ת"א 60879-08-18 ת"א 60879-08-18

שתי חברות ושני בעליהן פעלו יחדיו בתחום מוצרי הטבק. הצדדים לא השכילו להסדיר בכתב את מערכת היחסים ביניהם, ועדיין עולם כמנהגו נהג במשך כשש עשרה שנים. והנה, החלו לצוץ טענות הדדיות ביחס להתנהלות. אחד הצדדים הביא את מערכת היחסים לסיומה בצורה חדה ופתאומית, וכעת הגיעה שעתה של ההתחשבנות. מה היו ההסכמות ששררו בפועל ביניהם, וכיצד יש להתיר את המחלוקות הפרטניות שעל הפרק? בכך יש לדון במסגרת התביעה והתביעה שכנגד, העומדות להכרעה. רקע חברתIntelligence Sarl MSIntelligence MSI Market Survey (להלן: התובעת, הנתבעת שכנגד או חברת MSI), היא חברה שוויצרית שהוקמה בשנת 2001, ומתמחה במחקרי שוק ובביקורת שווקים בתחום מוצרי הטבק. חברת MSI נשלטת ומנוהלת מישראל על ידי בעליה, מר ראול סטרוק (להלן: מר סטרוק). הלקוחה המרכזית שלה הייתה חברת פיליפ מוריס, חברת ענק בינלאומית העוסקת בייצור ובמכירת מוצרי טבק וסיגריות. חברת דבליו.אס.פי.אמ ניהול פרויקטים בינלאומיים מיוחדים בע"מ (להלן: הנתבעת, התובעת שכנגד, או חברת WSPM) הוקמה בישראל על ידי מר דניאל טואטי (להלן: מר טואטי), איש עסקים ישראלי, שהוא בעליה ומנהלה. החברה מספקת שירותי מודיעין, סקרים ופתרונות אבטחה. בשנת 2002 נוצר שיתוף פעולה עסקי בין החברות, ולשיטת התובעת חברת WSPM הוקמה לצרכיו. זה התבסס על הסכמות על-פה, ובמסגרתו העניקה חברת WSPM שירותי סקרים בתחום מוצרי הטבק ללקוחות חברת MSI. ומה בעניין תמורת הפעילות? הסכם כתוב, כאמור, אין בנמצא; והצדדים מציגים עמדות שונות ביחס למוסכם ביניהם: לטענת חברת MSI, ההסכמה הייתה שחברת WSPM תפוצה על ידה בשיטת "Back to Back" בעבור כל ההוצאות שייגרמו לה לצורך השירותים שתספק. כלומר, התשלום ישקף את ההוצאות שהוצאו ללא העמסת רווח נוסף. ואילו הרווח יבוא לידי ביטוי בכך שהיא תשלם מידי חודש למר טואטי דמי ניהול בשיעור של 5% ממחזור הפעילות של שלושת החברות שבשליטת מר סטרוק (חברת MSI, חברת MSI אוסטרליה, וחברת WIS Co. Ltd. (להלן: חברת WIS)), או 180,000 דולר ארה"ב, לפי הגבוה מביניהם; כשתשולם מקדמה חודשית בסך $15,000 (בעניין זה חלו התפתחויות מסוימות שאין צורך לפרטן). [כאן המקום להעיר, במאמר מוסגר, כי בסיכומיה ציינה חברת MSI שהסיכום נגע ל-5% ממחזור הפעילות של חברת MSI, ולא הזכירה את החברות האחרות. יחד עם זאת, הן בכתב התביעה המתוקן האחרון (בפסקה 23.4) הן בתצהירו של מר סטרוק (בפסקה 10.3) צוינה גם חברת Wis, ככזו שאת הכנסותיה יש לקחת בחשבון. ובמהלך עדותו ציין מר סטרוק שיש לקחת בחשבון גם את חברת MSI אוסטרליה (ראו למשל בעמ' 368, ש.21). הדברים מוערים לשם הדיוק, אך כפי שיובהר בהמשך לא תהיה לו חשיבות לגבי ההתחשבנות שבפסק הדין]. מוסיפה חברת MSI וטוענת שהחל מחודש ינואר 2018, הוסכם על סטייה ממנגנון ה-Back to Back, ובהתאם להסכמה על רכיב הוצאות המשכורות בלבד תשולם תוספת של 12.9% (כאשר תוספת זו כללה גם 2.9% כמקדמות מס בגין השכר). לעומת זאת, לטענת חברת WSPM ההסכמה הייתה שבנוסף להחזר מלוא הוצאותיה היא תקבל גם תוספת של רווח מסוים, וזאת בנוסף לדמי הניהול שיקבל מר טואטי באותו שיעור מוסכם כפי שציינה MSI. כלומר, מתכונת ההתחשבנות לא הייתה Back to Back, אלא של Cost+; קרי ההוצאות בתוספת שיעור רווח מוסכם, שהועמד על 13%. יצוין כי התובעת טוענת שבעניין זה (שיעור התוספת) לא סיפקה חברת WSPM גרסה אחידה, דבר הפוגם, לשיטתה, באמינות הטענה. מכל מקום, מר סטרוק צירף 84 חשבונות חודשיים (נספח 7 לתצהירו) שנשלחו על ידי מר טואטי, והמשקפים את 7 שנות הפעילות הרלוונטיות נוכח מגבלת ההתיישנות. חשבונות אלה כוללים פירוט של ההוצאות השונות, ללא ציון תוספות בגין רווחים, או "העמסות" רווח. עמדת מר טואטי היא כי הסכומים שבהם מגלמים כבר את התוספות שהוספו על שיעור ההוצאות בפועל. המיזם המשותף התנהל כך שחברת WSPM העבירה לחברת MSI דרישות תשלום חודשיות שכללו פירוט הוצאות. חברת MSI ומר סטרוק טוענים כי אלה שולמו ללא בדיקה מעמיקה בשל אמונו של מר סטרוק במר טואטי. בשנים 2017-2015 העלה מר סטרוק טענות כי הוצאותיה של חברת WSPM הן גבוהות מידי, וביקש לצמצמן. בשנת 2017 הוא הודיע על אודות רצונו להעביר את פעילות הפרויקטים לחברת בת ישראלית של חברת MSI. בתשובה כתב מר טואטי למר סטרוק בחודש נובמבר 2017 כי הוא מכין עצמו לכל תרחיש, ובכלל זה להיפרדות הצדדים ולפתיחתה של תחרות הדדית ביניהם. בחודש דצמבר 2017 הודיע מר סטרוק למר טואטי כי מאחר שהם לא הגיעו להסכמות בעניין העברת הפעילות לחברת הבת, הם ימשיכו לעבוד תוך שיתוף פעולה, אך ביקש לקבל פירוט של רכיבי השכר של עובדי WSPM בטבלה באופן שיגביר השקיפות מבחינתו. נראה כי ההדורים לא יושבו, וביום 31.7.18 שלחה חברת MSI לחברת WSPM מכתב סיום ההתקשרות. לטענת חברת WSPM, מר סטרוק נטש את המיזם המשותף ללא הודעה מוקדמת, בפתאומיות ובברוטליות, תוך גרימת נזקים אדירים ובלתי הפיכים, והוציא דיבתה רעה. מנגד חברת MSI טוענת כי סיום ההתקשרות נבע ממעשי תרמית שביצעו מר טואטי וחברת WSPM כלפיה, בפרט נוכח ניפוח הוצאות והקמת חברה מתחרה בקפריסין בשם דומה לחברת MSI. ההתדיינות וההתפתחויות הדיוניות ההתדיינות בין הצדדים עברה הסתעפויות רבות. אציג כאן את העיקריות שבהן, שהובילו בסופו של יום לכך שלפנינו תביעה ותביעה שכנגד, ושתי חוות דעת של המומחה מטעם בית המשפט. זה מונה תחילה בהליך הגישור, והמשיך לספק את שירותיו הטובים גם במסגרת ההתדיינות לפניי. נקודת המוצא מצויה בתביעה שהגישה חברת MSI נגד חברת WSPM ומר טואטי. בתביעתה המקורית היא עתרה, בין היתר, למתן צו קבוע האוסר על הנתבעים להתחרות בה מול לקוחותיה בתחום מחקר השוק וסקר מוצרי טבק, ולשימוש במידע מסחרי סודי השייך לה, ובמסמכים שהגיעו לידיהם בקשר עם פעילות חברת MSI. עוד עתרה לכך שהנתבעים ישיבו לחזקתה את המיטלטלין שנרכשו במימונה; וכן לקבלת צו למתן חשבונות, ולחיוב הנתבעים לפצותה, ביחד ולחוד, בפיצוי בסך של 2,500,001 ₪. לצד התביעה הגישה חברת MSI בקשה לסעד זמני, שעיקרו מניעת התחרות ושימוש במידע מסחרי המשויך לתובעת. בקשה זו נדחתה על ידי (ביום 13.9.18). ציינתי כי "הצדדים לא התקשרו ביניהם בתנית אי תחרות כזו או אחרת, וזאת שעה שהטילו על גורמים אחרים חובה להימנע מתחרות" (פסקה 8 להחלטה). בנוסף נפסק כי קשה לקבוע, בשלב ראשוני זה, שהזכויות בידע שפותח על ידי הצדדים שייך קניינית רק לחברת MSI. ו"אשר לבקשת [חברת MSI] לאסור על [הנתבעים] לעשות שימוש בחברה הקפריסאית, ששמה דומה מאוד לזה שלה עצמה, [הנתבעים] הצהירו כבר בפתח הדיון כי לא יעשו שימוש בחברה זו כדי להתחרות [בתובעת]" (שם, בפסקה 11). על רקע זה הבקשה לסעד זמני נדחתה, אך לאור הצהרת חברת WSPM ומר טואטי כי ברצונם לצאת לדרך עסקית נפרדת, נאסר עליהם להציג עצמם כפועלים עבור חברת MSI, לעשות שימוש בשמה העסקי או המסחרי או בשם דומה לו, לרבות באמצעות החברה שנרשמה על ידם או על ידי מי מטעמם בקפריסין (שם). בהמשך, החליפה חברת MSI ייצוג, ותיקנה את כתב תביעתה. הנתבעים נותרו בעינם, אך התביעה המתוקנת הייתה לקבלת מסמכים כדי לבדוק את החיובים החודשיים שהיא נדרשה לפרוע. נטען שהזכאות לקבלתם נבעה ממערכת היחסים המיוחדת שבין הצדדים. ועוד התבקש צו שמצהיר כי דוחות מסוימים שנערכו על ידי חברת WSPM שייכים לתובעת, ולכן יש להשמידם או להימנע מעשיית שימוש בהם. עוד התבקש פיצול סעדים, כך שיתאפשר לתובעת להגיש בעתיד תביעה כספית או דרישה לקבלת חשבונות נוספים, בהתאם לנתונים שיתקבלו. הצדדים פנו להליך גישור. חוות הדעת הראשונה מטעם מומחה בית המשפט ביום 4.5.20 הגישו הצדדים הודעה משותפת לפיה הליך הגישור לא צלח, ובהתאם להסכמה שגיבשו תוגש לתיק בית המשפט חוות הדעת שנכתבה לצורך הליך הגישור על ידי רו"ח עופר אלקלעי (להלן: המומחה מטעם בית המשפט, המומחה או רו"ח אלקלעי; נספח ל"ג לתביעה שכנגד המקורית). הם הסכימו כי מעמדה יהיה כשל חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעת זו בחן המומחה את הפעילות בשנת 2017. הוא הציג שני תחשיבים אפשריים: האחד בהתאם להסכמה העסקית לשיטת חברת MSI, והשני בהתאם להסכמה העסקית לשיטת חברת WSPM (ראו לעיל בפסקה 3). ובאופן כללי הוא ציין כי "ההתחשבנות החודשית בין החברות בגין חלק מסעיפי ההוצאות נערכה על בסיס סכומים קבועים ללא קשר לגובה ההוצאה בפועל ובסופו של יום ההתחשבנות לא נערכה לפי מנגנון של Cost+13%" (עמ' 21 לחוות הדעת). ועוד נמצא שבפועל חויבה חברת MSI בעלויות הפעלת המיזם בתוספת מרווח שנע בין 11.03% ל-14.77% (שם). כלומר שבפועל, הסכומים שצוינו בדוחות לא כללו את ההוצאות בלבד, אלא גם תוספות שהוספו להן במרווחים משתנים. המומחה בחן גם את ההתחשבנות בקשר לדמי הניהול של מר טואטי לשנת 2017, וקבע חוב בגין הוצאות חודש יולי 2018, וכן רכיבי הוצאות שונות שנגרמו לחברת WSPM לטענתה בשל העזיבה הפתאומית של חברת MSI את המיזם המשותף. ביום 7.7.20 הגישו חברת WSPM ומר טואטי תביעה שכנגד כלפי חברת MSI ומר סטרוק, שהועמדה על סך 5,000,000 ₪ (לצרכי אגרה בלבד). סכום זה נתבע בגין חובות שונים שלא שולמו לפי הטענה, ובגין נזקים שנגרמו בשל הפסקתה הפתאומית של הפעילות המשותפת, וכן בשל פרסומי לשון הרע שנטען כי הופצו נגדם, אגב ההפרדות בין הצדדים. ההסדר הדיוני ביום 9.3.21 אישרתי הסדר דיוני שאליו הגיעו הצדדים, שהסכימו להעביר את בחינת כלל ההתחשבנות ביניהם לבדיקת המומחה, שייתן חוות דעת נוספת ביחס לשנים 2016-2011, ולמחצית הראשונה של שנת 2018. עוד הוסכם כי בעקבות קבלת חוות הדעת יוכלו שני הצדדים לתקן את כתבי הטענות, כך שאלה תהיינה כספיות, בהתאם לטענותיהם על אודות ההתחשבנות הראויה ביניהם. חוות הדעת השנייה ביום 29.6.23 סיים המומחה את חוות דעתו השנייה. גם הפעם ערך את תחשיביו בהתאם לשתי מתכונות ההסכמות העסקיות שהצדדים טענו להן. רו"ח אלקלעי התייחס לרכיבי מחלוקת שונים, ובהם דמי הניהול שמר טואטי זכאי להם, וכן הותיר סוגיות שונות להכרעת בית המשפט. תיקון כתבי טענות בהתאם להסדר הדיוני, חברת MSI תיקנה תביעתה פעם נוספת ביום 7.2.24, והפכה אותה לתביעה כספית בסך 5,142,049 ₪ נגד חברת WSPM ומר טואטי. ביום 11.3.24 הגישו חברת WSPM ומר טואטי כתב תביעה שכנגד מתוקן, בסכום של 5,387,010.64 ₪ נגד חברת MSI ומר סטרוק. בירור התביעה בתיק התקיימו שלושה דיוני הוכחות, ונחקרו מטעם הצדדים העדים הבאים: מטעם חברת MSI העיד מר סטרוק. מטעם חברת WSPM העידו מר טואטי, בנו – מר תומר טואטי שעבד בחברה, וגב' תמי וונסובר (להלן: גב' וונסובר), ששימשה כסמנכ"לית לענייני תפעול. רו"ח אלקלעי, המומחה מטעם בית המשפט, נחקר על שתי חוות הדעת שהגיש. בנוסף יש לציין שבתיק זה הוטלו עיקולים זמניים. חברי, כב' השופט שילה, הטיל (ביום 19.9.21), עיקול זמני במעמד צד אחד על הערת האזהרה בדירה ועל רכבו של מר סטרוק, וזאת עד לגובה של חמישה מיליון ₪. לאחר שהוגשה בקשה לביטולם הגיעו הצדדים להסכמה דיונית (בדיון לפני חברתי, כב' השופטת ערקובי) כי העיקול על הרכב יוסר, אך יוותר עיקול על מחצית הדירה השייכת למר סטרוק, ולא על מחציתה השנייה השייכת לגרושתו. הצדדים הגישו סיכומים בכתב, ועתה הגיעה עת ההכרעה. עיקרי טענות הצדדים טענות הצדדים הן רבות ומסועפות. כך בתביעה הראשית וכך גם בתביעה שכנגד. אציג כאן את עיקריהן. אתייחס