_05_2023 אשר בלחיצה עליו נגלית שיחה 17 מתאריך 23.8.2023; דקה 00:04, דקה 00:11 (בהכרעת הדין נרשם ככל הנראה בטעות 00:13)). 20. למארג ראייתי זה הצטרפה גרסת המערער עצמו, שנמצאה "רצופת סתירות, מתחמקת ובלתי מהימנה". הכחשתו הגורפת את כל הטענות שהופנו כלפיו, ללא אבחנה, גם כאשר גרסתו עמדה בסתירה לראיות אובייקטיביות, ושקריו העקביים והשיטתיים בכל תחום ותחום בו עסקה החקירה, משמשת כחיזוק משמעותי לראיות התביעה, לרבות בסוגיית זיהוי קולו. בהכרעת הדין מפורטות שלל דוגמאות המבססות מסקנה זו. כיוון שב"כ המערער אינו חולק על קביעותיו של בית משפט קמא בעניין מהימנות המערער, ועל מנת שהדברים יהיו ברורים, נציין להלן אך מקצת מהדוגמאות, אף זאת בקיצור נמרץ. בחקירתו הראשונה במשטרה העלה המערער טענת אליבי שלפיה שהה במעצר ברשות הפלסטינית בתקופה הרלוונטית לעבירות, טענה שהופרכה בנתונים רשמיים לפיהם היה עצור רק בשנת 2020 (סעיפים 197-196 להכרעת הדין). המערער מסר שלל גרסאות בקשר למקום עבודתו: בחקירתו טען שהוא עובד בשוק ברמאללה ומרוויח סכום זעום; בהמשך טען שהוא עובד בלילה בניקיון רחובות בחינם כיוון ששירותי הרווחה בשביתה; בבית המשפט העיד בחקירה ראשית שעובר למעצרו עבד בחקלאות; ואילו בחקירתו הנגדית טען כי הוא עצמאי בעל דוכן ירקות וכי למשפחתו יש מסעדה סמוכה ורמז לכך שעובד בה, טענה ממנה חזר בו בהמשך (סעיפים 200-198 להכרעת הדין). המערער טען כי אינו בעל בסטת האבטיחים בה נעצר, וכי היה עובר אורח מקרי בלבד שעמד ברחוב, כשלצדו הרבה אנשים, בזמן שהשוטרים דחפו אותו ועצרו אותו. הוא טען כי יש בידיו את סרטון המעצר והוא מעוניין שבית המשפט יצפה בו, אולם לבסוף בחר שלא להציגו. כאשר הוטח בפניו סרטון הרחפן המתעד אותו יושב על כיסא פלסטיק בבסטה, העלה המערער גרסה כבושה לפיה עמד ואחז בכיסא כדי להשליכו על מי שבא לעוצרו אך לא עשה כן מתוך פחד כיוון שאמרו לו ש"הם מהצבא" (סעיפים 207-202 להכרעת הדין). בכל הנוגע לפאוץ' השחור שנתפס בשלב המעצר, שהכיל שלושה מפתחות של שלושה כלי רכב גנובים, טען המערער תחילה שהפאוץ' שייך לילד שאינו מכיר שעבר במקום; בהמשך טען כי נלקח על ידי כוח מיוחד מבחור אחר שישב תחת סככה סמוכה; ובבית המשפט שינה גרסה וטען שראה לראשונה את הפאוץ', מכשירי הטלפון והמפתחות שהיו בתוכו, רק בשלב החקירה (סעיפים 212-208 להכרעת הדין). לגבי הכסף המזומן שנתפס בפאוץ', טען המערער שהכסף נתפס בארנקו ולא בפאוץ'. על אף טענתו לפיה קיבל את הכסף בתמורה למכירת צמיד הזהב של אשתו, הוא נמנע מלהציג הוכחה כלשהי לטענתו זו. בבית המשפט הוסיף לראשונה שהכסף התפזר על הרצפה במהלך החקירה כשאחד החוקרים בדק את תכולתו, טענה שלא נתמכה בתיעוד החקירה ואשר ההגנה נמנעה מלהטיח בחוקר עצמו בעת שהעיד (סעיפים 211-212, 217-221 להכרעת הדין). הימנעותו של המערער מלמסור גרסה עקבית בלטה גם ביחס למסמכי הביטוח וההמחאות של קורבנות הגניבה שנמצאו ברשותו. כשהוטח במערער שבארנקו נתפסו המסמכים וכי על גבי מסמך הביטוח נרשמו חישובי מספרים בערבית, טען שאינו מכיר את המסמכים, לא יודע כיצד הם הגיעו לידיו וכי לדעתו נתפסו בפאוץ' שאינו שלו, ולא בארנקו (סעיפים 212, 219 להכרעת הדין). מנגד, בבית המשפט טען שאת ההמחאה שנתפסה עם הכיתוב בערבית, השייכת לאחד מכלי הרכב הגנובים, קיבל בתמורה לכך שמכר משהו בשוק במסגרת עבודתו, וכלל לא ידע שהיא גנובה. כן הוסיף וטען, בניגוד לחקירה המתועדת, כי מלכתחילה טען שההמחאה היא שלו (סעיפים 220-222 להכרעת הדין). עוד קבע בית משפט קמא כי על אף שהמערער טען לכל אורך הדרך כי אינו מבין או דובר את השפה העברית, הרי שישנן מספר דוגמאות לכך שהבין את שאלות התובעת והשיב עליהן עוד בטרם הספיקה המתורגמנית לתרגמן עבורו (סעיפים 193 ו-232 להכרעת הדין). 