ת"א 10857-04-23 ת"א 10857-04-23

1.לפני בקשה לביטול פסק-דין שבו נמחקה התביעה בשל אי-הפקדת ערובה, ולמתן ארכה נוספת להפקדת הערובה. 2. בהחלטה מיום 2.3.2026 נקבע שעל התובעת לתת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעים בסך 50,000 ש"ח, לצד חיובה בהוצאות הבקשה. באותה החלטה גם נקבע שהתובעת נהגה באורח מסורבל בכל הנוגע להצגת המסמכים בדבר יכולתה הכלכלית – והכל כמתואר בהחלטה זו. נקבע שיש להפקיד את הערובה תוך 21 ימים. לבדיקתי תקופה זו חלפה ביום 29.4.2026 (בהתחשב במצב החירום ששרר אז; זו גם עמדת התובעת בבקשתה להארכת מועד שתתואר להלן). לאחר חלוף המועד, ביום 5.5.2026, התבקש בית המשפט להאריך את המועד להפקדת הערובה וכן לאפשר את פריסתה לתשלומים. חלק מן הנתבעים התנגדו לבקשה, ובהחלטה מיום 12.5.2026 הבקשה נדחתה. בין היתר נקבע שהבקשה לא נתמכה בתצהיר, שהבקשה אינה עולה בקנה אחד עם עמדת התובעת עצמה שלפיה היא בעלת אמצעים, ושהבקשה הוגשה באיחור. עם זאת, לאור זכות הגישה לערכאות, ניתנה לתובעת ארכה להפקדת הערובה עד יום 24.5.2026. נקבע שככל שהערובה לא תופקד במועד התביעה תימחק, ושבמקרה זה הצדדים יגישו טיעונים לגבי הוצאותיהם במועדים שנקבעו באותה החלטה. יום 24.5.2026 חלף, והערובה לא הופקדה. ביום 31.5.2026 הגישו הנתבעים את טיעוניהם לגבי הוצאותיהם (במועד שנקבע לכך). המועד להגשת מענה התובעת בסוגיית ההוצאות נקבע ליום 7.6.2026. למחרת, יום 8.6.2026, הגישה התובעת בקשת ארכה להגשת טיעוניה בנוגע להוצאות. קרי, לא מדובר היה בבקשת ארכה להפקדת הערובה, כי אם להגשת הטיעונים לגבי החיוב בהוצאות, ובלשון התובעת עצמה, "ההליך המשפטי הגיע לסיומו". אציין כי לפי האמור בבקשת הארכה עצמה, היא הוגשה באיחור של יום. בבקשת הארכה התבקשה ארכה בת שלושה ימים. בהמשך היום הוגשה הבהרה שלפיה בקשת ארכה זו מוסכמת, ולכן ניתנה ארכה כמבוקש, קרי, ארכה בת שלושה ימים להגשת התשובה בנושא ההוצאות (ולא ארכה להפקדת הערובה, שכן הדבר לא התבקש). אולם, ביום 10.6.2026 הגישה התובעת בקשה לארכה "אחרונה" להפקדת הערובה. בבקשה נרשם כי התובעת החליטה להפקיד את הערובה, והתבקשו לשם כך שלושה ימים נוספים. חלק מהנתבעים התנגדו לבקשה, וכינו אותה "מקוממת ומרתיחה", ו"מעשה שלא יעשה" (תשובה מיום 11.6.2026). נתבעים אלו עמדו על כך שבקשת הארכה הקודמת התייחסה להגשת הטיעונים לעניין ההוצאות בלבד, ועל כן ומטעמים קולגיאליים הם הסכימו לה. אותם נתבעים הוסיפו שהתביעה כבר הייתה אמורה להימחק. בהחלטה מיום 15.6.2026 הוריתי לתובעת להבהיר את השינוי בעמדתה ביחס לאמור בבקשת הארכה הקודמת (שם נכתב, כאמור, כי ההליך המשפטי הגיע לסיומו), וכן הוריתי לתובעת להגיש את טיעוניה בסוגיית ההוצאות למקרה שבו בקשתה האחרונה תידחה. ביום 