לנוספות בשלב הדיון וההכרעה. בשאר לא מצאתי צידוק לסטות מהתוצאות אליהן הגעתי. עיקרי טענות חברת MSI כתובעת חברת MSI טוענת כי בתביעתה עומדת שאלה אחת להכרעה והיא מה היה בסיס ההתחשבנות המוסכם בין הצדדים: האם Back to Back כטענתה או שמא מנגנון Cost+ כטענת חברת WSPM. לשיטתה יש לפסוק לטובתה שעה ששיטתה הוכחה במאזן ההסתברויות ואף הרבה למעלה מכך. לעומת זאת גרסת הנתבעים נסתרה מהראיות וקרסה בחקירה הנגדית שנערכה. כך, מר טואטי הציג גרסאות מתחלפות ומתגלגלות לבסיס ההתחשבנות: תחילה טען ל-Back to Back ביחס לחלק מהרכיבים ו-Cost+ עם "שיעור רווח סביר" של 10%-15% לאחרים; מול מומחה בית המשפט טען ל-"Cost+" בתוספת 13% לכלל רכיבי ההוצאות; בכתב התביעה שכנגד טען ל"שיעור רווח שנתי סביר" שלא יעלה על 13%; בכתב ההגנה המתוקן טען ל"שיעור רווח סביר מדי חודש" שלא יעלה על 13%, שחושב בהתכנסות שנתית; ובתצהיר העדות הראשית טען לכיסוי הוצאות חברת WSPM ומקדמות מס נוסף לדמי ניהול אישיים בשיעור רווח סביר של עד 10%. על רקע זה יש להחיל כאן את "חזקת השקר", ולקבוע כי נוכח שקריו גרסתו כולה אינה אמת, ודינה של הגנתו כולה לדחייה. גם עדות יתר העדים מטעם חברת WSPM הייתה נגועה באי אמירת אמת, בשינוי גרסאות, בתיאום עדויות ובהסתרת מידע מהותי. בנו של מר טואטי וגב' וונסובר הודו כי אין להם ידיעה אישית על אודות פרטי ההסכמות בין הצדדים, ומר טואטי עצמו העיד כי ערך את הדוחות לבדו, ללא מעורבותם, ותוך מידורם. לעומת זאת, עדותו של מר סטרוק הייתה עקבית ומהימנה, ולפיה סוכם שחברת WSPM תיחשב לקבלנית משנה ותשופה בגין הוצאותיה בשיטת Back to Back בגין כל ההוצאות. עוד הוסכם כי מר טואטי יהיה זכאי לדמי ניהול בשיעור של 5% ממחזור הפעילות של חברת MSI, שלא יפחתו מ-180,000 דולר בשנה. גרסת הנתבעים משוללת כל היגיון, שכן אין סיבה שמר סטרוק יתקשר במנגנון Cost+, במיוחד כאשר לחיוב זה מתווספת תמורה של דמי ניהול גבוהים. גם המומחה מטעם בית המשפט אישר כי בשיטה שכזו לספק השירותים יש מוטיבציה מובנית להגדיל את העלויות. כאמור, הדוחות החודשיים שנשלחו למר סטרוק לא כללו התייחסות כלשהי ל"העמסות" או לשיעורים של רווח, אלא רק סכומים שנלוו לפריטי הוצאות שונים. הדבר יצר מצג של הוצאות בפועל בלבד. מר סטרוק סמך על מר טואטי, ולא "חקר" את החיובים למעט מקרים חריגים. לכן הוא לא היה ער כלל להעמסת רווחים עליהם. מר טואטי אף הודה כי לא העביר את ניירות העבודה, שעל בסיסם נערכו הדוחות, היות שביקש לשמור על אמורפיות. בנוסף, מר טואטי אישר למר סטרוק, בשנת 2017, כי ההתחשבנות ביניהם היא לפי Back to Back. הנתבעים ניסו לטעון כי הביטוי התייחס לזמן התשלום ולא לגובהו, אך זוהי פרשנות דחוקה ומאולצת. ועוד הוכח שרק מינואר 2018 גובשה הסכמה לתוספת של 10% על רכיב השכר בלבד, לאחר שמר סטרוק נאלץ להסכים לכך בלית ברירה. מסקנתו של מומחה בית המשפט היא כי בין הצדדים לא היה מנגנון של Cost+ ושחברת MSI חויבה ביתר בסכומים שרירותיים. הוא קבע בשתי חוות הדעת שלו כי ההתחשבנות החודשית בגין חלק מסעיפי ההוצאות נערכה על בסיס סכומים קבועים ללא קשר לגובה ההוצאה בפועל. המומחה מצא כי על פי שיטת חברת WSPM חברת MSI חויבה ביתר בסכום של כ-3.9 מיליון ₪. ולשיטת התובעת החיוב ביתר מגיע לסך כ-5.1 מיליון ₪. המומחה מצא שיעורי רווח מועמסים לא עקביים, שכללו סעיפים רבים שעלו על 13%, וחלקם אף הגיע לתוספות נכבדות ביותר. בכל הנקודות השנויות במחלוקת שהמומחה לא הכריע בהן, יש לקבל את עמדת חברת MSI. בין היתר, הוצאות במזומן בסך 427,139 ₪ בעבור בונוס לעובדים לא תועדו ולא הוכחו; והשתלמויות בסך כ-52,000 ₪ עבור בני משפחת טואטי אינן קשורות לפעילות שיש להתחשבן בגינה. כמו כן יש לגרוע הוצאות רכבים פרטיים של משפחת טואטי בסך כ-105,000 ₪ והפרשי שער בסך 200,698 ₪, שאינם בגדר הוצאה של המיזם העסקי. בנוסף, מר טואטי צירף מסמכים פרטיים רבים של מר סטרוק, אשר הושגו תוך הפרת חוק המחשבים, תשנ"ה-1995, וחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981. מר תומר טואטי, בנו של מר טואטי, אף הודה שערך חיפוש במחשבו של מר סטרוק. מכאן שיש לפסול אותם מלשמש כראיה. על רקע כל אלה חברת WSPM ומר טואטי חבים סך של 5,142,049 ₪ ביחד ולחוד. גם מר טואטי נושא באחריות אישית למצגים הכוזבים שיצר והציג לחברת MSI. לכן יש לו אשם סובייקטיבי. כמו כן, הוא התעשר שלא כדין, שעה שהוא הבעלים היחיד ומנהלה של חברת WSPM, ולכן גם הוא מחויב להשיב לחברת MSI את סכום התביעה במלואו, בהתאם לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. התובעת עתרה לבסוף לפסיקת הוצאות ריאליות לטובתה. עיקרי טענות חברת WSPM ומר טואטי כנתבעים יש לדחות את התביעה במלואה. מדובר בתביעה מקוממת, שהוגשה על ידי מר סטרוק שנטש את שותפיו לאחר כ-20 שנות פעילות במיזם שהניב לו 5-4 מיליון דולר בשנה. מר סטרוק ניצל את ההלם שהותיר בנתבעים נוכח אגרסיביות ניתוק הקשר, וניסה לגרוף הישגים שיגבילו אותם מלפעול בתחום על ידי הגשת בקשה לצו מניעה זמני, שנדחתה. התביעה המעורפלת הוגשה על בסיס עדות יחידה ומפוקפקת של מר סטרוק, וללא ראיה חפצית אחת, הסכם בכתב או התכתבות תומכת, למעט התכתבות יחידה שסולפה. הנטל המוטל על התובעת הוא גבוה במיוחד, בשל חומרת טענת התרמית, התנהלות מר סטרוק שמיאן לקבע את היחסים בכתב, והודאתו במנגנון Cost+. ניהול עסקים על יסוד הסכמות בעל פה מחייב "משנה זהירות" בקביעת ממצאים עובדתיים, וכך יש לנהוג גם בענייננו. מי שביקש לפעול באופן לא מוסדר ולא מסודר לאורך כל הדרך לא יכול כעת לבוא בטרוניות ולנסות לאכוף התחשבנות דקדקנית. היחסים בין מר סטרוק ומר טואטי התבססו על מיזם משותף שהוקם בתחילת שנות ה-2000. לא דובר ביחסי קבלנות, אלא ביחסים של שיתוף פעולה שנבנו על אמון עמוק. גם המומחה מטעם בית המשפט הגדירם כמיוחדים. מר סטרוק הביא עמו את קשריו עם חברות הטבק ומר טואטי את ניסיונו, קשריו ויכולותיו המקצועיות. הם הקימו את חברת WSPM ואת חברת MSI במקביל, כאשר חברת WSPM נועדה לבצע את הפעילות בפועל, ואילו חברת MSI אמורה הייתה להיות ה"חזית" של הפעילות, שלמעשה היא "ריקה". לאורך כל התקופה, מערכת היחסים ביניהם הייתה חברית, קרובה והדוקה, והם אף השתתפו באירועים משפחתיים. הקרבה והאינטימיות הובילו לערבוב עניינים פרטיים עם ענייני עבודה ולניהול התחשבנות מורכבת המובנית רק להם. זו כללה הוצאות אישיות של מר סטרוק שמומנו על ידי חברת WSPM. מר סטרוק סירב להעלות סיכומים על הכתב והעדיף הסכמות בעל פה או בהתנהגות, גם בנושאים מהותיים כמו דמי ניהול או הסדרי Cost+. בנו של מר טואטי, מר תומר טואטי, ששימש כמנהל צוות, העיד כי ניסיונותיו לשכנע אותם להסדיר את היחסים בכתב נתקלו בתשובה שזה "מורכב" מדי. הניסיון של חברת MSI להציג את מערכת היחסים שבין הצדדים כיחסי קבלן-ספק אינו הגיוני, שכן התמורה שקיבלו חברת WSPM ומר טואטי נגזרה מהכנסות ומהוצאות המיזם. חברת WSPM נשאה בכל הסיכונים התפעוליים שלו, הייתה חתומה על הסכמים, נטלה ערבויות, פעלה בחשבונות בנק, והעסיקה ישירות את העובדים; כל אלה בניגוד ליחסי קבלנות רגילים. המומחה עמד על כך שלא היה הסכם המסדיר את ההתחשבנות בין הצדדים, והועברו דרישות כמו "תעביר תרומה לפה, תשלם לי על זה", המעידות על האמון שבין הצדדים. מיזמים כאלה כונו בפסיקה כ"מיזמים משותפים", הכוללים מטרה משותפת, שיתוף משאבים ושליטה משותפת, וכל הצדדים ניהלו את הפעילות תוך התעלמות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. המומחה הבהיר כי בין הצדדים "לא הייתה התחשבנות מסודרת אחידה". מר סטרוק ומר טואטי נהגו להתחשבן ולהתקזז ביניהם אינספור פעמים, כשהכול פתוח, ידוע ומתואם, ומר סטרוק אף הודה בכך. הוא נהג לערב בין עסקיו לענייניו האישיים, מה שהקשה על יישום מנגנון מסודר, והמומחה הבהיר שלא ניתן לדעת היכן ההוצאה הייתה עסקית והיכן אישית. הצדדים הרבו לפעול במזומן ולבצע העברות שלא נרשמו בספרים, בהוראת מר סטרוק, מה שמעיד על התנהלות חשבונאית רחוקה מתקינה. ניסיון חברת MSI לצבוע את מערכת היחסים כיחסי קבלן-מזמין עם ציפייה להתחשבנות מדויקת "על השקל" הוא מגוחך, שכן אלפי ההסכמות וההתקזזויות התגבשו מעשה יום ביומו. המומחה מצא כי חברת MSI חויבה מעבר להוצאות במרווח שנע בין 11.03% ל-14.77% בעלויות הפעלת המיזם, ולא במנגנון Back to Back. הוא לא שלל קיום מנגנון Cost+, אלא קבע שלא ניתן היה לזהות מנגנון מסודר ועקבי של הוספת 13% רווח. יחד עם זאת, שעה שבוחנים את הדברים במכלול מגיעים אנו לסטייה בת אחוז וחצי למעלה או למטה. מציאות זו תומכת בעמדת הנתבעים ולא בעמדת התובעת. מר טואטי מעולם לא טען למנגנון מדויק של Cost+13% "על השקל", אלא ל"רווח סביר", והבהיר שההתחשבנות החודשית לא הייתה מדויקת, והתקיימה, כאמור גם התקזזות שוטפת. אכן, בחשבונות השונים שנשלחו לא צויין כי הסכומים שבהם כוללים תוספת של הרווח המוסכם. אבל הציפייה של חברת MSI שאלה יכללו הפרדה מסודרת לא יכלה להתקיים בהינתן מערכת היחסים שבין הצדדים. חלק מההוצאות היו קבועות וחלקן האחר משתנות, ולכן היה מקום להתחשב בהוצאות צפויות שאינן מדויקות תוך קיומם של הפרשי עיתוי. ויותר מכך; מר סטרוק עצמו נקט ב"התנהלות חשבונאית רחוקה מתקינה", הסתיר כספים, דרש לשלם על חתונתו, והורה למר סטרוק להסתיר נתונים ממנהלת החשבונות של חברת MSI, ואף זייף חשבוניות. מכל מקום, הטענה כי במיזמי Cost+ נהוג לפרט בנפרד את ההוצאה וההעמסה לא הוכחה, ונותן שירותים אינו חייב להציג ללקוח את שיעור רווחו. כל העדים השונים שפעלו במיזם המשותף העידו על קיומו של מנגנון התחשבנות מסוג Cost+, בתוספת דמי ניהול למר טואטי. הסכמות אלו לא היו סוד, ומר סטרוק היה מודע להן. היה זה ה"DNA של החברה". מכל מקום חברת MSI לא הוכיחה מנגנון של Back to Back, וכאמור, הנטל המוטל עליה בעניין זה הוא כבד. גם המומחה הסכים שמנגנון שכזה לא בוסס, ואין בו גם היגיון כלכלי, שכן הוא היה מוביל את חברת WSPM להפסדים של ממש. לא מתקבל על הדעת שהחברה תעבוד למעשה ללא תמורה או שתסתפק בדמי הניהול של מר טואטי, ששיקפו את שכרו האישי ולא תמורה כלשהי לחברה. הוכח שחברת MSI הייתה מודעת היטב לתוספת הרווח הסביר. מר סטרוק היה מודע להעמסות שנעשו. הוא היה "מעורב באופן אובססיבי" בהוצאות המיזם, תיקן חיובים, התעניין בשכר עובדים, והייתה לו גישה לכל המידע. כפי שציין המומחה הוא גם יכול היה לבדוק הדברים בכל עת. ואכן, מר סטרוק שאל שאלות וקיבל מענה על כולן. ודאי שלא בוססה כל תרמית כלפיו. העובדה שבשנים מסוימות חברת MSI חויבה בחסר מחזקת שדובר בהתנהגות תמת לב ולא בתרמית. ואשר לתובעת ולמר סטרוק, יש להחיל עליהם השתק, ולהטיל עליהם אשם תורם המאיין את דרישתם לתשלום. חברת MSI יכלה להעיד עדים נוספים אך נמנעה מכך, דבר הפועל לחובתה. עדותו היחידה של מר סטרוק התגלתה כלא אמינה, רבת סתירות והתחמקויות. כך למשל הוא טען שלא "פשפש בציציות" החיובים אך הופנה לעשרות תכתובות המלמדות אחרת. טענותיו הכוזבות צריכות לשמש בסיס לדחיית תביעתו. בנוסף, חלק ניכר מסיכומי חברת MSI הוקדש לטענות "גניבת מסמכים" והכנסת עילות חדשות כמו הפרת חוק המחשבים וחוק הגנת הפרטיות, המהוות הרחבת חזית, ולכן יש לדחותן. המומחה הותיר את ההכרעה במספר נושאים לבית המשפט. יש להכריע בהם