21. אל מול המארג הראייתי שתואר באריכות בהכרעת הדין בקשר לזיהוי הקולי, שתמציתו תואר לעיל, מבקש עתה המערער להגיש חוות דעת חדשה, שכל שנאמר בה, גם אם הייתה מתקבלת כראיה, הוא ש"תוצאות הבדיקות לא מאפשרות לקבוע כי קולו של אחמד עגל, כפי שהוקלט בחקירתו במשטרה, זהה לקולו של הדובר בשיחות הטלפון, לרבות הדובר בשיחת העוגן", כאשר בה בעת נקבע בחוות הדעת שבסבירות גבוהה הדובר בשיחות הטלפון ובשיחת העוגן הוא אותו הדובר. במלים אחרות, אף חוות דעת ההגנה אינה קובעת באופן פוזיטיבי וחד משמעי, כי אין זהות בין הדובר בסרטון החקירה לבין הדובר בשיחות הטלפון, אלא כל שנקבע בה הוא שלא ניתן לקבוע שקיימת זהות בין השניים, וזאת בשל איכותן הירודה לכאורה של ההקלטות, המובילה לקושי בביצוע זיהוי באמצעים טכניים. בעניין זה קבע בית המשפט העליון ש"אין די בחוות דעת המעלה ספקות והשערות מסוג זה, כדי להצדיק צירוף ראיה חדשה, באופן שהלכה למעשה ידרוש בחינת ראיות וממצאי עובדה מחדש, כמקצה שיפורים לקו הגנה שכשל, ובהיעדר כל סיבה מוצדקת לכך" (עניין בורובסקי, פסקה 12). נציין, שבהכרעת הדין לא הוברר הטעם מדוע לא בוצע זיהוי טכני במסגרת החקירה המשטרתית. אולם, בהינתן שלא חלה חובה לבצע בדיקה כזו כתנאי לקבילות הראיה, ניתן להסתמך לצורך הזיהוי על איש מקצוע בשר ודם, בעל מיומנות וניסיון בתחום, כדוגמת המשקלטת הלפרן. במאמר מוסגר נציין שלאחר שהאזנו לחלקים מחקירתו של המערער (מתוך תקליטור החקירה – ת/935), לחלקים משיחת העוגן (שיחה 173 בעמדה 4947364), ולשיחות נוספות, כדוגמת שיחה 17 לעיל ושיחה 187 בעמדה 4947364/23, מצאנו שהדוברים בהקלטות נשמעים באופן ברור יחסית, כאשר גם אם איכות השמע אינה מספיקה לצורך השוואה קולית דיגיטלית, לבטח ניתן להסיק מאותן הקלטות מסקנות על בסיס השוואה שנערכה על ידי בן אנוש. למעלה מן הדרוש נציין, כי על אף טענת ההגנה לעליונותה של בדיקת המעבדה על פני בדיקת המשקלטים האנושיים, הרי שגם עורך חוות הדעת בעצמו מצא להסתייע, בתום הבדיקות הטכניות, בבודק אנושי מטעמו. לצורך כך נבחר "אחד מאנשי הצוות" של עורך חוות הדעת, ששמו לא צוין, ושתואר כ"איש מקצוע בתחום הסאונד, בעל ידע רב, ניסיון עשיר ויכולות שמיעה מפותחת". אותו איש סאונד מצא שאין זהות בין הדובר בחקירה ובין הדובר בשיחות הטלפון. לא ברור מחוות הדעת מדוע נמצא צורך לערוך את אותה בדיקה, שעה שטענת ההגנה היא להעדר יכולת לסמוך על גורם אנושי או שיש לתת עדיפות לחוות דעת טכנית על פני חוות דעת המבוססת על התרשמות אנושית. מכל מקום, וזה העיקר, המזהה הקולי במהלך החקירה לא היה אדם אקראי, אלא אשת מקצוע, המתמחה בנושא. לא בכדי התייחס בית משפט קמא בהכרעת הדין לניסיונה הרב של המשקלטת: "המשקלטת הלפרן משרתת למעלה משלושים שנה ביחידה להאזנות סתר במשטרת ישראל. בהשכלתה למדה ספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב, שירתה ביחידת 8200. העדה גויסה ליחידת האזנות הסתר בשל הידע שרכשה, עברה קורסים והשתלמויות רלוונטיות לתפקידה" (סעיף 66 להכרעת הדין). 