16.6.2026 הגישה התובעת את עמדתה שלפיה, לאחר שקילה, החליטה לשנות את עמדתה ולהפקיד את הערובה. כן כללה התובעת בתשובתה את טיעוניה בסוגיית ההוצאות. בהחלטה מיום 17.6.2026 נמתחה ביקורת על התנהלות התובעת. עם זאת, נוכח זכות הגישה לערכאות, ניתנה לתובעת ארכה נוספת להפקדת הערובה עד יום 21.6.2026. כן נקבע שעליה לשלם הוצאות בפועל לכל אחת מקבוצות הנתבעים בסך 2,000 ש"ח (סך-הכל, 4,000 ש"ח), שכן אלו הגישו טיעוניהן בנושא ההוצאות שלא לצורך, ושתשלום הוצאות אלו הוא תנאי למתן הארכה. ביום 22.6.2026, ולאחר חלוף המועד (לפי המועד שבו תויקה הבקשה בתיק), הוגשה בקשה נוספת לארכה להפקדת הערובה. בבקשה זו נאמר כי בעליה של התובעת היה בדרכו לבית המשפט לשם הפקדת הערובה, אולם הוא חש ברע ופנה לבית החולים הסמוך. משכך, התבקשה אורכה לביצוע ההפקדה עד יום 24.6.2026. חלק מהנתבעים הגישו את התנגדותם לבקשה, אולם חרף זאת, בהחלטתי מיום 23.6.2026 ניתנה לתובעת הארכה המבוקשת במלואה בשל המצב הבריאותי המתואר. יום 24.6.2026 חלף. המתנתי מספר ימים נוספים. ביום 28.6.2026 ניתן פסק-דין המוחק את התביעה, ומחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים. בפסק-הדין נקבעו תנאים לחידוש ההליך, שהם בעיקרם תשלום ההוצאות בפועל. 3. ביום 1.7.2026 הגישה התובעת את הבקשה שלפניי. בבקשה מבוקש "עיון חוזר" בפסק-הדין וכן לתת ארכה אחרונה להפקדת הערובה. בבקשה נאמר שבעליה של התובעת אושפז בבית החולים מספר ימים, מיום 21.6.2026 ועד יום 24.6.2026, ושהוא שוחרר כשהוא מטושטש וחלש, ושזו הסיבה לאי-הפקדת הערובה. לפי המתואר, ביום הגשת הבקשה בעלי התובעת חזר לאיתנו. בנסיבות אלו התבקש בית המשפט לעיין בשנית בפסק-הדין המוחק את התביעה, ולהאריך את המועד להפקדת הערובה, בפעם האחרונה, בשלושה ימים ממועד מתן ההחלטה. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, כי אם במסמך סיכום רפואי. 4. חלק מהנתבעים הגישו את התנגדותם לבקשה (תשובה מיום 7.7.2026). לעמדתם, משניתן פסק-הדין, לא ניתן לעתור לביטולו אלא בערכאת הערעור. עוד טוענים נתבעים אלו כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר. הנתבעים עומדים על כך שלשיטתם הגרסה המתוארת על-ידי התובעת אינה אמינה. כן מציינים הם שההוצאות שהוטלו (בסך 4,000 ש"ח) לא שולמו. כן עומדים נתבעים אלו על האיחור שבהגשת הבקשה. לדבריהם, גם במצב הרפואי המתואר, ניתן היה להגיש את הבקשה במועד. הנתבעים מציינים כי מדובר במחיקה של ההליך שאינה מונעת את הגשתו מחדש בהתאם לתנאים שנקבעו. דיון והכרעה 5. לא בכדי עמדתי לעיל על השתלשלות העניינים בכל הנוגע למתן הערובה. הסרבול שבו נהגה התובעת החל עוד בהתדיינות בבקשה למתן הערובה (וראו לעניין זה התיאור בהחלטה מיום 