לטובת הנתבעים, ואם התביעה תתקבל, יש להפחית את רכיב מקדמות המס בסך 1,169,621 ₪ מסך התביעה. עיקרי טענות התובעים שכנגד – חברת WSPM ומר טואטי התביעה שכנגד עוסקת במזימה זדונית שנרקמה ומומשה על ידי מר סטרוק וחברת MSI בקיץ 2018. אז הם נטשו באישון לילה, ללא כל אזהרה, את המיזם המשותף שהתקיים בין הצדדים קרוב לשני עשורים. נטישה זו, שבוצעה במחשכים וללא הצדקה, גרמה לתובעים שכנגד לנזקים כבדים בשווי מיליוני ₪ רבים. יש להורות על פיצוי בגינם ולהטיל על הנתבעים שכנגד הוצאות כבדות. בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים ייחודית לאורך שנים, המבוססת על אמון אישי וקשרי חברות קרובים, ששימשה כ"מיזם משותף". חברת WSPM נשאה בהוצאות המיזם, בעוד מר טואטי ניהל את הפעילות השוטפת, גייס עובדים וספקים, טיפח קשרי לקוחות, והכול תוך חשיפה אישית לסיכונים כלכליים. חברת MSI הייתה למעשה ריקה מתוכן, ולא הייתה לה יכולת לבצע את העבודה המקצועית, שכן מר סטרוק לא היה מעורב בפעילות המקצועית והיה לו ידע שולי עד אפסי בסוגיות הרלוונטיות. הצדדים הסכימו כי חזית המיזם תנוהל באמצעות חברות זרות כמו MSI ו-WIS, בעוד שחברת WSPM היא שביצעה את הפעילות בפועל, שימרה קשר עם הלקוחות, ניגשה למכרזים וגייסה ספקי משנה. מערכת היחסים התנהלה על בסיס אמון מלא, בהיעדר הסכם כתוב, והייתה קרובה לשותפות מסוג "מיזם משותף". ואכן, התגבשו הסכמות רבות בעל פה ובהתנהגות, ביניהן שחברת MSI תישא בכלל הוצאות חברת WSPM במסגרת המיזם, ושמר טואטי יקבל דמי ניהול אישיים. מר סטרוק עצמו הודה שהיה מעורב בפרטים הקטנים ביותר של ההוצאות, והתנהלותו הייתה כשל שותף קרוב, ולא של צד למערכת יחסים קבלנית. המומחה מטעם בית המשפט אף אישר כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים "מיוחדת", קרובה וגמישה, ומר סטרוק הודה כי חברת WSPM אינה "ספק" אלא שותפה עסקית. בעשור השני לפעילות, מצבו הכלכלי של מר סטרוק החל להידרדר עקב אורח חיים ראוותני, גידול סוסי מרוץ והימורים. הוא הפך את המיזם למקור מימון אישי, משך כספים ללא פיקוח ומימן הוצאות פרטיות וחובות אישיים, מה שהוביל למשבר תזרימי בחברת WSPM. זו אף נאלצה להתמודד עם צווי עיקול בגין חובותיו לרשויות המס. על רקע זה החל מר סטרוק לחפש דרכים להגדיל את רווחיו מהמיזם, התמקד במיזמים עסקיים אחרים ומפוקפקים, שהובילו להליכים פליליים בחו"ל, והתנהל באובססיביות בניסיון לחסוך בהוצאות. במקביל, הוא נערך בחשאי לנטישת המיזם המשותף, הקים חברה ישראלית במטרה להעביר אליה פעילות, והתעניין בהיבטי אי-תחרות בהסכמי ההעסקה של עובדי חברת WSPM. מר סטרוק קיבל החלטה לנטוש את המיזם עוד באמצע שנת 2017, ופיזר "מסך עשן" בעניין זה עד שפעל כשנה מאוחר יותר. בליל 31.7.18 הגיעו מר סטרוק, מר גריאקו, מנהל ה-IT ושני עובדים נוספים למשרדי חברת WSPM, נטלו חומרים ותוצרי פיתוח, סגרו תיבות דוא"ל, וניתקו עובדים מהמערכות, מה שהותיר את עובדי החברה מנותקים ל-48 שעות. התנהלות זו, של "גנבים בלילה", הותירה את החברה עם משרדים מבולגנים, נכס מושכר ריק, ערבויות וחובות כספיים ועובדים שפוטרו. פעולות אלה נעשו ללא שהייתה כל סיבה לסיים את מערכת היחסים שבין הצדדים. לאחר הנטישה החל מר סטרוק לשלוח מכתבים ללקוחות ולקבלני משנה, הכפיש את חברת WSPM ואת מר טואטי, וניסה לגנוב את הלקוחות לעצמו. עוד העלה טענות כוזבות נגד החברה בהליכים מול פיליפ מוריס בשוויץ ובארה"ב. כך הוא ייחס לה שימוש בלתי חוקי בתוכנות ריגול וגזל סודות מסחריים. טענות אלה מעידות על חוסר תום לב ועולות לגדר לשון הרע. ניסיונות הנתבעים שכנגד להצדיק את נטישת החברה התגלו כאמתלות חסרות בסיס ראייתי. ביטול ההסכם בהיעדר הודעה מוקדמת סבירה עולה כדי הפרה של החובה לנהוג בתום לב. הסכמים ארוכי טווח שאינם קצובים בזמן ניתנים לסיום רק בכפוף למתן הודעה מוקדמת בתוך פרק זמן סביר. הודעה שכזו נועדה לאפשר לנפגע להתארגן, לכסות השקעות ולהפיק רווח סביר. משלא ניתנה, זכאים התובעים שכנגד לפיצוי ראוי. מקור חלופי להטלת פיצוי מצוי בדיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן חברת MSI ומר סטרוק התעשרו על חשבון חברת WSPM ומר טואטי, בכך שקיבלו לידיהם את הזכות להמשיך ולבצע מכרזים, שיטות עבודה, פיתוחים ולקוחות שנצברו עבור המיזם המשותף. הפיצוי הנתבע כולל ארבעה רכיבים: נזקים ישירים שנגרמו מהפרת ההסכם והנטישה; אי-תשלום דמי ניהול אישיים למר טואטי; פיצויים בגין אי-מתן הודעה מוקדמת; ופיצויים בגין לשון הרע. המומחה מטעם בית המשפט אישר את הנזקים הישירים, ואין לקבל את ניסיונם של הנתבעים שכנגד לפתוח מחדש את חוות דעתו המקיפה והמקצועית. עוד יש לשים לב כי בהתנהלותם הם נמנעו מלספק למומחה את המסמכים הרלוונטיים, ופעלו להסתרתם. משך ההודעה המוקדמת הראוי צריך לעמוד על 16 חודשים לפחות, בהתאם לנסיבות העניין ובהן 16 שנות הפעילות המשותפת במסגרת המיזם המשותף. הפיצוי לחברת WSPM בגין אובדן רווחים למשך 16 חודשים, עומד על 753,032 ₪, ולמר טואטי מגיעים דמי ניהול בסך 425,000 דולר (1,562,725 ₪). בגין לשון הרע יש לפסוק פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), בסך 312,100 ₪. סך הפיצויים המגיעים לתובעים שכנגד עומד על 5,081,010 ₪. בנוסף, יש להטיל אחריות אישית על מר סטרוק, שכן עדותו התגלתה כלא אמינה ורצופת כזבים, כולל העמדת פנים שאינו דובר עברית. התנהלותו האישית הפגומה, שהובילה למצבו הכלכלי הקשה, היא שהביאה לפירוק המיזם. מר סטרוק נהג ברשלנות ובחוסר תום לב, גרם נזק רב לתובעים שכנגד, והתעשר על חשבונם תוך נישול פירות המיזם המשותף. עיקרי טענות חברת MSI ומר סטרוק כנתבעים שכנגד התביעה שכנגד היא תביעה טקטית חסרת עיגון עובדתי או משפטי, כדי לייצר משקל נגד מלאכותי לתביעה המוצדקת של חברת MSI. התובעים שכנגד ניסו להפוך את המציאות, התעלמו מעובדות לא נוחות, העלו טענות בלתי מבוססות והציגו גרסה עובדתית כוזבת. התביעה שכנגד לנזקים ישירים הוגשה במקור כשהיא מנופחת בלמעלה ממיליון וחצי ₪ מעבר לסכום שמצא המומחה, ונעשה ניסיון להצדיקה על ידי העלאת טענות אווירה, בניסיון לייצר נרטיב כוזב. נטל השכנוע מושת במלואו על התובעים שכנגד, והם כשלו בהוכחת כל טענותיהם הבדויות. עדות העדים מטעמם הייתה עגומה וכללה אי-אמירת אמת, שינוי גרסאות ותיאום עדויות. מנגד עדותו של מר סטרוק הייתה עניינית, עקבית ונתמכה בראיות. הצדדים לא הסכימו על אודות כינונה של שותפות, ומערכת היחסים ביניהם לא התנהלה ככזו. חברת WSPM הייתה בעלת פעילות עצמאית שסיפקה שירותים לחברת MSI. ודאי שהאחרונה לא היתה "חזית" לפעילות המשותפת, ומדובר בחברה העומדת על רגליה שלה. בנוסף, מר טואטי הודה שלחברת WSPM יש פעילות עצמאית שאינה קשורה לחברת MSI, ושעובדיה אינם עובדים של האחרונה. הוכח שפעילות חברת WSPM נוהלה על ידי מר טואטי באופן בלעדי. חברת MSI נשאה בהוצאות של הפרויקטים שחברת WSPM ערכה עבורה, והתובעים שכנגד לא היו אחראים להפסדים. מכאן שאין המדובר במערכת יחסים של שותפות. גם שכרו של מר טואטי היה מובטח ולא חשוף להפסדים, ודמי הניהול שקיבל נרשמו כהוצאה ולא כחלוקת רווחים. ההתנהלות הפיננסית של החברות הייתה מופרדת לחלוטין, והצדדים לא הוצגו כשותפים מול הלקוחות. ככל שיש עקבות בחומר הראיות לשימוש במילה "שותף", הרי שהכוונה הייתה בהקשר של שיתוף פעולה ולא של שותפות משפטית. מר סטרוק שיתף את מר טואטי כבר בשנת 2017 במחשבה להקים חברה ישראלית ולהעביר אליה את הפרויקטים של חברת WSPM. הצדדים קיימו משא ומתן לגשר על המחלוקות, ובנובמבר 2017 מר טואטי עצמו כתב שהוא מכין עצמו לכל האפשרויות, ובכלל זה להיפרדות מלאה ומוחלטת. נסיבות סיום שיתוף הפעולה נבעו מניפוח סכומים בחשבונות החודשיים שנעשו על ידי מר טואטי וחברת WSPM, וכן מהקמת חברה מתחרה בקפריסין בשם MSIntelligrioup מאחורי גבם של חברת MSI ושל מר סטרוק. מר טואטי הציע ללקוחות שירותים במחירים נמוכים יותר כבר בנובמבר 2017, בעודו קבלן של חברת MSI. סיום ההתקשרות נעשה אפוא כדין על רקע אובדן אמון מוחלט, והפרת חובותיו המשפטיות. מכל מקום, התובעים שכנגד לא הוכיחו זכאות לפיצוי כלשהו. לא הייתה הסכמה של הצדדים לשפות זה את זה בסיום יחסיהם, ואין בסיס לדרישות WSPM לפיצוי בגין עלויות לאחר סיום הפעילות או לתשלום בגין אי-הודעה מוקדמת, במיוחד לאור הודאתו של מר טואטי כי המשיך בפעילות מתחרה. אין יסוד לטענת התובעים שכנגד כי המומחה קיבל את טענותיהם, או שמדובר בחובות שאינם במחלוקת. המומחה בחוות דעתו רק בחן את נאותות תחשיב הנזקים ולא את הזכאות המשפטית לסכומים. בחינת הזכאות נותרה מלאכתו של בית המשפט. הנתבעים שכנגד עמדו על רכיבי הפיצוי השונים והעירו ביחס אליהם. בנוסף, התובעים שכנגד לא הוכיחו קיומה של חובה חוזית או בסיס אחר בדין לקבלת פיצויים בגין אי-מתן הודעה מוקדמת. ומכל מקום, צד שהפר הסכם וגרם לביטולו לא יוכל לתבוע פיצוי בגין סיומו. ההפרות שביצעו התובעים שכנגד הקנו לחברת MSI את הזכות לסיים את החוזה באופן מיידי ללא הודעה מוקדמת, לפי סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. כך או כך הדרישה לתקופת הודעה מוקדמת בת 16 חודשים היא מופרכת. אמת המידה לבחינת פרק הזמן היא גמישה ונגזרת מנסיבות המקרה. גם התביעה האישית נגד מר סטרוק דינה להידחות. חברת MSI היא חברה זרה שלא התאגדה לפי דיני ישראל, ולכן הדין הישראלי לא עליה לעניין הרמת מסך ההתאגדות. התובעים שכנגד לא הוכיחו כי לפי דיני שוויץ ניתן להרים מסך במדינה אחרת, כפי שנדרש בפסיקה, וטענות האווירה, כאמור, אינן מספיקות לצורך כך. התובעים שכנגד גם כשלו בהוכחת יסודות עילת התביעה בגין לשון הרע. הם לא פירטו מדוע הפרסומים הקונקרטיים אליהם התייחסו עולים כדי לשון הרע. חלק מהפרסומים עליהם נסמכת התביעה שכנגד הושגו באמצעים לא חוקיים. במקרים אחרים דובר בפניות משפטיות לגיטימיות שלא יכולות לשמש בסיס להטלת אחריות, או שמדובר בכתב טענות שהוגש בהליך שיפוטי, שגם מכוחו אין להטיל אחריות. דיון והכרעה על הפרק הסדרת ההתחשבנות שבין שני צדדים, שפעלו יחדיו במשך למעלה מעשור ומחצה. פעילות זו רחוקה הייתה מלהתנהל על בסיס תשתית מוגדרת ומוסדרת. ניתן להבין זאת שעה שבמשך שנים רבות שרר אמון רב ביניהם ומערכת היחסים הייתה קרובה וחברית. אלא שלהתנהלות האמורה יש מחיר. כשהדרך המשותפת עלתה על שרטון, ושעה שהגיע זמנן של המחלוקות, לא נמצא אותו עוגן ברור – יהיה זה חוזה כתוב, או בסיס ממצה אחר ובו פירוט ההסכמות – שיוכל לסייע בפתרונן המהיר והממצה. וכך מצאו עצמם הצדדים מנהלים התחשבנות ארוכה לפני המומחה מטעם בית המשפט, שמקומה היה צריך להיות בזמן אמת ולא בדיעבד. וכן נקלעו להתדיינות משפטית שנמשכה שנים, במקום להגיע להיפרדות מהירה על בסיס אמות מידה ידועות וברורות. ושעה שעל הפרק עומדת לה ההתדיינות המשפטית, הרי שזו טומנת בחובה את מאפייניה הבסיסיים הנלווים לה, ובהם נטלי ההוכחה והראיה. מי שהתנהלו לאורך השנים בצורה לא מסודרת, צריכים לקחת בחשבון שיהיה להם קשה לבסס חלק מטענותיהם בבואם להיכלות המשפט. ואכן, מי שלא יוכל לבסס טענותיו ולהוכיחן, לא יוכל לזכות בסעדים הכספיים הנתבעים על ידו. באמירות על-פה של צדדים הנוגעים בדבר אין די. ומכאן למלאכה. כפי שניתן להתרשם המחלוקות הן רבות. אפתח בבחינת אלה העומדות בלב התביעה הראשית, ולאחר מכן אפנה לבחון הדברים הנדונים בתביעה שכנגד. אך לפני כל אלה מצאתי להודות למומחה מטעם בית המשפט, רו"ח אלקלעי, על עבודתו המסורה והמעמיקה, שנעשתה על רקע אתגר מערכת היחסים הלא מסודרת בין הצדדים. מה היה מנגנון ההתחשבנות שהוסכם בין הצדדים? השאלה העיקרית העומדת להכרעה בתביעה הראשית היא מהו מנגנון ההתחשבנות שסוכם בעל פה בין הצדדים? בעניין זה מועלות עמדות שונות. חברת MSI טוענת כי היה זה מנגנון של החזר מלוא ההוצאות בלבד עד חודש ינואר 2018, בתוספת דמי הניהול למר טואטי. והחל ממועד זה עברו הצדדים למנגנון של החזר הוצאות בתוספת רווח של 10% מרכיב המשכורות בלבד, ועוד תוספת של 2.9% מרכיב המשכורות עבור מקדמות המס. לעומת זאת חברת WSPM טוענת בסיכומיה כי בכל השנים הרלוונטיות (קרי 2018-2011) התקיים אותו מנגנון של החזר הוצאות בתוספת רווח של 13% מכלל ההוצאות. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שלפני, הגעתי לכלל מסקנה שהתשתית הראייתית מובילה לתוצאת ביניים, הקרובה יותר לעמדת הנתבעים. קיים עיגון ראייתי מספק לכך שהמנגנון שהוסכם בין הצדדים, בכל התקופה הרלוונטית, גם לפני חודש ינואר 2018, היה של החזר הוצאות בתוספת רווח של 12.9% (10%+2.9% עבור מקדמות מס) על רכיב המשכורות בלבד. בעניין זה קיימת, כמובן, עדיפות למסמכים הנוגעים להתנהלות בזמן אמת או בסמוך לה, להבדיל מעדויות על פה כאלה ואחרות המועלות בשלב ההתדיינות המשפטית. נקודת המוצא לביסוס מסקנה זו מצויה במכתב ב"כ חברת MSI (מיום 3.8.18) לב"כ חברת WSPM מייד בסמוך לאחר סיום התקשרות בין הצדדים. מכתב זה צורף כנספח ג' לכתב התביעה המקורי. צויין בו כי חברת MSI התחייבה "לממן לכם את מלוא הוצאותיכם שסוכמו, כפי שהן, בקשר לשירותים שהענקתם ל-MSI בלבד, לרבות את הוצאות השכר של עובדיכם שהעניקו את השירותים [...], בצירוף 10% וכן בנוסף 2.9% בגין 'מקדמות מס'." מכתב זה גם זכה להתייחסות בכתב ההגנה של חברת WSPM מיום 6.7.20 (בפסקה 108.1). ביחס לאמירה זו ניתן להעלות שתי השגות אפשריות: האחת מטעם חברת MSI ומר סטרוק והשנייה מטעם חברת WSPM ומר טואטי. אפתח דווקא באחרונה. יכולה להישמע הטענה כי האמור במסמך משקף הודאה בטענת הנתבעים. שכן ניתן להבין מהמלל שבו כי תוספת הרווח היא לכלל ההוצאות. ומנגד, ניתן להבינו גם ככולל תוספת רק ביחס לרכיב השכר. את המחלוקת פותרת לטעמי הטבלה הממולאת ששלח מר טואטי למר סטרוק ביום 20.12.17 (נספח 6 לכתב ההגנה שכנגד המתוקן מיום 17.4.24). שתוצג מיד בסמוך. בתאריך 28.11.17 ביקש מר סטרוק ממר טואטי למלא טבלה ריקה של עלויות של חברת WSPM (נספח 6 כאמור, בעמ' 155-153). בתאריך 20.12.17 נשלחה למר סטרוק טבלה ממולאת בגין העלויות בפועל שהיו לחברה שכללה במפורש את רכיב ה- Cost + 10% + 2.9% (שם, בעמ' 159). אינני מקבל את ההסבר של חברת WSPM בסיכומיה כי הטבלה התייחס רק לשכר, ולכן אין ללמוד ממנה שתוספת הרווח הייתה מוגבלת רק לרכיב השכר. הן בטבלה הריקה שנשלחה על ידי מר סטרוק, הן בטבלה הממולאת, מצויה עוד התייחסות להוצאות שונות של המשרד שכותרתה היא - "OFFICE MONTHLY FEES NIS". לאחר מכן יש עוד רשימה של הוצאות שכותרתן היא - "OPERATIONAL FOR MSI", אך שם לא פורטו ההוצאות אלא רק צוין לצד כל פריט שברשימה שהן בכפוף ובגבולות ההסכם הכללי. טבלה זו שנשלחה בחודש דצמבר 2017 מוכיחה ומלמדת שכבר אז היה נהוג בפועל בין הצדדים חישוב של רווח מצטבר של 12.9% סך הכל על רכיב המשכורות. מסמך זה עומד בעוכרי גרסת מר טואטי וחברת WSPM, שכן הוא משקף הוספה של הרווח רק על רכיב השכר. אלא שהוא עומד גם בעוכרי גרסתו של מר סטרוק. זה לא הגיב בפליאה על אודות הוספת רכיב הרווח. ואם היה מדובר בסטייה כה חריפה מהמוסכם, מצופה היה כי הדבר יבוא לידי ביטוי בתכתובות הדואר האלקטרוני שהוחלפו סביב המסמכים הללו. ולכך אין זכר. וכאשר נשאל בחקירתו, מדוע הוא לא מחה על כך, השיב ש"דיברנו על זה" (עמ' 178, ש. 3-1). אלא שאין לפני תיעוד לאותו שיח שהתקיים. בנוסף, המומחה הזכיר בחוות דעתו הראשונה (עמ' 9, בפסקה 6.ג) קובץ של טבלת משכורות של עובדי חברת WSPM, שצורף לדוא"ל מיום 23.3.15 בין מר סטרוק למנהלת החשבונות שלו, שכולל רכיב מקדמות מס בשורה נפרדת. טבלה זו לא צורפה לחוות דעתו של המומחה, אך כפי שהסכימו הצדדים במהלך החקירות, מדובר באותה טבלה שצורפה גם כנספח 43 לתביעה שכנגד, וגם כנספח 38 לתצהירו של מר טואטי. אולם בנספח 43 היא צורפה באופן שלא הייתה מצויה בה השורה התחתונה שבה צוין כי הייתה העמסה על המשכורות של 10%. לעומת זאת תוספת זו מצויה בנוסח שצורף כנספח 38. מכל מקום מסמך זה מראה כי כבר בחודש מרץ 2015 הייתה נהוגה בין הצדדים העמסה של 10% על המשכורות, לצד רכיב ה-2.9% בגין המקדמות. ועוד יש לציין שמקובץ האקסל של הוצאות חודש ינואר 2018 (נספח 11 לתצהיר מר סטרוק), שמכיל גם את הערות מר טואטי על גביו, עולה כי מר טואטי הפסיק באותו החודש את מנגנון החיוב של Cost+ עבור בניו תומר ואוהד. מכאן שעד חודש זה הצדדים כן נהגו לחייב על משכורותיהם בשיטת החיוב האמורה. הנה כי כן, לפנינו מקבץ ראיות כתובות המבססות שיקוף מצד חברת WSPM של תוספת רווח בגין רכיב המשכורות, ובגין רכיב המשכורות בלבד. לגישת ביניים זו יש היגיון כלכלי. מחד גיסא היא נותנת משקל לטענת הנתבעים כי קשה להלום הסכמה לפיה יסכימו למנגנון של Back to Back בתוספת דמי ניהול למר טואטי לבדו. הגיוני שגם החברה תבקש לרשום רווח כלשהו. ומנגד, היא נותנת משקל לטענת התובעת כי אין להלום מנגנון של תוספת בת 13% לכל ההוצאות כולן, ללא מידה וללא שיעור. מנגנון שכזה קשה לשליטה שהרי תמיד ניתן להוסיף הוצאות כאלה ואחרות. לעומת זאת, מנגנון השכר הוא קשה יותר לתמרון. וכאן אנו מגיעים להשגה מטעם חברת MSI. זו ניסתה להסביר את הדברים בכך שרק בחודש ינואר 2018 הצדדים הסכימו למתכונת ההתקשרות האמורה. ולכן מדובר בשינוי שאין להסיק ממנו על אודות המקובל בעבר. הסבר זה לא אוכל לקבל. כפי שראינו, תוספת רווח זו עוגנה במפורש בכתובים בשנת 2017 כמו גם בשנת 2015. עובדה זו, שומטת את הקרקע תחת טענת התובעת. כאמור, לא נרשמה מחאה כלשהי מצד מר סטרוק לתוספת רווח זו בזמן אמת. בנוסף, אם אכן היה שינוי כה משמעותי במתכונת ההתחשבנות, שנכנס לתוקפו רק בשנת 2018, היינו מצפים לחילופי דברים בנושא בהחלפת התכתובות בסוף שנת 2017 ובתחילת שנת 2018, אלא שאין בהן זכר לשינוי במתכונת ההתחשבנות. בנוסף, מר סטרוק נשאל בחקירתו הנגדית, בדיון בעניין הסעדים הזמניים, והודה ששילם לחברת WSPM מעבר להוצאותיה, עוד 10 אחוז ועוד 3 אחוז. הוא הסביר זאת בכך שלא הייתה לו ברירה. יחד עם זאת הוא לא טען שכך נעשה רק החל מחודש ינואר 2018 (ראו פרוטוקול מיום 5.9.18 עמ' 6, ש.8-5). תמונת הדברים לא משתנה כתוצאה מהשימוש בביטוי Back to Back, שהופיע בדואר האלקטרוני של מר טואטי למר סטרוק מיום 7.6.17 (נספח 9 לתצהיר סטרוק). עיון במסמך מלמד כי הקשר הדברים מלמד על מצוקת המזומנים בה מר טואטי היה מצוי, ולכן היה זקוק בדחיפות להחזר ההוצאות כדי למלא מיידית את המחסור במזומנים שנוצר. אין להקיש ממנו על אודות ההתנהלות הכללית בין הצדדים. אני מעדיף לתת משקל לראיות שהוצגו לעיל, ולא להסתמך על תצהירו של מר סטרוק, שמהווה עדות יחידה של בעל דין. הסתמכות שכזו טעונה הנמקה (סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: פקודת הראיות)), ובעניין זה אין היא מתיישבת עם הצגת הדברים לעיל. הדברים יפים בשינויים המחוייבים גם ביחס לעדותו של מר טואטי, שאינה משתלבת עם המסמכים שהוצגו לעיל, הסותרים הסכמה להעמסת רווח על כל רכיבי ההוצאות, להבדיל מרכיב השכר. על כך יש להוסיף שחברת MSI נמנעה מלהביא עדים נוספים מטעמה, כמו למשל את מנהלת החשבונות גב' בטי זוקון, לשם אימות המוסכם בעל פה בין הצדדים. הימנעות זו מקימה לפי הפסיקה את החזקה הראייתית, כי עדויות אלה היו פועלות לרעתה (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, פיסקה 11 (1991)). אני קובע אפוא כי הראיות בתיק זה תומכות בהסכמת הצדדים לפיה בכל התקופה הרלוונטית יונהג החזר הוצאות בתוספת רווח של 12.9% (10%+2.9% עבור מקדמות מס) על רכיב המשכורות בלבד. ובשים לב לתמונת הנטלים הראייתיים אני קובע כממצא שכך היה. תשע הסוגיות שהותיר המומחה להכרעת בית המשפט המומחה ערך שני מסלולים של חישובים בחוות דעתו: האחד לפי גרסת חברת MSI (ראו בעמ' 16-15 לחוות הדעת), והאחר לפי גרסת חברת WSPM (ראו בעמ' 17 לחוות הדעת). ועוד התייחס לסדרת מחלוקות שבין הצדדים, הטעונות הכרעה עובדתית ומשפטית על ידי בית המשפט. אדון בסדרת מחלוקות אלה – תשע במספר – ואכריע בהן כסדרן. בונוסים במזומן לעובדים הנתבעים טענו כי שילמו במזומן לעובדים תשלומי בונוסים בסך כולל של 427,000 ₪. המומחה ציין בחוות דעתו כי אין להם תיעוד, ולכן השאיר רכיב זה להכרעת בית המשפט (חוות הדעת השנייה, עמ' 12, פסקה 9.א.). אומנם מר סטרוק הודה כי ניתנו בונוסים במזומן לעובדים, אך טען כי העביר אותם מראש למר טואטי (פסקה 43 לתצהירו), ואף צירף תכתובות דוא"ל מזמן אמת שמוכיחות קיומה בפועל של פרקטיקה כזו (נספח 17 לתצהירו, עמ' 303 ו-309). לפיכך, ובהעדר סתירה לגרסה זו, אני מקבל את גרסת התובעת לפיה אין להכיר בהוצאות אלה. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין, שהנתבעים גם לא הוכיחו את גובה הבונוסים במזומן. אפילו בתצהירי עדיהם אין הצהרה מהו סכום הבונוסים ששולם לעובדים (ראו למשל: פסקה 41.4 לתצהיר מר תומר טואטי, פסקה 43 לתצהיר גב' וונסובר, ופסקה 129.1 לתצהיר מר טואטי). כאמור, מר טואטי טוען כי ההתנהלות בעניין זה הוסוותה לבקשתו של מר סטרוק, אך זהו ביטוי למחיר שיש להתנהלות הבלתי מסודרת בזמן אמת. קשה יהיה לאורה לבסס דברים בדיעבד, ועניין זה יוכיח. השתלמויות לטענת חברת WSPM בסיכומיה (בפסקה 72 לסיכומי הנתבעים), מגיע לה החזר הוצאות בעבור השתלמויות לעובדים. המומחה ציין שמדובר בסך של כ-52,000 ₪. הראיות היחידות שעליהן נסמכה החברה בסיכומיה, כדי לקשור הדברים לפרויקטים של המיזם, הן תצהיריו של מר טואטי ושל שניים מעובדיה. שלושת המצהירים לא ציינו בתצהיריהם מהו גובה הסכום הרלוונטי. אני דוחה אפוא רכיב תביעה זה, שעה שלא הוכח באמת המידה הנדרשת. נסיעות לחו"ל המומחה לא בדק פרטנית מול דוחות נסיעה לחו"ל ומסמכים תומכים, את נתוני הנסיעות לשנים 2018-2011, פרט לשנת 2017 (חוות דעת שנייה, עמ' 16, סוף פסקה 10). לגבי שנת 2017 מצא הוצאות עבור שתי נסיעות, בסך כולל של 38,628 ₪, שייתכן שהן נסיעות משפחתיות פרטיות, מאחר שלא הוכח באופן מובהק קיום הפגישות העסקיות הנטענות בפועל (שם, עמ' 13, פסקה 9.