22. לנוכח כל האמור, מצאנו שלא התמלאו התנאים להגשת חוות דעת בשלב הערעור, ושאין בחוות הדעת החדשה, אף אם הייתה מתקבלת, פוטנציאל, בוודאי שלא פוטנציאל ממשי לשינוי תוצאת המשפט. חוות הדעת אינה מציעה הסבר חלופי למכלול הראיות הנסיבתיות עליהן התבססה הרשעת המערער לצורך זיהוי קולו, ואינה מערערת את הקביעות העובדתיות וקביעות המהימנות של בית משפט קמא, הנשענות על אדנים מוצקים ונסמכות גם על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהמערער ומקולו. לעניין זה נזכיר מושכלות יסוד, כי בית המשפט שלערעור לא יתערב בנקל בממצאים שבעובדה ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדויות ומהשתלבותן במארג הראייתי הכולל. התערבות בקביעות מסוג זה שמורה למקרים חריגים, בהם קביעות אלו חורגות באופן ברור משורת ההיגיון והשכל הישר (ראו, מני רבים: ע"פ 6826/19 שרגאי נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (14.2.2022); ע"פ 1781/19 קדיוליץ נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (1.10.2020)). קל וחומר שמידת ההתערבות תהא מועטה מקום בו מתבססות הקביעות העובדתיות על אנשי מקצוע מנוסים. לאור האמור לעיל, דין הבקשה להוספת ראיה בשלב הערעור להידחות. הערעור על הכרעת הדין 23. בנימוקי הערעור הבהירו ב"כ המערער כי הם אינם מבקשים להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לרבות בנוגע לזיהוי קולו של המערער כדובר בשיחות עם בעלי כלי הרכב, ומיקדו טיעוניהם בטעויות שנפלו, לטענתם, "בהליך הסקת המסקנות של בית משפט קמא, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית" ביחס לעבירות בהן הורשע. כן הבהירו שנימוקי הערעור, במועד בו הוגשו, מתייחסים למצב שבו אין בידי ההגנה חוות דעת בנוגע לזיהוי קולו של המערער, כאשר, וכאמור, לאחר הגשת הבקשה, וכך גם במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, מיקדו ב"כ המערער את עיקר טיעוניהם בעניין זיהוי הקולות. לאחר שמצאנו לנכון לדחות את בקשת ההגנה להגשת הראיה, כמפורט לעיל, תוך שפרטנו את עיקרי הראיות שעמדו בבסיס קביעות בית המשפט בנוגע לזיהוי הקולי, נפנה עתה לבחון את יתר טענות המערער ביחס לעבירות עצמן. 24. הטענה לפיה יש לזכות את המערער מעבירות של קבלת רכב גנוב – בהכרעת הדין נקבע כי תחת עבירות גניבת הרכב בהן הואשם, יורשע המערער בעבירות של קבלת רכב גנוב (לפי סעיף 413י לחוק העונשין) לגבי כל אותם אישומים שהוכחו. בקצרה נזכיר, שיסודות עבירת קבלת רכב גנוב כוללים רכיב התנהגותי של קבלה או נטילת שליטה, ויסוד עובדתי מסוג מודעות לכך שהרכב גנוב, כאשר המונח "קבלת" אינו מוגבל לקבלה פיזית-מוחשית, אלא די בקיומה של שליטה או פיקוח על הרכב המאפשרים לקבוע את גורלו. דומה כי גם ב"כ המערער אינם חולקים על כך, אלא שלטענתם לא הוכח שהמערער אכן קיבל לידיו את השליטה בכלי הרכב, ולמצער, מתעורר ספק בכך, בהינתן האפשרות שחלקו בעבירות הסתכם בביצוע שיחות הטלפון בלבד. אין בידנו לקבל טענה זו. מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא כי די במכלול העובדות שהוכחו בפניו כדי להרשיע את המערער בעבירה זו: שיחות כופר רבות מול קורבנות העבירה, חלקן בוצע זמן קצר הנמדד בשעות ספורות מרגע גניבת כלי הרכב, באופן המקים חזקה של "החזקה תכופה"; האופן בו הציג עצמו המערער, כ"גנב" או