2.3.2026), והמשיך לאחר מכן בכל הנוגע להפקדת הערובה. אין צורך להכביד מילים על שבית משפט זה לעולם יטה אוזן קשבת למי שמצב בריאותי בלתי צפוי מנע ממנו לעמוד בחובה דיונית. אך מובן שתביעתו של איש לא תימחק מאחר שהיה עליו לפנות לטיפול רפואי דחוף. אולם יהא זה תיאור פשטני למדי של הנסיבות בענייננו. בענייננו, התביעה כבר הייתה יכולה להימחק זה מכבר, בכל אותן תחנות שבהן התובעת פנתה לבית המשפט באיחור. הגענו לסיבה האחרונה לארכה – המצב הבריאותי הלא צפוי – לאחר מחדלים דיוניים והתנהלות שראויה לביקורת. בנסיבות אלו, מצאתי שכבר אין בטיעון האחרון שהוגש כדי להביא לשינוי העמדה לגבי מחיקת התביעה. 6. תחילה, לא מן הנמנע שקיים טעם בטענה שלפיה לאחר מחיקת התביעה, על התובעת לפנות לערכאת הערעור. בעבר, בתקנות הקודמות הייתה הוראה ספציפית שאפשרה לתובע לבטל את דחיית התביעה שנעשתה בשל אי-הפקדת ערובה (תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; אציין כי תקנה 519 הורתה שבאי-מתן ערובה במועד התובענה תידחה, וכיום ההסדר בתקנות הוא שהתביעה תמחק). הוראה ספציפית שכזו לא נכללה בתקנות הקיימות (תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). להבדיל, התקנות הנוכחיות קובעות שניתן לבקש לבטל "מחיקה מנהלית" של תביעה (תקנה 45(ג)), ויתכן שמהוראה זו למדים אנו שלא קיימת אפשרות דומה לעשות כן במחיקת תביעה בשל אי-מתן ערובה במועד. על זאת נוסיף, כי תקנה 131 לתקנות הנוכחיות מורה שניתן לבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד. ברע"א 2373/17 אוריון נ' טולציס (27.4.2017) נדון מקרה שבו נמחקו כתבי טענות בשל אי-תשלום שכרו של מומחה. נקבע, כי על מנת שהחלטה תיחשב ככזו שניתנה במעמד צד אחד, "עסקינן ככלל במצב שבו בעל הדין ה"נמחק" היה בחינת "נפקד" בתיק, מה שאין כן מקום שבו "היה לו יומו" במובן הדיוני" (שם, פיסקה י'). באותו עניין, הקביעה שלפיה אין מדובר בפסק-דין במעמד צד אחד, בוססה על העובדה שנערכו מספר דיונים בתובענה שבהם הובהר לבעלי הדין שעליהם לשלם את שכר המומחה. בדומה, במקרה של מחיקת תביעה מחוסר מעש, ברע"א 4838/12 מורדוב נ' טייב (13.8.2012) נקבע: "... אין לקבל את עמדת המבקשים לפיה מדובר בפסק דין שניתן "במעמד צד אחד", שהרי המחיקה נעשתה רק לאחר שהוגשה לבית המשפט עמדת המבקשים ביחס לאפשרות המחיקה שהועלתה על-ידי בית המשפט בהחלטה מיום 26.3.2012. במצב זה, כשאין מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, היה עליהם להגיש ערעור על פסק הדין, וספק אם לבית המשפט המחוזי היתה סמכות לבטל את פסק דינו לאחר שסיים את מלאכתו במחיקת התובענה מחוסר מעש" (פיסקה 8 להחלטה). בדוגמה נוספת, ברע"א 8566/14 גרבלי נ' עיריית אשדוד (5.5.2015) ביטל בית משפט השלום פסק-דין