ד.). חברת WSPM טענה בסיכומיה כי נפלה שגגה בפירוט הנסיעה אשר לשם האיש שנפגש עם מר טואטי, ועוד טענה כי בשל סכסוך בין הגורמים האחרים שנכחו באותה פגישה ובין מר סטרוק, הם לא יכלו להעיד. ואולם, הראיות היחידות שהציגה לטענותיה בעניין קיום הפגישות העסקיות היו תצהירו של מר טואטי. בכך אין די. אני דוחה אפוא רכיב זה. תרומות המומחה בחוות דעתו חייב את חברת MSI בהחזר הוצאות בעבור תרומות שביצעה חברת WSPM, בסך כולל של 345,180 ₪ (מהפרש הסכומים 480,500 ₪ ו- 825,680 ₪ שבטבלאות של שני המסלולים תחת הסעיף של "הוצאות מיוחדות": הטבלה שבעמ' 15 שמייצגת מסלול WSPM, והטבלה הראשונה שבעמ' 17 שמייצגת את מסלול MSI). אולם, פרט לתרומה אחת בסך של 4,000 $ משנת 2016, שמוסכמת על הצדדים (ראו: נספח 18 לתצהיר מר סטרוק שצורף גם כנספח 40 לתצהיר מר טואטי), הם חלוקים אשר ליתרתן. גם כאן חברת WSPM לא הוכיחה את גובה התרומות, ואפילו בתצהיריה אין הצהרה מהו סכום התרומות לשיטתה (ראו: פסקה 41.6 לתצהיר מר תומר טואטי, פסקה 45 לתצהיר גב' ווסנובר, ופסקה 86 לתצהיר מר טואטי). הטענות בעניין זה נדחות פרט לתרומה המוסכמת שבסך של 4,000 $ שמשנת 2016. הוצאות מיוחדות אשר להוצאות מיוחדות, המומחה קבע בחוות דעתו (בטבלה שבעמ' 14) כי הן מסתכמות לסך כולל של 155,756 ₪. חברת MSI ציינה בסיכומיה (בפסקה 60) כי לשם צמצום המחלוקות היא מוכנה להכיר בסכום כולל של 67,363 ₪ ברכיב זה. הסכום מורכב מסכום של 26,363 ₪ שמוגדר כסעיף "אירועי חברה", שלטענת חברת WSPM מדובר בחתונתו של מר סטרוק שהוצאותיה שולמו על ידה. ומסכום נוסף של 41,000 ₪ שמוגדר כ"פרסום עיצוב ותדמית", שעל פי הטענה גם בו כלולות הוצאות החתונה. אשר ליתרת הסכום שנותר, בסך של 88,393 ₪, הרי שחברת WSPM לא צירפה ראיות לסכומי ההוצאות שנותרו. לפיכך אני מקבל את טענת חברת WSPM להכרה ברכיב ההוצאות, וזאת בסכום של 67,363 ₪ שחברת MSI הודתה בו. הוצאות פרטיות אשר להוצאות פרטיות של חברת MSI ששולמו על ידי חברת WSPM, המומחה ציין בחוות דעתו (פסקה 9.ו., עמ' 15-14), כי מאחר שמדובר בבדיקה מורכבת, של שנים רבות, ושל פעולות חשבונאיות רבות, הוא נמנע מלהידרש לעניין באופן ממצה. יחד עם זאת הוא העיר כי מדובר בכל מקרה "בסכום זניח יחסית להיקף ההתחשבנות". מאחר שחברת WSPM לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה להוכיח את גובה הסכום, יש לדחות רכיב זה. הפרשי שער המומחה קבע בחוות דעתו (בעמ' 13, פסקה 9.ג.) כי מבדיקת התחשיב עולה שנכללו בהוצאות גם הפרשי שער בגין שנת 2017 בסך של 37,530 ₪ ובגין יתר השנים בסך של 200,698 ₪. הפרשי השער נוצרו, משום שחברת MSI העבירה לחברת WSPM את החזרי ההוצאות בדולרים, וכשבוע או יותר מאוחר יותר, זו המירה את סכום הדולרים לש"ח. המומחה ציין בעדותו, כי אין שום היגיון להכליל בהוצאות את הפרשי השער (ראו בעמ' 459, ש. 11-9). חברת WSPM לא הצליחה להרים את נטל הראיה המוטל עליה להוכיח כי הצדדים סיכמו ביניהם שחברת MSI תשלם לה את הפרשי השער. הסוגיה לא זכתה להתייחסות ממצה מצד חברת WSPM, ולא נהדפו טענות חברת MSI בסיכומיה נגד ההכרה ברכיב זה. אני דוחה אפוא את ההכרה בו. הוצאות פרטיות בגין רכבים של בני משפחת טואטי חברת MSI טענה כי הנתבעים כללו ברכיב ההוצאות גם הוצאות פרטיות של רכבי משפחת טואטי. המומחה קבע (בחוות דעת שניה, עמ' 13, פסקה 9.ב) כי אכן נכללו בתחשיב שהגישה חברת WSPM כ-105,000 ₪, שלא היה מקום להכלילם שכן דובר בהוצאות פרטיות של רכבי משפחת טואטי. על רקע יש לאמץ ברכיב זה את התחשיב שהציגה חברת MSI. מקדמות מס כפי שעולה ממכתב בא כוח חברת MSI לבא כוח חברת WSPM מיום 3.8.17 (נספח ג' לתביעה המקורית), מגיע לחברת WSPM החזר גם בגין מקדמות מס בסך של 2.9% כפי שסוכם, ולא רק מחודש ינואר 2018 כפי שטוענת התובעת. לאור המסקנה אליה ביחס לסיכום שבין הצדדים, הרי שיש להוסיף להוצאות שבטבלאות שבעמ' 15 ו-17 לחוות דעתו השנייה של המומחה, גם את הסכום של מקדמות המס. אולם, שלא כמו הסכום שהובא בחוות דעת המומחה (בפסקה 8.ד.) שהתבססה על נתוני חברת WSPM ועל גרסתה, שחושבה כ-2.9% על כלל הוצאותיה, הרי שיש לחשב את מקדמות המס כ-2.9% רק מרכיב המשכורות. סיכום ביניים התביעה הראשית המסקנה העולה מהניתוח עד כה היא שחברת WSPM אכן ביקשה תשלום בגין הוצאות ביתר, וזאת בשים לב להסכמה שבין הצדדים. היה עליה לחייב בהחזר הוצאות בתוספת 12.9% מרכיב המשכורות בלבד, וכאמור היא חייבה בסכומים מעבר לכך. ועדיין משמעות הדברים היא שדין התביעה הראשית להידחות ברובה. ההתחשבנות השוטפת הצדיקה את החזר ההוצאות עם התוספת האמורה, וסכום זה מהווה למעשה את רוב הסכום שנתבע בתביעה הראשית, ואין מקום לפצות את חברת MSI בגינו. יש להכיר באותו רכיב שבו חויבה חברת MSI, שכלל תוספת רווח שלא בגין רכיב המשכורות, והיא זכאית להשבה של התשלומים ששילמה בגין כך. בכל הנוגע לתשע המחלוקות הנוספות שהועלו בתביעה הראשית, יש לאמץ את התחשיב של חברת MSI, פרט לשני חריגים של תרומה בסך 4,000$ והוצאות מיוחדות בסך של 67,363 ₪. סכומים אלה אמורים להיות מופחתים מסכום ההשבה. ועוד יש להתחשב ברכיב מקדמות המס כאמור לעיל. התביעה שכנגד במסגרת התביעה שכנגד עתרה חברת WSPM לפיצוי בגין שמונה רכיבי נזק: פיצוי בגין העדר הודעה מראש על אודות ביטול ההסכם; פיצוי בגין שלושה חודשי הודעה מוקדמת על הפיטורים ופדיון ימי חופש; השלמת פיצויי פיטורים ומשכורת לעובדת בחופשת לידה ולשני עובדים שסיימו עבודתם בחברה בשל ביטול ההסכם; הוצאות המושכר; ביטול שכירות הרכבים; הוצאות חודש יולי 2018; דמי ניהול למר טואטי; פיצוי בגין לשון הרע. אדון ברכיבים אלה כסדרם. הפיצוי שתובעת חברת WSPM בגין העדר הודעה מוקדמת על אודות ביטול ההסכם חברת WSPM עתרה בסיכומיה בתביעה שכנגד לפיצוי בסך של 2,000,000 ₪, בגין ביטולו הפתאומי של ההסכם שבין הצדדים ללא מתן הודעה מוקדמת. היא הדגישה כי מדובר בהסכם ארוך טווח, שחי ונשם במשך כ-16 שנים. על רקע זה יש לדון בשאלה האם קמה חובת מתן הודעה מוקדמת בנסיבות העניין, וככל שכן, מה משכה? מערכת היחסים בין הצדדים הצדיקה מתן הודעה מוקדמת מכוח דיני תום הלב הצדדים הקדישו משאבים משמעותיים לאפיון מערכת היחסים שביניהם: האם מדובר במערכת יחסים הקרובה במהותה לשותפות, או שמא ככזו של יחסי קבלנות. במחלוקת האמורה אין אני נדרש להכריע. זאת משום שמאפייני מערכת היחסים, הנשענים על חומר הראיות שהוצג, מצדיקים, בכל מקרה, מתן הודעה מוקדמת על אודות סיומה. במקרה שלפנינו על הפרק עומדת התקשרות חוזית הנשענת על מערכת היחסים האישית בין מר סטרוק ומר טואטי. השניים לא ערכו חוזה מסודר בכתב, ולא הסדירו באופן ממצה את כל נגזרותיו של הקשר ביניהם; ועדיין הם יצאו לשיתוף פעולה מסחרי ללא שזה נקצב בזמן. השנים חלפו והפעילות נמשכה, ושני הצדדים הפיקו תועלת רבה מהקשר העסקי ביניהם, שהפך גם לקשר אישי. קשר זה נמשך למעלה מעשור ומחצה. הוא הוביל לפעילות מסחרית בהיקפים משמעותיים, וברור כי הצדדים הפיקו הכנסות ורווחים ניכרים לאורך הדרך. נכון הוא שכשאלה הן הנסיבות אין למי מהצדדים ציפייה כי מערכת היחסים ביניהם תימשך ללא מגבלה. על רקע זה נפסק כי "הסכם לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש" (רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' מנשה ח. אלישר בע"מ (פורסם במאגרים; 2005; בפסקה 5 להחלטה)). ובמקום בו לא הסדירו הצדדים את סוגית ההודעה המוקדמת במערכת יחסיהם החוזית, בא הדין הכללי ומשלים את החסר. החובה להודיע זמן סביר מראש על אודות סיום ההתקשרות היא נגזרת של חובת תום הלב החוזית. היא באה להגשים כמה תכליות יסוד, עליהן עמד כב' השופט, כתוארו אז, רובינשטיין שפסק כי "דרישת 'ההודעה המוקדמת' כוללת איפוא התייחסות לפחות לשני משתנים, המייצגים אינטרסים שונים: מחד גיסא הודעה מוקדמת שנועדה לאפשר לצד שלא יזם את הפסקת הקשר זמן להיערך [...]; מאידך גיסא, תקופת מינימום להפעלת החוזה בטרם תתגבש הזכות לבטלו" (ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ (פורסם במאגרים; 2008; בפסקה כ"ו לחוות דעתו) (להלן: עניין בשארה)). דברים אלה יפים גם לענייננו, בשימת דגש מיוחד על הצורך לתת פרק זמן לשם התארגנות בשים לב למערכת היחסים הארוכה שבין הצדדים. חברת MSI לא ביססה נסיבות הפוטרות ממתן הודעה מוקדמת מדוע אם כן ביטלה חברת MSI את ההסכם באופן מיידי וללא הודעה מוקדמת? תשובתה היא שחברת WSPM היא שהפרה אותו. לפי הנטען היא ניפחה הוצאות, והקימה חברת מתחרה עם שם דומה בקפריסין. ולאור הפרות יסודיות אלה יכלה להתנהל כפי שהתנהלה, ולהביא את מערכת היחסים שבין הצדדים לסיום חד ופתאומי. אכן, מצב בו צד להסכם מפר אותו הפרה יסודית, יכולה לקום האפשרות של הצד שכנגד לבטלו, ללא מתן הודעה מוקדמת, בנסיבות המתאימות. אלא שהדברים לא בוססו בנסיבות העניין. בכל הנוגע בעניין ניפוח ההוצאות, הרי שמר סטרוק הודה בחקירתו הנגדית כי לא זו הייתה הסיבה לביטול ההסכם, אלא הקמתה של החברה המתחרה עם השם הדומה. ועוד העיד כי אלמלא זו הוקמה, היה מוצא ככל הנראה פתרונות אחרים מלבד ביטול ההסכם (עמ' 213, ש. 11 – 214, ש. 2). ואכן, כפי שנמצא בפסק דין זה, שיעור העמסת ההוצאות לא היה בהיקף שהצדיק את הצעד הדרמטי של ביטול ההסכם ללא הידברות ממצה וללא הודעה מוקדמת. ואשר להקמת החברה המתחרה בקפריסין הרי שאין זכר להפרה זו במכתב הביטול ששלחה חברת MSI לחברת WSPM ביום 31.7.18 (נספח 14 לתצהיר מר סטרוק). ובהתאם להלכה הנוהגת "בשורה של פסקי-דין נקבע [...] כי משנימק הנפגע את הודעת הביטול, אין הוא רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעתו המנומקת, אלא אם נתן כדין הודעת ביטול חדשה" (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ פ''ד נב(1) 210, 224 (1998)). על גישה זו נמתחה ביקורת בספרות האקדמית (ראו הדיון אצל דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 351 (כרך שני; 2020); וכן ראו הדיון אצל גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 660 (2009)), ועדיין זהו הדין הקיים. בנוסף, לא ניתן לראות בדין ודברים שהתנהל בסוף שנת 2017 משום הודעה מוקדמת. נראה כי באותה העת הצדדים נקלעו לחילוקי דעות ביחס להמשך הדרך, ושקלו אפיקים עסקיים שונים, אך בסופו של דבר המשיכו לפעול באותה מתכונת הפעילות. כך או כך, הודעה מוקדמת אין כאן. מכל אלה עולה כי חברת MSI לא הצליחה לבסס צידוק שלא להעניק הודעה מוקדמת בנסיבות העניין, ושעה שלא העניקה אותו, הרי שהפרה את חובתה לפעול בתום לב, באופן המזכה את הצד שכנגד בפיצוי. גובה הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בנסיבות העניין חברת WSPM עתרה בסיכומיה לפיצוי השקול להכנסות מ-16 חודשי פעילות נוספים, קרי חודש לכל שנת פעילות משותפת של שני הצדדים. חישוב זה הוביל אותה לפיצוי בסך 753,032 ₪ לחברה, וכן לפיצוי בסך של 1,562,725 ₪ עבור מר טואטי. ובסך הכול הפיצוי עלה לסך 2,315,757 ₪, כשלצורכי אגרה הועמד על 2,000,000 ₪. האם מדובר בפיצוי ראוי בנסיבות העניין? הפסיקה קבעה אמות מידה גמישות למדי לשם הערכת הזמן הסביר למתן הודעה מוקדמת. עמד על כך כב' השופט, כתוארו אז, רובינשטיין (בעניין בשארה, בפסקה כ"ה), כשסקר את הגישות השונות בפסיקה: השופטת דורנר קבעה 'כי אמת המידה לדרישת ההודעה המוקדמת היא גמישה ומטרתה נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות' [...]. ובלשון השופט זמיר, 'הזמן הסביר בכל מקרה תלוי במהותו של החוזה ובנסיבות של המקרה, לרבות הסיבות והנסיבות של ביטול החוזה' [...]. דברים אלה מבוססים על נסיון החיים והשכל הישר, שאינם מאפשרים לנו לצפות מראש כל סיטואציה העלולה להתרחש. לדידי אף השאלה אם בחוזה מסוים יש מקום להחזרת השקעות בלבד או ליצירת רווח תלויה אף היא בנסיבות. לבחינה מקיפה של הפסיקה ראו את החלטת חברי, כב' השופט חסדאי בת"א (מחוזי ת"א) 49568-07-20 מוסקוביץ את וינברג חברה לסיטונאות סיגריות בע"מ נ' דובק בע"מ (פורסם במאגרים, 2021, בפסקאות 116-113 ו- 164-154). על רקע זה נקרב מבטנו אל השיקולים הרלוונטיים לענייננו, היכולים להשליך על משך התקופה הנאותה לשם הודעה מוקדמת: זמן למיצוי רווחים; היות שדובר בקשר עסקי בן כ-16 שנה, ניתן להניח שהשקעות חברת WSPM כבר כוסו. הנחה זו תוכל להיסתר, אם יתברר כי זו השקיעה עובר לביטול ההסכם הוצאות ניכרות, מתוך תכנון ארוך טווח, אך הדבר לא נטען וממילא לא הוכח. זמן להתארגנות מחדש; שעה שמערכת היחסים בין הצדדים הייתה כה ארוכת טווח וממוקדת בצרכים של חברת MSI, הרי שניתן לצפות שיידרש פרק זמן מהותי כדי לאפשר לחברת WSPM להתארגן מחדש ולהיערך למציאות הכלכלית החדשה. אלא שכפי שיובהר בהמשך, נראה כי מאפייני הקשר דווקא אפשרו לחברת WSPM להמשיך בהתקשרות עם הלקוחות הקיימים, וללא קושי ניכר. מידת התלות הכלכלית: בענייננו, המומחה קבע בחוות דעתו הראשונה (עמ' 17 בפס' 28) כי העבודות שסיפקה חברת MSI לחברת WSPM הן מקור ההכנסה העיקרי שלה. ואכן הדברים תואמים את התשתית הראייתית הכוללת ביחס למערכת היחסים שבין הצדדים. בלעדיות: אין חולק כי הצדדים לא סיכמו על אודות מערכת יחסים של בלעדיות, ודבר לא מנע מהם להתקשר עם גורמים אחרים, מלבד דיני התחרות ההוגנת (ראו לעניין זה את עדותה של גב' וונסובר, בעמ' 270, ש. 21-9). עניין זה פועל לצמצום תקופת ההודעה המוקדמת. אופי הענף והשוק: כאן עולה השאלה כמה זמן ייקח לצד השני למצוא אלטרנטיבה באותו שוק. בענייננו, מר טואטי הודה בחקירתו כי לאחר סיום ההסכם שבין הצדדים הלקוחות מתחום הטבק, שעבדו איתו במסגרת המיזם, בחרו מיוזמתם להמשיך בקשר עמו (ראו בעמ' 332, ש. 8 – 333, ש. 6). נתון זה פועל לצמצום משמעותי של התקופה הנתבעת. אומנם לא ניתן להחיל כאן את החוכמה שבדיעבד, אך יש בכך כדי להאיר על אודות המוביליות של הלקוחות, ועל אודות יכולתם להמשיך בקשר עם חברת WSPM בנתיבותיה החדשים. השקעות שוטפות: האם הצד השני נדרש לרכוש ציוד, לשכור עובדים או לשכור מבנה מיוחד לאחרונה על סמך ההנחה שהקשר יימשך? חברת WSPM לא הוכיחה רלוונטיות לרכיב זה. לצד שיקולים כלליים אלה יש לקחת בחשבון את העובדה כי אכן במהלך השנים חברת WSPM חייבה ביתר בגין ההוצאות; ועוד ניתן להקיש מחוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012 (להלן: חוק חוזה סוכנות). סעיף 4 לחוק קובע תקופות שונות למתן הודעה מוקדמת, בהתאם למשך הזמן שבו הצדדים שמרו על הקשר החוזי ביניהם. ושעה שעל הפרק קשר בן למעלה משש שנים, הרי שבהתאם לחוק יש מקום למסור הודעה מוקדמת בת שישה חודשים (ראו שם בסעיף 4(א)(7)). סכום זה ניתן להגדלה בהתאם לנסיבות המתוארות בחוק זה. ועדיין, יש להיזהר מפני יישום טכני של האמור בחוק חוזה סוכנות על ענייננו. מערכת היחסים שבין סוכן מסחרי וספק מאופיינת במקרים רבים בפערי כוחות בולטים בין הצדדים. בנסיבות העניין, וכפי שציין מר טואטי, הרי שהוא הביא עמו למערכת היחסים העסקית את כישוריו ואת יכולותיו, ואכן, לקוחות שונים בחרו להמשיך לעמוד מולו בקשר גם לאחר הפסקת שיתוף הפעולה עם חברת MSI. מכאן שעוצמת התלות ופערי הכוחות שבין הצדדים בתיק שלפניי אינה מהגבוהות. נראה לי כי יישום מכלול השיקולים על ענייננו מצדיק מתן הודעה מוקדמת לתקופה בת ארבעה חודשים. כאן יש לקחת בחשבון, מחד גיסא, את משך התקופה הנכבד שבו נמשכה מערכת היחסים שבין הצדדים; ומנגד את העובדה כי לא נדרש פיצוי כדי להשיב השקעות שהושקעו במיזם; ובעיקר שמערכת היחסים בין הצדדים הייתה כזו שאפשרה את המשך הקשר עם הלקוחות הקיימים שלו, ומכאן שחברת WSPM לא נדרשה לשינוי כה נרחב בפעילותה. הייתה לה אפשרות להתקשר עם לקוחות שלא במסגרת המיזם המשותף, ודבר לא מנע ממנה לחבור ללקוחות המיזם לאחר הפסקת הפעילות, כל עוד לא תציג עצמה כנציגה של חברת MSI או כמי שפועלת מטעמה (כאמור בהחלטה בצו המניעה הזמני; ראו לעיל בפסקה 8). גובה הפיצוי יחושב לפי שווי הכנסות חודשי בהתאם לממוצע ההכנסות החודשי של חברת WSPM ושל מר טואטי בשלוש השנים האחרונות שלפני ביטול ההסכם (31.7.18). תוצאת הממוצע תוכפל בארבע, כאמור. בעניין זה מתווה את הדרך פסק דינה של כב' השופטת, כתוארה אז, חיות בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' עו"ד גורן (פורסם במאגרים; 2009). באותו עניין היא ציינה כי יש לקחת בחשבון את שלוש השנים שקדמו להתקשרות "משום שממוצע הרווח בשלוש השנים שקדמו לסיום ההתקשרות כאמור, יש בו לשקף באופן נכון ועל בסיס רחב יותר את רווחיהם של [הצדדים] במהלך התקופה שקדמה לסיום ההתקשרות...ואילו חישוב הפיצוי בהתבסס אך ורק על הרווח בשנה שקדמה לסיום ההתקשרות, יש בו מן האקראיות והוא עלול לשקף לטוב ולרע משתנה מקרי ובלתי מייצג של הרווח" (שם, בפסקה 36). גישה זו מתאימה לענייננו בשל משך התקופה הארוך בו שיתפו הצדדים פעולה, ובשל התנודתיות של המחזורים הכספיים הרלוונטיים. לא מצאתי לקבל את התנגדות הנתבעים שכנגד נגד מתכונת חישוב זו. אלה טוענים כי התובעים שכנגד מודים שבתקופה בה הסתיימה הפעילות היקפה ירד, ושהם פגעו ברווחים שעה שנגשו למכרזים מתחרים. אלא שטענה זו רק מצדיקה את הצורך להרחיב את משך הזמן שלאורו יחושבו ממוצעי ההכנסות, וזאת כדי לנטרל עיוותים שלא היו מתרחשים אם מערכת היחסים שבין הצדדים הייתה מסתיימת באופן ראוי. פיצוי בגין שלושת חודשי הודעה מוקדמת לאור פיטורין ופדיון ימי חופש אשר לרכיב המשכורות לעובדים שפוטרו בתקופת שלושת חודשי הודעה מוקדמת (לפי חוזי ההעסקה עימם), מצאתי שיש לדחותו. כנקודת מוצא יש לציין שחברת WSPM לא הוכיחה את פיטורי העובדים, ובתצהירי עדיה לא צוין מהם שמותיהם, מתי פוטרו, וכמה חודשי הודעה מוקדמת שולמו להם בפועל, אם בכלל. המומחה ציין כי החברה שילמה לעובדיה חודש אחד מתוך שלושת חודשי ההודעה המוקדמת, אולם אין הוא מוסמך לקבוע ממצאים עובדתיים. הוא גם לא צירף לחוות דעתו מסמכים המוכיחים את הפרטים הרלוונטיים שיאפשרו קביעת ממצא בעניין. הצורך בתשתית ראייתית מתחדד במיוחד, משום שבניגוד לטענת חברת WSPM כי פיטרה את עובדיה, התברר במהלך החקירות הנגדיות כי לא פוטרו גב' וונסובר, מר יקי הפשטיין ומר טואטי ובנו. וכך עולה גם מאתר האינטרנט של החברה (מוצגים ת/2א'-ת/2ב'). מאותן הסיבות יש לדחות גם את רכיב התביעה שכנגד בגין שיפוי על פדיון ימי חופש, שנטען שניתן לעובדים שפוטרו. רכיב זה לא הוכח, לא הוצהרו פרטיו, וכאמור, חלק מהעובדים המשיך בעבודתו בחברה. השלמת פיצויי פיטורים ומשכורת לעובדת בחופשת לידה חברת WSPM עתרה בתביעתה שכנגד (בפסקה 116.3) לפיצוי בגין פיטורי עובדים בסך כולל של 554,496 ₪, שכלל בתוכו גם השלמת פיצויי פיטורים בסך של 49,914 ₪ עבור העובד יעקב (יקי) הפשטיין (חוות דעת המומחה הראשונה, בפסקה 30); וכן עוד סך של 9,224 בגין משכורת למנהלת המשרד, גב' חגית חומן שהייתה באותה העת בחופשת לידה (שם, בפסקה 32). בכך אימצה החברה את קביעת המומחה בחוות דעתו הראשונה (בפסקה 38, בעמ' 22). היא גם עתרה בתביעתה שכנגד (בפסקה 116.33) לתשלום פיצויי פיטורים למר טואטי בסך של 1,077,534 ₪ בהתאם לחוות דעת המומחה (חוות הדעת הראשונה פסקאות 41 ו-43). לאחר שקילת טענות הצדדים מצאתי לדחות גם את הרכיבים הללו. אשר להשלמת פיצויי הפיטורים למר הפשטיין, הרי שהמומחה ציין במפורש בחוות דעתו כי אינו יכול לדעת האם חברת MSI לא חויבה כבר בסכום זה בשנת 2018. חברת WSPM לא הגישה תצהיר של מר הפשטיין, ולפיכך אני דוחה רכיב זה של התביעה שכנגד. המומחה ציין בחוות דעתו הראשונה (בפסקה 40) כי בכל הנוגע בתשלום פיצויי הפיטורין למר טואטי, הרי שבדק רק את נאותות החישוב של הפיצוי, מבלי לחוות דעה על אודות עצם הזכאות לתשלומים אלה. ועוד הוסיף הערה כללית שכזו בחוות דעתו הראשונה, ביחס לכלל טענות חברת WSPM לנזקים (בפסקה 47 בעמ' 24). מכאן שהיה על התובעים שכנגד להוכיח טענותיהם בעניין זה, ואין די בהפניה לניתוח המומחה. כאן יש לשוב ולחזור על כך שחברת WSPM לא הצהירה בתצהירי עדיה מהו סכום פיצויי הפיטורים ששילמה לכל אחד מעובדיה, את שמות אותם עובדים שפוטרו ומועד פיטוריהם; מועד תשלום פיצויי הפיטורים; ולא צירפה אסמכתאות לכל אלה. וכפי שראינו חלק מעובדי החברה המשיכו בעבודתם (ראו לעיל בפסקה 95). המומחה ציין בחוות דעתו הראשונה (בפסקה 27) כי "טוענת WSPM" שהיא פיטרה את מרבית עובדיה ושילמה להם – פיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה, ומשכורת בחודשי ההתראה המוקדמת לפי הדין. אולם, מלבד אמירה זו לא הוגשו לבית המשפט הוכחות לכך. כמו כן, גם לא צורפו ראיות לכל אלה במסגרת שתי חוות הדעת של המומחה, שכן לאלה לא צורפו נספחים. כאמור, המומחה לא הוסמך להכריע במחלוקות עובדתיות, ומשעה שהטענות לא הוכחו, הרי שהן נדחות. הוצאות המושכר חברת WSPM עתרה בתביעתה שכנגד גם לפיצוי בגין הוצאות המושכר של משרדיה, בעבור החודשים אוגוסט, ספטמבר ועד מחצית אוקטובר, בסך כולל של 332,955 ₪ (חוות הדעת הראשונה, עמ' 16, פסקה 24). לכאורה, לאור קביעתי שהיה על חברת MSI לתת הודעה מראש בת ארבעה חודשים לפני ביטול ההסכם, הרי שעליה לפצות גם בגין רכיב נזק זה. אלא שכאן יש לקחת בחשבון נתונים נוספים שיובילו למסקנה כי יש לדחותו. ראשית, אין חולק שיש להפחית סך מוסכם של 206,000 ₪ לפי החלטת בית משפט השלום בהרצליה בת"א 64264-10-18 WSPM נ' גרין טקמרקט בע"מ מיום 7.2.21 (פסקה 58 לסיכומי WSPM שכנגד, וכן בפסקה 53 לתצהיר מר סטרוק ונספח 21 לתצהירו). לפיכך רכיב תביעה זה הופחת לסך של 126,955 ₪. שנית, יש להפחית סך נוסף של 50,672.5 ₪ בגין חודש שכירות אחד, שחויב בטעות בתחשיב המומחה ביתר, כפי שהודה בעדותו, שכן השכירות הסתיימה באמצע חודש אוקטובר 2018 ולא באמצע חודש נובמבר 2018 (חוות הדעת השנייה עמ' 16, פסקה 24; וכן ראו את עדותו בעמ' 477, ש. 15-12). לפיכך, נותר לאחר הפחתה נוספת זו סך של כ-76,000 ₪. שלישית, כפי שעולה מהתכתבויות הצדדים, מר סטרוק שילם למר טואטי סך של 131,435 ₪ (שהם 30,926 יורו), שנועד לכסות הלוואה בסך 108,000 ₪ (29,634$), שמר טואטי נטל לצורך מימון דמי השכירות של חברת WSPM לחודשים אוגוסט-ספטמבר 2018 (ראו: שרשרת דוא"ל בין שניהם, נספח 23 לתצהיר מר סטרוק, בעמ' 346-345). מכאן שלא מגיע כל תשלום בגין רכיב זה. הוצאות בגין ביטול חוזים להשכרת רכבים צמודים של העובדים שפוטרו התובעים שכנגד עתרו גם להחזר הוצאות שנגרמו בשל ביטול בטרם עת של חוזי השכרת רכבים צמודים לעובדים, נוכח הפסקת ההתקשרות הפתאומית. נטען שהתובעים שכנגד היו אמורים להודיע לחברת ההשכרה על ביטול החוזים 30 יום מראש, וגם היה עליהם לשלם לה קנס של חודש שכירות (פסקה 41.7 לתצהיר מר תומר טואטי, ופסקה 47 לתצהיר גב' וונסובר). אלא שמר תומר טואטי מעולם לא סיים את העבודה בחברת WSPM (ראו בעמ' 317, ש. 9; וכן ראו לעיל בפסקה 95). גם המומחה ציין בחוות דעתו הראשונה (בפסקה 31 בעמ' 18) כי נכון למועד כתיבתה הוא לא פוטר. מכאן שאין הוא זכאי לפיצוי בקשר לרכבו. אשר לגב' וונסובר, הרי שהוכח שהיא לא פוטרה מהחברה (ראו האמור לעיל בפסקה 95). המומחה ציין בחוות דעתו הראשונה (בעמ' 21) עוד שני עובדים - חגית חומן ואוהד טואטי, ששולמו עבורם הוצאות בגין ביטול חוזי שכירות רכב, אולם חברת WSPM לא ציינה אותם בתצהיריה בצירוף פירוט ההוצאות של כל אחד מהם, והיא גם לא הגישה תצהירים שלהם, ואלה גם לא הוזכרו בסיכומיה. המומחה