כ"קונה" והציע את השבת הרכב תמורת כופר; ניהול משא ומתן על סכומי הכסף להשבת כלי רכב, באופן המלמד כי המערער לא היה רק "עושה דברו" של אדם אחר, אלא היה במעמד שאיפשר לו להחליט בעניינים הכספיים. מדובר בראיות נסיבתיות חזקות המעידות הן על כך שכלי הרכב היו תחת פיקוחו ושליטתו של המערער, והן על כך שהיה מודע בזמן אמת לכך שמדובר בכלי רכב גנובים. מעבר לאמור, אף החזרתם בפועל של חלק מכלי הרכב לבעליהם, זמן קצר לאחר ששולמו דמי הכופר בסכום עליו סוכם עם המערער (אישומים 1, 17, 45 ו-81), מהווה ראיה נוספת לכך שלמערער הייתה יכולת של ממש לנתב את כלי הרכב ולשלוט בגורלם, ובכך מתגבש יסוד השליטה הנדרש להוכחת העבירה. לבסוף - תפיסת המסמכים האישיים של קורבנות העבירה, אשר נותרו בתוך כלי הרכב בעת שנגנבו, בחזקתו של המערער בעת מעצרו, מבלי שסיפק לכך כל הסבר סביר, מחזקת אף היא את המסקנה שכלי הרכב הועברו לידיו בתוך פרק זמן קצר מרגע גניבתם להמשך טיפולו (ראו סעיפים 268, 280-282 להכרעת הדין). הכחשתו הגורפת של המערער והשיטה בה פעל בכל האירועים שביחס אליהם הורשע, מאפשרת להרשיעו בעבירת קבלת רכב גנוב ביחס לכל האירועים לגביהם הורשע בהכרעת הדין. אשר על כן, לא מצאנו בטיעוני ב"כ המערער בסיס להתערבות בהרשעת המערער בעבירות אלו. 25. הטענה בדבר היעדר סמכות להרשיע בעבירה של סחיטה באיומים – עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין היא עבירה מסוג פשע, שהעונש המרבי הקבוע לצדה הוא 7 שנות מאסר בנסיבות המקלות המצוינות ברישא של הסעיף, ו-9 שנות מאסר אם נעברה בנסיבות המחמירות המצוינות בסיפא של הסעיף. סעיף 60(ב) לחסד"פ קובע: "חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע למעט עבירות כאמור בסעיפים קטנים (ג) ו-(ד), או בעבירת עוון המנויה בחלק א' לתוספת הראשונה א', תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, לטיפולו של פרקליט." סעיף 60(ג)(2) לחסד"פ מורה על העברת תיקי חקירה בעבירות מסוג פשע ישירות לטיפול התביעה המשטרתית, בהתאם לרשימת עבירות המנויות בחלק ב' של התוספת הראשונה א' לחוק. עבירת סחיטה באיומים אינה כלולה ברשימה זו. סעיף 60(ד) לחסד"פ קובע: "חומר שהושג בחקירה בעבירה המנויה בחלק ג' לתוספת ראשונה א', תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, לטיפולו של פרקליט, אלא אם כן החליט פרקליט המחוז, בתיק מסוים, כי בשל העדר חומרה יתרה בנסיבות ביצוע העבירה ואי-מורכבות הראיות, מוצדק להעביר את התיק לטיפולו של תובע משטרתי שהוא עורך דין המשרת ביחידת התביעות." סעיף (4) חלק ג' לתוספת הראשונה א' לחסד"פ, מאפשר לפרקליט המחוז לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 60(ד) לחסד"פ, כאשר מדובר ב"עבירה אחרת שבטיפול פרקליט ואינה בסמכותו הייחודית של בית משפט מחוזי, שנחקרה יחד עם עבירה שבטיפול תובע משטרתי והיא כרוכה ושלובה בה, ואשר פרקליט מחוז מצא כי בנסיבות העניין, העבירה שבטיפול התובע המשטרתי היא העבירה המרכזית." על אף חומרתה היתרה של עבירת הסחיטה באיומים, נקודת המוצא לדיון היא שהעבירות המרכזיות בגינן נחקר המערער הן עבירות גניבת רכב בצוותא, קשירת קשר לפשע ופריצה לרכב בצוותא, עבירות שהן בסמכות התביעה המשטרתית. עבירות אלו יוחסו למערער בכל 81 האישומים שהוגשו נגדו, כאשר רק באחד האישומים (אישום 45), הואשם המערער בנוסף גם בעבירות