המוחק את התביעה בשל מחדלים דיוניים שונים. בבית המשפט העליון נקבע (פיסקאות 8-6 לפסק-הדין; ההדגשה במקור): "עם זאת יודגש: משניתן פסק דין והתביעה נמחקה, לא ניתן לבקש את חידושה על-ידי פתיחתו של התיק מחדש, ושלא באמצעות הגשת תביעה חדשה (כך עולה אף מהלשון המפורשת של תקנה 527 הנ"ל). זאת, משום שעם מתן פסק הדין סיים בית המשפט את מלאכתו. בעל דין שלא משלים עם תוצאת פסק הדין יכול כמובן להשיג עליו במועדים הקבועים לכך בתקנות, אך אין הוא יכול לבקש מבית המשפט שנתן את פסק הדין לדון בתיק מחדש כאילו לא ניתן פסק הדין. ... בענייננו, כאמור, נעתר בית משפט השלום לבקשת המבקש לחידוש התביעה. ואולם, נוכח הדברים האמורים לעיל ברי כי לא היה מקום לעשות-כן. החלטתו של בית המשפט על "חידוש" התביעה לאחר שזו נמחקה ניתנה שלא בהתאם לסדרי הדין הנוהגים". על רקע זה נקבע כי במחיקת תביעה בשל אי-מתן ערובה במועד, לא ניתן להיעתר לבקשה לבטל את פסק-הדין בערכאה הדיונית (עיינו, ת"א (מחוזי י-ם) 51522-01-24 אבו קבע נ' חאמד (9.12.2024); כן ראו, ת"א (שלום כ"ס) 63289-02-25 שמילביץ נ' סירי (17.5.2026); עוד עיינו להרחבה, ת"א (מחוזי י-ם) 20341-04-20 פלוני נ' שערי ירושלים ניקיון והשקעה בע"מ (14.9.2020)). 7. חזרה לענייננו, התובעת אינה "נפקדת" מן ההליך. היא אף לא הייתה נפקדת מהשתלשלות העניינים הנוגעת להפקדת הערובה ולמועד הפקדתה. התובעת הגישה בקשות לארכה לביצוע ההפקדה, וניתנו בפניה התראות מפני מחיקת התביעה. משכך, קיים קושי לראות את פסק-הדין ככזה שניתן בהיעדר התובעת ושניתן לביטול בערכאה הדיונית כפסק-דין אשר ניתן במעמד צד אחד. 8. עוד אוסיף, למען הזהירות, שלא הוצגה עילה לעיון חוזר בפסק-הדין (ככל שניתן לעשות כן בפסק-דין שאינו החלטה אחרת והגם שבית המשפט קם מכיסאו). עיון חוזר בהחלטה נעשה ככלל לעתים נדירות, כשחל שינוי נסיבות או שנפלה טעות בולטת בהחלטה. הבקשה אינה עומדת ברף זה. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, ומשכך היא אינה מציגה תשתית עובדתית שיכולה לעלות לכדי שינוי נסיבתי. גם לגופם של דברים הבקשה אינה מצביעה על שינוי נסיבות: הנסיבות שעל בסיסן ניתן פסק-הדין, לרבות המצב הבריאותי של בעלי התובעת, היו ידועות. משכך ניתנה ארכה נוספת להפקדת הערובה כפי שהתבקש בבקשת הארכה האחרונה טרם מתן פסק-הדין. בנוסף, הבקשה אינה מצביעה על טעות בולטת בפסק-הדין: פסק-הדין, בעת נתינתו, היה לטעמי נכון, שכן אכן חלף המועד להפקדת הערובה. 9. חרף האמור, ולמען הזהירות, ועל מנת שחלילה לא ייצא שבית המשפט מדקדק יתר על המידה עם אדם על רקע מצבו הבריאותי, בחנתי את נימוקי הבקשה לגופם תחת ההנחה שלבית משפט זה סמכות לעשות כן. גם בבחינה זו, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. 