גם לא צירף לחוות דעתו אסמכתאות על אודות ההוצאות בגינם. סופו של דבר שדין רכיב זה שלך התביעה להידחות. הוצאות חודש יולי 2018 לפי קביעת המומחה (חוות הדעת הראשונה; עמ' 15, פסקה 22) הוצאות חודש יולי 2018, שחברת MSI חייבת לשלם לחברת WSPM, מגיעות לסך של 229,840 ₪, כולל 13%. ואכן החברה עתרה בתביעתה לתשלום סכום זה (והתייחסה לכך בפסקה 56 לסיכומיה שכנגד). חברת MSI העלתה בסיכומיה שלוש טענות הפחתה וקיזוז נגד סכום חוב זה: נטען שהוא כולל רווח של 13% שנגבה בניגוד להסכם. אך יש לדחות טענה זו לאור מסקנתי כי אכן סוכם בין הצדדים על תשלום רווח של 12.9% על רכיב שכר העובדים, בנוסף להחזר ההוצאות. המומחה חישב סכום זה בהתאם לטענות הצדדים והעמיס 13% רווח על כל רכיב ההוצאות (חוות דעת ראשונה, עמ' 16, פסקה 24 בסוף הטבלה). אלא שהכרעתי סטתה מהאמור בטענות הצדדים, ויש להוסיף להוצאות 12.9% רווח ולא 13%, ויש לחשבו בגין רכיב המשכורות בלבד, ולא בגין כלל ההוצאות. לפיכך, יש להפחית בהתאם לכך מהסכום שקבע המומחה את ההעמסה שחושבה ביתר. טוענת חברת MSI שסכום זה מתקזז עם פיקדון בסך 19,000$ שנתנה לחברת WSPM בחודש יוני 2004, שלא הושב. אלא שמר טואטי טען בתצהירו (בפסקה 116.2) כי סכום זה כבר הוחזר וקוזז במשך השנים. ואין בנמצא תכתובת מזמן אמת שבה מר סטרוק עונה למכתבי חברת WSPM בעניין החוב בעבור חודש יולי 2018, ומציין כי עומדת זכות קיזוז בגין הפיקדון. עוד לא ברור מדוע מר סטרוק לא העלה טענה קיזוז זו לפני המומחה (ראו בחוות הדעת הראשונה, עמ' 16-15). מדובר בחוב נטען ישן מלפני 14 שנים, ואין די בהצהרתו של מר סטרוק כדי להוכיח טענת קיזוז זו, מאחר שהיא בגדר עדות יחידה של בעל דין. מר סטרוק יכול היה להביא תצהיר מאדם נוסף להוכחת טענת הקיזוז, למשל תצהיר ממנהלת החשבונות שלו, גב' זוקון, שהתכתבה עם מר טואטי באותה תכתובת משנת 2004, אך הוא נמנע מלעשות כן, והדבר פועל לרעתו. טענה זו נדחית אפוא. נטען שסכום זה מתקזז עם סך של 31,000 יורו (שהם כ-131,000 ₪) שמר טואטי ייחס לתשלום דמי שכירות בעבור חודשים אוגוסט-ספטמבר 2018, כאשר חודשים אלה מצויים כבר לאחר ביטול ההסכם, ומכאן שחברת MSI לא אמורה לשאת בתשלום זה. אולם, מאחר שקבעתי שהיה על חברת MSI לתת הודעה מוקדמת בת ארבעה חודשים מראש בטרם הביטול, שהיה בה כדי למנוע את הנזק של בזבוז דמי שכירות מיותרים, הרי שחברת MSI אחראית גם לנזק זה, ויש לחייבה בתשלום. לפיכך יש לדחות גם את טענת הקיזוז האמורה. לאור דחיית טענות חברת MSI נגד חוב זה, אני מחייבה בתשלום בגינו בסך 229,840 ₪, אך בהפחתת חישוב הרווח שבוצע ביתר על ידי המומחה, כאמור לעיל בפסקה 106(א). חוב דמי ניהול לדניאל מר טואטי היה זכאי לדמי ניהול של 5% מסך ההכנסות משלוש חברות שבשליטת מר סטרוק (חברת MSI, חברת MSI אוסטרליה וחברת WIS), או ל-180,000$, לפי הגבוה מביניהם, וזאת עבור חקירות וסקרי שוק בתחום הטבק בלבד. לטענת חברת MSI, אין כלל חוב בעניין זה. לעומת זאת מר טואטי טוען בסיכומיו, שהחוב בגין דמי הניהול עבור השנים 2018-2011 עומד על 219,352 $ (כ-780,086 ₪). סכום זה מורכב משלושה רכיבים: סך של $100,371 שמגיע לפי הנתונים הזהים שקיבל המומחה משני הצדדים; סך של $53,981 בגין הכנסות מפרויקטים בשנת 2018; ועוד סך של $65,000 בגין הכנסות נוספות של חברת WIS בין השנים 2017-2014. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם הגעתי לכלל מסקנה, כי נותר לשלם בגין רכיב דמי הניהול סך של $100,371 (חוות הדעת השנייה של המומחה, בעמ' 21), ושיש לדחות את דרישת התשלום של הרכיבים האחרים. תוצאה זו נובעת מעמדת המומחה שבחן את נתוניהם של הצדדים ואת גרסאותיהם. עם זאת, הוא ציין שקיימת אי ודאות בנוגע להכנסות של חברת MSI מפרויקטים בשנת 2018 ובנוגע להיקף ההכנסות של חברות WIS בין השנים 2017-2014. ולכן הסכומים הנוספים ייפסקו רק אם מר טואטי יבססם. חברת MSI בסיכומיה לא הפריכה את מסקנת המומחה אשר ליתרת חוב דמי ניהול בסך של כ-100,000 $. המומחה נשען בקביעתו על עמדת מר סטרוק, ולכן ליש לחייבו בכך. אין אני מקבל את עמדת מר טואטי (בפסקה 63 לסיכומי WSPM שכנגד) כי דמי הניהול נאמדו ע"י המומחה בסך של $219,352. כאמור המומחה פיצל בין הסכומים הרלוונטיים וקבע שחלקם טעונים עדיין הוכחה. למעשה לא הוצגו ראיות שיוכלו לבסס את ייתרת הסכומים. כך, מר טואטי טוען כי בעבור דמי הניהול מגיעה לו תוספת של 53,981$ בשים לב להכנסות של חברת MSI מפרויקטים בשנת 2018. המומחה לא הכריע בסכום זה כיוון שלא סופקו לו ראיות לקיומם של הפרויקטים בפועל או לכך שהם יצרו הכנסה (חוות דעת ראשונה, עמ' 23, פסקה 46; וכן בעמ' 21 לחוות הדעת השנייה ב"סיכום לפרק ב' "). בנסיבות אלה אין מקום להכיר בפיצוי הנתבע. כמו כן, אינני מקבל את טענת חברת WSPM בסיכומיה שכנגד (בפסקה 64) כי חברת MSI סתרה עצמה כאשר טענה בהליך זה שחברת WIS לא קשורה לטבק, ואילו בתביעה שהגישה נגד חברת פיליפ מוריס בארה"ב טענה אחרת. חברת MSI הסבירה כי עד שנת 2014 חברת WIS סיפקה שירותים בתחום הטבק, ואילו לאחר מכן הפסיקה לעשות כן. גם המומחה עמד על גרסה זו (ראו בחוות הדעת השנייה, פסקה 25). מכאן שעניין זה לא יוכל לעמוד לחובת הנתבעים שכנגד. לטענת מר סטרוק העברות כספים במטבע יורו אל חברת WIS (מחשבונות בנק בהונג קונג – HSBC, ובקפריסין – Bank of Cyprus), היו מחברות של מר סטרוק או בשליטתו, ולא דובר בכספים בעבור הפעילות המשותפת. אינני מקבל את טענת מר טואטי כי המומחה דחה את הצגת הדברים מצד מר סטרוק. הוא ציין כי לא ניתן להגיע להכרעה ברורה מחומר הראיות שהוגש לו על ידי שני הצדדים (חוות הדעת השנייה, עמ' 20, בפסקה 24). כאן יש לציין שמר טואטי מסר למומחה הסכם מיום 15.4.12 בין חברת Job Connect LTD ובין חברת WIS, למתן שירותים בתחום הטבק. המומחה ציין (בחוות דעתו השנייה, עמ' 20, פסקה 24) כי הסכם זה "מעלה תהיות" ביחס לגרסתו של מר סטרוק לפיה העברות הכספים בין החברות שבשליטתו לא היו קשורות לתחום הטבק. ועדיין, אין חולק שהסכם זה הוא משנת 2012 ואילו הפעילות בתחום הטבק הופסקה לפי גרסת מר סטרוק רק בשנת 2014, כפי שדיווח גם למומחה. רווחי תחום הטבק גולמו בחישוביו, והוא גם העיד שלא התרשם שנעשו מניפולציות של חברת MSI בחשבונות (עמ' 489, ש. 17). נתונים אלה לא משנים אפוא את התמונה. התובעים שכנגד טוענים כי מר סטרוק לא שיתף פעולה ולא מסר מסמכים שיוכלו להאיר על הסוגיה שבמחלוקת. אלא שהתמונה היא שונה ומורכבת יותר, ואינני סבור שיש להפעיל בגינה סנקציות ראייתיות נגדו: עלתה הטענה כי מר סטרוק לא מסר מסמכים רלוונטיים ביחס לדוחות חברת WIS. בעניין זה מר סטרוק הצהיר כי לחברה, שהיא חברת offshore הרשומה בחו"ל, אין דוחות כספיים לשנים 2018-2011 כיוון שלא נדרשה להכינם לפי הדין הקנדי (ראו בפסקה 2.1 לתצהירו מיום 11.1.23). הטענה כי חברת MSI נמנעה מלמסור למומחה מסמכים למרות פניותיו, איננה נכונה. מעיון בחוו"ד השנייה של המומחה (בפסקה 23, בעמ' 19) עולה, כי הוא התייחס למסמכי חברת WIS, והבהיר כי לטענת חברת MSI אין בידה מסמכים אלה מאחר שלא נוהלו ספרים לחברה. אין המדובר אפוא במצב בו צד מסרב למסור למומחה מסמכים המצויים בידו. בהתאם להחלטות בית המשפט מיום 16.3.22 ומיום 5.1.23, הגיש מר סטרוק תצהיר ביום 12.1.23 ובו הצהיר שהעביר למומחה את כל המסמכים שיש בידו, והשיב על כל שאלותיו, וכי חלק מהמסמכים שנדרשו על ידי המומחה אינם קיימים, ולכן לא הוגשו לו. סוכם שב"כ הצדדים יוכלו לפנות לחברת פיליפ מוריס ולגורמים רלוונטיים נוספים לקבלת נתוני העברות כספים, אך פניות אלה לא נענו (ראו: נספחים 5-1 לתצהיר מר סטרוק מיום 11.1.23; החלטת בית המשפט מיום 16.6.22 בעמ' 23). גם מכאן עולה כי לא בוסס שמר סטרוק העלים ראיות שהיו בידיו או בשליטתו. מר טואטי טען כי קיימים עוד שלושה חשבונות בנק נוספים של חברת WIS, מעבר לשני החשבונות שנמסרו למומחה (האחד בבנק HSBC בשנים 2012-2011, והשני בבנק ספרא בין השנים 2017-2012). הוא מסר למומחה, בעת הכנת חוות דעתו הראשונה, שלוש חשבוניות בהן מצוינים שלושת חשבונות הבנק (ראו בחוות הדעת הראשונה, פסקה 14, עמ' 14-13). עוד ציין המומחה בחוות דעתו (בפסקה 15) כי מר סטרוק מסר לו כי חשבונות אלה נסגרו, אך לא התקבלו בידיו אסמכתאות לטענה זו. בסיכומיה חברת WSPM לא התייחסה באופן ממצה לחשבונות בנק נוספים אלה, אלא הפנתה לציטוט של חלק מדברי המומחה (בפסקה 64 לסיכומים). מכל מקום כל מה שציין המומחה בעדותו הוא אישור של מה שכבר הזכיר בחוות דעתו הראשונה, שמר סטרוק אמר לו ששלושת חשבונות אלה נסגרו. קיימת אפוא עמימות ראייתית בעניינים אלה. כך או כך, לא נראה כי יהיה בחשבונות הללו כדי לסייע. כך, שתיים מתוך שלושת החשבוניות הם משנים 2003 ו-2008 (ראו: פסקה 14 לחוות הדעת הראשונה), כלומר הרבה לפני שנות הבדיקה מושא התביעה, המתחילות בשנת 2011. והחשבונית הנוספת היא מחודש פברואר 2011, שגם היא מצויה בתקופת ההתיישנות (חברת MSI ציינה בכתב הגנתה שכנגד המתוקן (שמיום 21.4.24) כי היא מצרפת את 84 החשבונות החודשיים בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה החל מחודש אוגוסט 2011 "נוכח מגבלת תקופת ההתיישנות" (ראו: שם, פסקה 39 ונספח 9 לכתב ההגנה שכנגד). שעה שחברת WSPM לא סתרה את רכיב ההתיישנות הרי שלא יהיה בחשבוניות אלה כדי לסייע. מכל מקום, מר סטרוק הציג גרסה שונה ביחס לחשבונות חברת WIS. הוא הצהיר (בפסקה 3 לתצהירו מיום 11.1.23) כי היו לחברה שני חשבונות בנק בלבד, וצירף לתצהירו (כנספח 6) אישור של עו"ד אולמן, שהוא עורך הדין השוויצרי של החברה, שמאשר זאת. באישור זה הבהיר עורך הדין שהוא היה האחראי על הקמת החברה, וניהל פעילותה. המומחה ציין בחוות דעתו (בפסקה 16) כי אין באפשרותו להכריע במחלוקת בעניין חשבונות אלה. כזכור הוא ציין שלא התרשם שמר סטרוק ערך מניפולציות בחשבונות (ראו לעיל בפסקה 112). הנה כי כן, לא עלה בידי התובעים שכנגד לבסס טענותיהם ביחס למספר החשבונות ולתוכנם. הנטל בעניין זה מוטל עליהם, ולא בוססה פעולה בחוסר תום לב של מר סטרוק, המצדיקה את העברת נטל השכנוע או הראיה לפתחו. כאן המקום לשוב ולהזכיר את המחיר הנלווה להתנהלות בלתי מסודרת לאורך השנים. בעניין זה יכול היה הרי גם מר טואטי לבקש תיעוד שוטף כזה או אחר. ניתן להבין כי בשים לב ליחסי האמון כזאת לא נעשה. אלא שהתוצאה היא שבעת ההתחשבנות בחלוף השנים נתקלים אנו בתשתית חסרה. חוסר זה מצוי באחריות שני הצדדים, ופועל לחובתם בבואם להוכיח טענותיהם. התובעים שכנגד מצביעים גם על מוצג נ/11. תכתובת זו היא בין מר סטרוק למנהלת החשבונות שלו, הגב' זוקון. לשיטתם, היא מלמדת לכאורה על אי סדרים בהתחשבנות ועל הסתרה של מר סטרוק גם ממנהלת החשבונות. אלא שמדובר במסמך שהאותנטיות שלו נתונה במחלוקת, והוא לא גולה בגילוי המסמכים, ולא צורף לתצהירי חברת WSPM. הוא הוצג למומחה במהלך הכנת חוות דעתו ובמהלך עדותו בבית המשפט (ראו בעמ' 491, ש. 13-12, ש. 24-15; 492, ש. 5-2). על רקע זה לא נראה כי ניתן להישען עליו מבחינה ראייתית, וממילא אין בו כדי להוכיח חוב של חברת MSI בגין דמי ניהול מעבר ל-100,000 $ שקבע המומחה. אני קובע אפוא כי עלה בידי התובעים שכנגד לבסס חוב דמי ניהול בסך 100,371$. פיצוי בגין עוולת לשון הרע חברת WSPM עתרה בסיכומיה לפיצוי כספי בסך