של איומים וחבלה במזיד ברכב בצוותא, עבירות שאף הן בסמכות התביעה המשטרתית. אין חולק שבמהלך החקירה נחקר המערער גם בחשד לביצוע עבירות של סחיטה באיומים, זאת בשל שיחות הטלפון שיזם עם חלק מבעלי כלי הרכב מיד לאחר גניבתם ודרישת הכופר תמורתם. דברי התובעת המשטרתית שפורטו בהכרעת הדין שופכים אור על מהלך העניינים שקדם להגשת כתב האישום בנוגע לבחירת סעיפי העבירות: "הנאשם נחקר באזהרה על עבירות גם של סחיטה באיומים. בטרם הגשת כתב האישום הייתה שיחה מול הפרקליטות גם בעבירות של מסחר ברכב גנוב, שזה עבירות מחוזי. הפרשיה הזו הזמן שלה היה בפגרה, וכיוון שעבירות לא בסמכותנו פמ"מ לא טיפלו בתיק ולא העבירו את זה אלינו. לא קיבלנו הסמכה, לא היה מי שיידרש לשאלת ההסמכה מאחר ודובר בפגרת הקיץ. אומר כי באירוע אחד שהיו איומים ממש מובהקים ייחסתי עבירת איומים, אבל עבירות של סחיטה הן לא בסמכותי ובשים לב להיעדר הסמכה, ופניתי לפרקליטות וגם לפרקליטות הצבאית, דיברנו איתם במקביל אשר עמדו על כך שהסמכות אצלנו וביססו על עבירות של גניבת רכב, למרות שזו פרשיית כופר." ואכן, לאחר שלא נתקבלה ההסמכה הנדרשת, נמנעה התביעה המשטרתית מלייחס למערער בכתב האישום את עבירת הסחיטה באיומים, שאינה בתחום סמכותה על פי חוק, זאת על אף שסברה כי מבחינה משפטית התקיימו יסודותיה של עבירה זו (ואף בעבירה של סחר ברכב גנוב, שהיא עבירה בסמכות בית משפט מחוזי, עבירה שהתביעה המשטרתית מנועה מלטפל בה בכל מצב). בהכרעת הדין צוין כי חרף האמור, התביעה "בהשלמת סיכומיה בעל-פה, ביקשה להרשיע הנאשם בעבירה של סחיטה באיומים במקרים בהם דרש כסף עבור השבת הרכב". עיון בפרוטוקול הדיון מיום 21.4.2025 בבית משפט קמא מעלה כי במסגרת הסיכומים בעל פה ציינה ב"כ המאשימה כי "לעניין העבירה הנוספת ולאחר שנשמעו הערות בית המשפט, התבקשנו להתייחס גם לכך שעובדות כתב האישום מגלות עבירה של סחיטה באיומים ומשכך אומר שככל וניתן להרשיע לפי סעיף 184 בעובדות חדשות שעלו אגב הניהול ואגב המיוחס לו, וככל שבית המשפט הזהיר אותו ואומר לו אי אלו פעמים דבר האפשרות להיות מורשע בעבירות נוספות, אזי ...בהחלט ניתן לייחס לו גם עבירה של סחיטה באיומים" (עמ' 123, ש' 16-21). סעיף 184 לחסד"פ קובע: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". בהכרעת הדין נקבע כי למערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן, העובדות המהוות עבירה הוכחו, וב"כ המערער כלל לא חלק על סמכותו של בית המשפט להרשיע את המערער בעבירה של סחיטה באיומים, אלא טען לגופו של עניין כי אין להרשיעו בעבירה משום שהוא איננו הדובר בשיחות הטלפון. קביעה זו בהכרעת הדין מוקשית בעינינו. כפי שעולה מהוראות החוק, דרישת ההסמכה מראש מטעם הפרקליטות לטיפול בעבירות מסוג פשע כדוגמת עבירת סחיטה באיומים היא דרישה מהותית, ותנאי ברור שהציב המחוקק לתביעה המשטרתית המבקשת לטפל בתיק הכולל עבירה מסוג זה. השתלשלות העניינים שפורטה בהכרעת הדין מלמדת שהתביעה הייתה ערה למגבלת החוק ופעלה על פיה עת החליטה לוותר על עבירת הסחיטה באיומים, וכך פעלה עד לשלב הסיכומים בסוף המשפט. למעשה, נראה שעתירת המשיבה להרשיע את המערער בעבירת הסחיטה באיומים נאמרה שלא ביוזמתה, באופן מהוסס, ורק לאחר שנשמעו הערות בית המשפט בעניין. בנסיבות העניין, דומה שעקיפת דרישת ההסמכה באמצעות הרשעה מאוחרת, תוך שימוש בסעיף 184 לחסד"פ יש