10. ראשית, הבקשה אינה נתמכת בתצהיר. בשל כך, היא אינה מציגה תשתית עובדתית. 11. שנית, ושוב למען הזהירות, בחנתי את הנטען בבקשה ואת המסמך הרפואי שצורף לגופם. כפי שכבר צוין, ענייננו אינו דומה למקרה פשוט שבו תובע מפספס את המועד להפקדת הערובה בשל אשפוזו בבית חולים. בטוחני שאילו זה היה המקרה, גם הנתבעים היו נוטים בהגינותם שלא להקפיד עם התובעת ולמחול על איחור שנפל בהפקדת הערובה בשל מצב בריאותי חריג. כפי שצוין, יש לנהוג באורך רוח כלפי תובע שמצבו הבריאותי לא אפשר לו לקיים חובה דיונית. אולם בענייננו, הגענו עד הלום לאחר התנהלות מסורבלת וחריגה, הן בדיון בבקשה למתן הערובה, הן בהתדיינות לאחר מכן לגבי מועד הפקדת הערובה. הדברים תוארו בהרחבה לעיל. ענייננו בבקשות המוגשות באיחור. ענייננו גם בשינוי עמדה של התובעת האם כלל ברצונה להפקיד את הערובה. ענייננו בהתנהלות שהובילה את הנתבעים לטרוח בהגשת טיעוניהם לגבי ההוצאות, לאחר מכן שינוי בעמדת התובעת האם ברצונה להפקיד את הערובה, ולאחר מכן שוב אי-עמידה במועד. אם כן, בנסיבות אלו כבר יש לתת משקל לאינטרס הנתבעים לוודאות ולסיום עינוי הדין הנגרם להם בהליך הנוכחי. 12. שלישית, התובעת לא הציגה הסבר מדוע לא התבקשה ארכה נוספת טרם חלוף המועד וטרם מתן פסק-הדין. בבקשת הארכה האחרונה לפני מתן פסק-הדין, התבקשה ארכה בשל מצבו הבריאותי של בעלי התובעת עד יום 24.6.2026. בהחלטתי מיום 23.6.2026, נעתרתי לבקשה זו במלואה (חרף ההתנגדות). גם אם בעלי התובעת נמצא באשפוז, התובעת מיוצגת, וניתן היה לעתור לארכה נוספת טרם חלוף המועד ולא להסתכן במתן פסק-דין. פסק-הדין לא ניתן מיד בחלוף המועד, אלא המתנתי בנושא עד יום 28.6.2026. 13. רביעית, ומבלי לפגוע חלילה, עיינתי במסמך הרפואי שצורף. בעלי התובעת פנה לבית החולים בשל כאב, ו"הכאב חלף ללא טיפול כעבור כחצי שעה עם הגעתו למיון" (עמ' 3 למסמך). בבדיקה במחלקה נמצא שבעלי התובעת, "מסתובב, נינוח, מרגיש טוב, ללא תלונות" (עמ' 2 למסמך). נרשם שבעלי התובע "משוחרר במצב כללי משביע רצון" (עמ' 4 למסמך). בהינתן כל אלו, לא הוצג הסבר מדוע לא יכולה הייתה התובעת לפעול להגשת בקשת ארכה מתאימה טרם חלוף המועד וטרם ניתן פסק-הדין. 14. חמישית, על זאת נוסיף שמחיקת תביעה אינה נועלת את שערי בית המשפט, ופתוחה הדרך להגשת תביעה חדשה. אכן, נקבעו תנאים לחידוש התביעה, והעיקרי מביניהם הוא תשלום הוצאות בפועל, אולם דומני שתנאי זה סביר נוכח ההתנהלות שתוארה. 15. סוף דבר, הבקשה נדחית. לאור הטעם הרפואי שהוצג, ובשל ההוצאות שכבר הוטלו, לא ייעשה צו להוצאות. מאחר שההחלטה מכילה מידע רפואי, פרסומה יעוכב למשך שבעה ימים. אם לא תוגש לכך התנגדות תוך שבעה ימים, ההחלטה תפורסם. הוגשה התנגדות – היא תידון בהתאם. ימי פגרה במניין.