בו כדי לפגוע בחובת ההגינות כלפי המערער ובזכותו להליך הוגן, כמו גם באינטרס הציבורי שבקיום מנגנוני הבקרה אותם קבע המחוקק ביחסים שבין התביעה המשטרתית והפרקליטות והתערבות בשיקול הדעת המסור לגופים אלו. במקרה שלפנינו אין מדובר במצב דברים בו ביקשה התביעה לתקן טעות שבדיעבד (למשל בנסיבות בהן "שכחה" לבקש מראש את ההסמכה הדרושה), אלא בנסיבות בהן פנייתה לפרקליטות לקבלת אותה הסמכה נדחתה. ואכן, גם במהלך המשפט עצמו לא ביקשה התביעה המשטרתית לתקן את סעיפי האישום בכתב האישום, זאת למרות שעובדות כתב האישום כללו תיאור עובדתי היכול להתיישב עם עבירות של סחיטה באיומים. נוסיף ונאמר, שספק בעינינו אם נתקיים במקרה זה אף התנאי של "הזדמנות סבירה להתגונן", הקבוע בסעיף 184 לחסד"פ. בפתח חקירתו הנגדית של הנאשם, הזהיר אותו בית המשפט בלשון כללית ""כי ייתכן וניתן יהיה להרשיעו בעבירה אחרת או נוספת שלא מופיעה בכתב האישום", לפי סעיף 184 לחסד"פ, ללא ציון מפורש של עבירת הסחיטה באיומים, כאשר בדיעבד, ולנוכח תוצאת הכרעת הדין, יתכן שהכוונה הייתה דווקא לעבירה של קבלת רכב גנוב (ראו פרוטוקול מיום 16.9.2024). בהמשך, ורק בשלב הסיכומים, הפנה בית המשפט את תשומת לב הצדדים לאפשרות זו באופן ממוקד. בסיכומי המאשימה היא התבקשה להתייחס לכך שעובדות כתב האישום מגלות עבירה של סחיטה באיומים, וב"כ הנאשם אף אישר בסיכומיו כי הוא שומע את הערת בית המשפט לפיה הוא מתבקש להתייחס לאפשרות הרשעת הנאשם בעבירה של סחיטה באיומים. הנה כי כן, הזהרת המערער על ידי בית המשפט כי הוא צפוי להיות מורשע בעבירות אחרות מאלו בהן הורשע בכתב האישום נאמרה לו רק בשלב מתקדם מאוד, באופן שפגע ביכולתו להתגונן באופן מיטבי מפני הרשעה בעבירות אחרות אלו. נדגיש, כי אין באמור כדי לפגוע בממצאים העובדתיים כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא במסגרת הכרעת הדין ובמסקנתו, לפיה המערער הוא שביצע את שיחות הכופר באישומים על פיהם הורשע. אלא שמבחינת סעיפי החיקוק, אנו סבורים כי קיים קושי להרשיעו בעבירות הסחיטה באיומים בהן הורשע ב-31 אישומים, מקום בו התביעה המשטרתית והפרקליטות החליטו, במודע, להימנע מלהאשימו בגינה. נוכח האמור, מצאנו לנכון לבטל את הרשעת המערער בעבירות של סחיטה באיומים בהן הורשע בכל האישומים. בגין אישום 45 יורשע המערער בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק, עבירה שיוחסה לו מלכתחילה בכתב האישום, שיסודותיה הוכחו, ושהעמדה לדין בגינה היא בסמכות התביעה המשטרתית. 26. הטענה לפיה היה על בית משפט קמא להרשיע בעבירה אחת בלבד של קשירת קשר לפשע – מדובר בטענה שלא נטענה בבית משפט קמא ואך מטעם זה, דינה להידחות. אף לגופו של עניין, מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא לפיה בכל אחד מהאישומים "גנבי הרכב נהגו להעביר הרכבים הגנובים לידי הנאשם, הוא ולא אחר, בסמיכות זמנים המלמדת על כך כי הרכבים "לא נחתו" דווקא לידיו של הנאשם, במקרה" (סעיף 271 להכרעת הדין). סמיכות הזמנים מלמדת, אם כן, על כך שלכל פנייה לבעלי הרכב וניסיון סחיטה או הצעה לרכישה חוזרת של רכב ספציפי, קדמו תיאום, הסכמה ומפגש רצונות מחודש ומובחן של המערער מול חברי הכנופייה לגבי אותו רכב, באופן שתומך בהרשעה בריבוי עבירות של קשירת קשר להבדיל מהרשעה ב"עבירת מסגרת" אחת בלבד, כטענת הסנגורים. אשר לפסק הדין אליו הפנו ב"כ המערער (רע"פ 2190/24 אלקועאין נ' מדינת ישראל (25.3.2024), נציין כי בית המשפט העליון לא נדרש לסוגיה זו וההכרעה בה נעשתה על ידי בית משפט השלום שקבע כי בנסיבות אותו מקרה יש להרשיע את הנאשם בעבירה אחת בלבד של קשירת קשר. לפיכך, גם טענה זו של המערער דינה להידחות. הערעור על גזר הדין 27. המערער נטל חלק בתוכנית עבריינית רחבת היקף, מתוחכמת ושיטתית, שהתנהלה לאורך חודשים ארוכים, ובדרך זו פגע בעשרות אזרחים תמימים. כעולה מהכרעת הדין ומגזר הדין, המערער שימש חוליה מרכזית, "הרגל המסיימת" של המפעל העברייני, אשר קלט כלי רכב רבים שנגנבו ברחבי המדינה והפך אותם למקור הכנסה באמצעות דרישות כופר מבעליהם, תוך שימוש בעורמה ובתעוזה. המערער יצר קשר עם קורבנות העבירה, לעיתים בשעות לילה מאוחרות, דרש כופר תוך איומים מפורשים בפירוק הרכב, וניהל משא ומתן על גורל רכושם. מעשיו אלו לא רק שגרמו נזק כלכלי ניכר לקורבנות העבירה, אלא גם פגעו קשות בתחושת ביטחונם ושיבשו את שלוות חייהם משנדרשו להיאבק על רכושם אל מול דמות לא ידועה ומאיימת. תפקידו של המערער, אף שנקבע שלא הוכח כי עמד בראש הפירמידה, היה חיוני להשלמת המהלך העברייני, ומעשיו שימשו תמריץ להמשך גניבות כלי הרכב, כאשר לולא נתפס אין לדעת מתי היו נפסקות. בנסיבות אלו בדין נקבע בגזר הדין שמעשי המערער פגעו באופן משמעותי בערכים המוגנים שעניינם הגנה על שלום הציבור, ביטחונו האישי ורכושו, וערערו את תחושת האמון במערכת אכיפת החוק. שותפים אנו להשקפת בית משפט קמא כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים, ונסיבות ביצוע העבירות ובפרט היקף העבירות, מספר הקורבנות הרב, שיטת הפעולה, השיטתיות שבמעשים, מחייבים תגובה עונשית הולמת. בגזר דינו איזן בית משפט קמא כראוי בין כלל הנסיבות לקולא ולחומרא הנוגעות לנסיבות ביצוע העבירות, למספרם העצום של הניזוקים ממעשיו של הנאשם ושל חבריו, למידת הנזק שנגרם, לפסיקת בית המשפט העליון המורה על הטלת עונשי מאסר משמעותיים לעברייני רכוש ולמדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג העבירות בהן הורשע המערער. כן צויינו בגזר הדין עונשי המאסר שנגזרו על חלק מחברי הכנופיה האחרים שנתפסו. בכל אלו, רואים אנו עין בעין עם בית משפט קמא. לצד האמור, עלינו לתת את הדעת גם להחלטתנו לבטל את הרשעת המערער בעבירות הסחיטה באיומים. נזכיר, שהעובדות על פיהן הורשע המערער לא שונו והוכח ששיחות הכופר התקיימו, נסיבות בהן יש להתחשב ממילא לצורך קביעת מתחם העונש ההולם, בהיותן נסיבות הקשורות בביצוע העבירות. בגזר הדין אף צוין שבהתאם למגבלות סעיף 186 לחסד"פ, מכוחו הורשע, כאמור, הנאשם בעבירות הסחיטה באיומים, הנאשם לא ייענש בגין מעשי הסחיטה בנפרד, אלא שמעשיו ייחשבו כנסיבה לחומרא במסגרת עבירות הרכוש בהן הורשע. אולם, כעולה מגזר הדין, אחד מהנימוקים להחמרה בעונשו של המערער נבע מכך שמדובר, בלשונו של בית משפט קמא, ב"פרשה ייחודית, בה הורשע הנאשם מעבר לעבירות הרכוש ברכב, ב-31 עבירות של סחיטה באיומים", כאשר "השילוב בין עבירות הסחיטה לעבירות הרכוש מעצים במידה ניכרת את חומרת מעשיו של הנאשם באופן המצדיק ביטוי משמעותי במסגרת קביעת מתחם העונש" (סעיף 26 לגזר הדין). בסעיף 22 לגזר הדין צויינו שני פסקי דין המתארים את רף הענישה הנוהג למי שהורשעו בעבירות של סחיטה באיומים, ואילו בסעיף 21 הובאו מובאות מהפסיקה הנוהגת בדבר הצורך להחמיר בעונשו של מי שהורשע בביצוע עבירות אלו. עולה אם כן, כי הרשעת המערער בעבירת הסחיטה באיומים, לא כל שכן כאשר מדובר בהרשעה ב-31 אישומים מסוג זה, קיבלה נפח ממשי בשיקולי בית משפט קמא בקביעת מתחם העונש ההולם והשפיעה על העונש הסופי שהוטל על המערער. מטעם זה מצאנו טעם להקל בעונשו של המערער, בהביאנו בחשבון שגם לאחר ההפחתה במשך המאסר, הוא ירצה עונש מאסר משמעותי, ההולם את חומרת מעשיו ואת נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, כפי שפורטו ונותחו בהרחבה בגזר הדין. 28. אף במסגרת השיקולים שאינם קשורים בביצוע העבירות נערך בגזר הדין איזון ראוי בין מכלול השיקולים הקשורים לנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל זה עברו הפלילי הנקי; היותו נשוי ואב לשתי בנות קטינות; פרק הזמן של למעלה משנתיים בו שהה במעצר, מבלי שזכה לביקורים מבני משפחתו; ריצוי מאסר ראשון. בדין לא נזקפה לחובת המערער העובדה שניהל את משפטו עד-תום, בפרט כאשר בסופו של דבר הוא זוכה מ-36 אישומים, כאשר נמצא להרשיעו בעבירות שונות מאלו שיוחסו לו בכתב האישום, וכאשר לא הוכח שהוא עמד בראש הפירמידה העבריינית, כנטען נגדו בכתב האישום. לצד זאת, בהינתן כמות האישומים החריגה בהם הואשם, הרי שבשונה ממי שמקבל אחריות על חלק ממעשיו ומנהל הוכחות על מנת להוכיח את חפותו לגבי חלקים אחרים בכתב האישום, הכחיש המערער מרגע תפיסתו על ידי כוחות המשטרה, ועודנו מכחיש עד היום כל קשר לביצוע העבירות, והוא אינו מקבל אחריות מינימלית על מעשיו. 29. נוסף על שיקולים אלו, לקחנו בחשבון את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה, בנסיבות קלות יותר. גם אם לאחר עריכת המכפלות וההתאמות הנדרשות הצדק עם בית משפט קמא כי ניתן היה להגיע לעונש מאסר גבוה בהרבה, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שבתוצאה הסופית עדין מדובר בעונש חריג ביחס לעונש המוטל על עברייני רכוש מסוגו של המערער. במצב דברים זה, הפחתה מידתית בעונש המאסר לא תפגע בשיקולי הגמול וההרתעה. 30. אשר לרכיב הקנס, תמימי דעים אנו עם מסקנת בית משפט קמא כי לנוכח ריבוי העבירות, שתכליתן התעשרות על חשבון הזולת והנזק הכלכלי שנגרם לנפגעי העבירה ולציבור בכללותו כתוצאה מביצוען, יש להטיל על המערער קנס משמעותי שישקף את חומרת מעשיו, ויעביר את המסר המתבקש במקרים מסוג זה, כי מעשיו אינם משתלמים גם בהיבט הכלכלי. מנגד, יש להתחשב בכלל לפיו, בשונה מרכיב הפיצוי, על בית המשפט המטיל קנס כספי להתחשב גם ביכולותו הכלכלית של הנאשם (ע"פ 4919/14 שמעון אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (6.3.2017)). במקרה שלפנינו הנאשם לא תמך טענותיו לקושי כלכלי במסמכים כלשהם, אולם גם במצב דברים זה, דומה שקנס בשיעור הקנס שנקבע הוא קנס גבוה ביותר, בוודאי כאשר הוא מוטל לצד עונש מאסר משמעותי. לפיכך מצאנו להעמיד את רכיב הקנס על 200,000 ₪ או 14 חודשי מאסר תמורתו. סוף דבר 31. אנו מקבלים באופן חלקי את הערעור על הכרעת הדין, כמפורט בסוף פסקה 25. כמו-כן, אנו מקבלים באופן חלקי את הערעור על גזר הדין, ומעמידים את עונש המאסר בפועל שיושת על המערער על 17 שנים, חלף 20 שנים שהוטלו עליו בגזר הדין. המערער ישלם קנס בסך 200,000 ₪ או 14 חודשי מאסר תמורתו חלף הקנס שנגזר עליו בגזר הדין. יתר רכיבי העונש שנקבעו בגזר הדין יוותרו על כנם.