של 312,100 ₪ בגין פיצוי סטטוטורי לפי חוק איסור לשון הרע, וזאת בשל הפרסומים שביצעה לטענתה חברת MSI. בסיכומיה היא הצביעה על שלושה נספחים לתצהיר מר טואטי (נספחים 16, 30 ו-73) המשקפים את הפרסומים המצדיקים פיצוי. אבחן הדברים כסדרם. כתב הטענות של מר סטרוק וחברת MSI בהליך בארה"ב נגד חברת פיליפ מוריס (נספח 16); באותו כתב טענות נטען למעורבות של חברת WSPM ושל מר טואטי במכירה ובשימוש בלתי חוקי בתוכנות ריגול. דין הטענה להידחות. היא לא הועלתה בכתב התביעה שכנגד המקורי, וגם לא בכתב התביעה שכנגד המתוקן, ומדובר אפוא בהרחבת חזית. על כך יש להוסיף כי בדין הישראלי פרסום במסגרת הליך שיפוטי לא ישמש עילה לתביעה (סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע). בנוסף, כתב הטענות פורסם במלואו באתר החברה (ראו: נספח 16 לתצהיר דניאל, בעמ' 189). מאחר שמדובר במסגרת הליך משפטי קיימת לנתבעים שכנגד הגנה לפי סעיף 13(7) לחוק. שלושה מכתבים (נספח 30); מכתב מיום 1.8.18, שתורגם מצרפתית לעברית (שם, עמ' 398) שנשלח, לכאורה, ממר סטרוק לנמען שלא צוין במכתב, וגם לא ניתן לדעת האם נשלח בפועל. כמו כן, לשונו אינו מהווה לשון הרע, שכן כל שצוין שם הוא כי מר סטרוק מודיע שהוא נפרד משותפים מסוימים (מר טואטי ועובדיו) ולכן הוא מבקש מאותו נמען לא ידוע, שמעכשיו ייצור קשר עם הצוות החדש ולא עם הצוות הישן. הודעת ווטסאפ שלא צוין בה מי השולח, מי הנמען, ומה תאריכה (שם, עמ' 401-400). התוכן שלה דומה למכתב הקודם. כלומר, כל שצוין שם הוא, שגורם כלשהו, לא ידוע, מודיע, מטעם חברת MSI, שהוא נפרד מעובדים מסוימים (מר טואטי ועובדיו), ולכן הוא מציין עם מי יש ליצור קשר מכאן ולהבא. דוא"ל מיום 1.8.18, שנשלח על ידי מר סטרוק לנמען שנמחק שמו (שם, עמ' 402). גם תוכן דוא"ל זה דומה לשתי התכתובות הקודמות, וגם הוא לא מהווה לשון הרע מאותה הסיבה. אין למצוא במכתבים אלה בסיס לחיוב באחריות בגין לשון הרע. מכתב מעורכי הדין של חברת MSI לחברת Altria מיום 13.2.19 (שם, נספח 73 בעמ' 924) אחרי שהוגשה התביעה הראשית; במכתב זה צוין כי לאחרונה החלה חברת WSPM להתחרות בחברת MSI שלא כדין ולגזול סודותיה המסחריים. עוד צוין שם ששמה הקודם של חברת WSPM היה דומה לשם של MSI בניסיון לייצר בלבול, ושבכוונת חברת MSI להגיש תביעות בגין הפרות אלה. לטענת חברת MSI מדובר במכתב משפטי וענייני שנשלח לאחר שגילתה שמר טואטי מנסה לחתום חוזה עם חברת Altria באמצעות חברה חדשה שהקים. כמו כן המכתב התייחס לחברת WSPM בלבד ולא לדניאל באופן אישי. לא מצאתי להטיל פיצוי בגין מכתב זה. המדובר במכתב של עורכי דין שבו הם מודיעים לחברת Altria שבכוונתם להגיש תביעות נגד חברת WSPM בשל תחרות אסורה, ושימוש בסודות מסחריים. חברת Altria, וכל קורא סביר של הפניה, יכול היה להניח שמדובר בעמדת עורכי הדין של חברת MSI, שנועדה למטרות הרתעה. ברור שמדובר בטענה של צד מעוניין, ואין זאת אומרת שהיא תתקבל בסופו של יום. כמו כן יש לזכור כי מכתב זה נכתב אחרי שהוגשה התביעה שבנדון. האחריות צריכה להיקבע לפי מבחן הקורא הסביר, וזה אינו אמור להבין שהתובעים שכנגד פועלים באופן פסול. התובעים שכנגד מלינים על כך שחברת MSI לא הודיעה על החלטתי בעניין הסעדים הזמניים (ראו לעיל בפסקה 8) בה נקבע כי לא בוססה תחרות אסורה. ועדיין, עניין זה לא משנה את התמונה המהותית, בשים לב לכך שכל מי שקרא המכתב מבין כי מדובר בטענות של צד מעוניין. ועוד יש לזכור כי החלטתי אסרה על חברת WSPM ועל מר טואטי לעשות שימוש בשמה העסקי או המסחרי של חברת MSI או בשם הדומה לו, לרבות באמצעות חברה שנרשמה על ידם או על ידי מי מטעמם בקפריסין. כל אלה מראים כי לא בוסס שנגרם נזק כלשהו, ולא נראה לי כי ראוי לפסוק פיצוי גם לא תחת האכסניה של דיני פיצוי ללא הוכחת נזק, שעה שמדובר במכתב בודד. ועוד נזכיר כי מר טואטי העיד כי המשיך לעמוד בקשר עם לקוחות המיזם המשותף גם אחרי ההיפרדות (ראו לעיל בפסקה 90(ה)), נתון המראה כי השוק לא מצא ממש בטענות חברת MSI בעניין, והדבר מקרין, כמובן, על הזכאות לפיצוי. בסיכומיה טענה חברת WSPM (בפסקה 70) כי במכתב זה צוינה גם טענה למעילה בכספים. אולם טענה זו לא הועלתה בתביעה שכנגד, וגם לא בתביעה שכנגד המתוקנת, והעלאת העניין כעת עולה לגדר הרחבת חזית. חברת WSPM אף טענה בסיכומיה (בפסקה 72) כי הנתבעים שכנגד פרסמו "כתבה" בכוונה לפגוע בתובעים שכנגד. אולם אין חולק כי לא הוגשה לבית המשפט כתבה כאמור. אני דוחה אפוא רכיב זה של התביעה. שעה שדחיתי רכיב תביעה זה לגופו, אין אני נדרש להכריע בטענות בדבר השגת חומרים ראייתיים שלא כדין תוך פריצה אסורה למחשבים או תוך הפרה של דיני הגנת הפרטיות. אחריות אישית של מר סטרוק ושל מר טואטי שני הצדדים מבקשים להטיל אחריות אישית לתשלום הסכומים שנפסקו. חברת MSI ומר סטרוק טוענים כי יש לחייב אישית את מר טואטי, ואילו חברת WSPM ומר טואטי טוענים כי יש לחייב אישית את מר סטרוק. נקודת המוצא עוינת כמובן לטענות אלה, וזאת נוכח עקרון היסוד של האחריות המשפטית הנפרדת של החברה. וכאן שני הצדדים פעלו באמצעות חברות שונות. ועדיין ניתן להטיל אחריות אישית שכזו, במקרים המתאימים, וזאת נוכח הרמת מסך או הטלת אחריות אישית על נושאי תפקיד בחברה (להרחבה ביחס לאפשרות האחרונה ראו הניתוח בפסק דיני בת"א (מחוזי ת"א) 41953-01-17 קנפלר נ' נחמיה (פורסם במאגרים; 2026)). אפנה לבחון הדברים ביחס למר טואטי ולמר סטרוק האם יש להטיל אחריות אישית על מר טואטי? התברר כי חברת MSI חויבה לאורך השנים ביתר, גם אם בהיקף נמוך מזה שנטען על ידה. האם יש להטיל על מר טואטי אחריות ישירה בגין האמור? גם ביחס לקיומה של אחריות נזיקית נקודת המוצא הבסיסית היא ש"היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידו" (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981)). ועדיין, "הטלת חבות אישית מכוח דיני הנזיקין על אורגן בחברה בגין פעולות אשר עשה בשם החברה תעשה במקרים חריגים בלבד" (ראו אצל עמוס הרמן דיני נזיקין 222-221 (2020)). ועוד נפסק כי אין זה פשוט לבסס את חובת הזהירות המוטלת על האורגן של החברה כלפי צד שלישי, ובעניינו של מר טואטי – כאורגן של חברת WSPM כלפי חברת MSI. "עיקר הדיון בפסיקה בשאלת האחריות האישית של המנהלים, נסוב סביב שאלת קיומה של חובת זהירות בין הניזוק לבין המנהלים. חובת הזהירות קיימת רק במצבים חריגים, שבהם התקיימו יחסי קרבה מיוחדים בין הניזוק לבין המנהל. מדובר במצבים שבהם הניזוק נטה אמון, כלומר סמך על המנהל באופן אישי, וזאת על בסיס הבטחות או מצגים שהציג המנהל באופן אישי, או על יסוד קיומן של נסיבות מיוחדות" זוהר גושן ואסף אקשטיין דיני חברות 202 (2023) [ההדגשות הוספו]). הגישה המכבידה על ביסוס האחריות נפסקה להלכה עוד לפני חקיקת חוק החברות, התשנ"ט-1999. כך נקבע על ידי כבוד השופט, כתוארו אז, אור בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ''ד נא(4) 769, בפסקה 27 (1997) (להלן: עניין שטיל): לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות...חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו – למשל, כרופא, כעורך-דין או כמתכנן...או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי. השאלה, על כן, היא האם הניחו המערערים תשתית עובדתית, ממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים [ההדגשות הוספו]. גישה זו נותרה לעמוד על מכונה גם לאחר חקיקתו (ראו ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398 (פורסם במאגרים; 2010 בפסקה 53 לחוות דעתו של כב' השופט דנציגר) (להלן: עניין נשאשיבי)). יישום אמות מידה אלה על ענייננו מצדיק הטלת אחריות אישית על מר טואטי. ברור כי התקיימו יחסי אמון מיוחדים, ולמעשה מר סטרוק סמך על הדוחות שהעביר לו מר טואטי. הקשר היה אישי ביותר. והנה, הסתבר כי מר טואטי חייב את חברת MSI ביתר, ושהוא עצמו החליט לנהוג בעמימות בעניין כדי לשמֵר את אי תלותה של חברת WSPM. וכך העיד בדיון בבקשה לסעד זמני (פרו' מיום 3.9.18, עמ' 14, ש. 20-10): ש. מה אם כך הרווח הסביר שאתה חייבת את המבקשת? ת. זה נע בין 10 ל-15 אחוז, תלוי בחודש, תלוי בהכרתי את המצב של המבקשת, הכנסות והוצאות. אוסיף כי בגין חיוב קוסט אחד מול השני, יש מרכיבים שאני כחברה לא מזוכה עליהם. יש הוצאות עודפות, יש הוצאות בחו"ל שלא מוכרות. יש רכישת ציוד שאחרי זה נחשב כפחת ויורד לי בעצם תוך 5 שנים. אין דבר כזה של חיוב קוסט מול קוסט, כי אחרת אני כחברה מפסיד כסף. ש. נכון שזה לא הופיע בשור[ה] הנפרדת אלא הוספת את זה באופן שרירותי ואמורפי לתוך ההוצאות ולא שמישהו יכול לבדוק מה עשית? ת. האמורפיות נוצרה כדי לשמר את העצמאות של המשיבה ועובדיה, שהם לא עניינו של מר סטרוק או של המבקשת, כי כל הזמן עלו טענות שלמה יש לנו אוטו ולמה לנו יש אוכל. העובדים הם שלי, אני מתגמל אותם כראות עיניי ואתה בסוף החודש משלם [ההדגשות הוספו]. ויודגש: אינני קובע כי מר טואטי מעל או גנב. יתכן גם שהאמין שדרישות התשלום משקפות את שמגיע לו הלכה למעשה. אך יחד עם זאת הוא תרם תרומה משמעותית לעמימות שנוצרה; לאותה "אמורפיות" אליה התייחס. ומתברר כי זו אפשרה מצב של העמסת יתר, גם אם בהיקף נמוך משמעותית מזה שטוענת לו חברת MSI. פעולה זו, משקפת סטייה מאמת ההתנהלות הראויה, והיא הובילה להפקת רווחים, שמר טואטי נהנה מהם אישית ושלא היה להם מקום. ובהינתן יחסי הקרבה המיוחדים והאמון שבין הצדדים, הרי שכל אלה מצדיקים הטלת אחריות אישית. ויודגש: הטלת אחריות זו אינה מהווה הרמת מסך. כפי שפסק כב' השופט מינץ "משמעותה של הטלת אחריות אישית אינה הרמת מסך ההתאגדות של החברה, כאשר בהטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה נשמר הכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה" (ע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן (פורסם במאגרים; 2020 בפסקה 21 לחוות דעתו; יצוין כי חברי המותב נחלקו באותה הפרשה אך לא בעניין הזה). אני קובע אפוא כי מר טואטי יישא, ביחד ולחוד, בסכום שנפסק לטובת חברת MSI. אחריות אישית של מר סטרוק בעניינו של מר סטרוק נראה כי ניתן היה לשקול לחייבו אישית וזאת מכוח דיני הרמת המסך. זאת שעה שהוכח שהחברות בהן פעל היו חברות מעטים, ושעה שלא הקפיד הקפדה רבה, לשון המעטה, על הפרדה בין ההוצאות האישיות ובין ההוצאות העסקיות אגב הפעילות עם מר טואטי. שעה שהפעילות הרלוונטית נוהלה מישראל, סימן שאלה הוא האם העובדה שחברת MSI התאגדה בשוויץ מונעת הטלת אחריות אישית מכוח דיני הרמת המסך המקומיים, שכן אין זה ברור כלל ועיקר שדין החוזה הוא דין שוויץ. אלא שבעניין זה אין אני נדרש להכריע. התובעים שכנגד לא העלו בסיכומיהם טענות בעניין הרמת המסך, ומכאן שזנחו אותן. נותרה אפוא השאלה האם יש לחייב אישית את מר סטרוק מכוח אחריותו כנושא משרה. התשובה החיובית אינה מתבקשת כלל ועיקר. בענייננו המשבצת המשפטית המתאימה לבחון טענות אלה היא החוזית, שהרי אי תשלום הוצאות ודמי ניהול ואי מתן הודעה מוקדמת הן עילות חוזיות במהותן. ושעה שמדובר בהתקשרות חוזית הרי שצד לחוזה יכול היה לדאוג שהצד שכנגד, הפועל באמצעות חברה, יערוב אישית להתחייבויותיה. כפי שכתב המלומד יעד רותם "נושים שהתקשרו מרצונם עם החברה – בהבינם כי אין הם מתקשרים בחוזה ישירות עם נושא המשרה – בחרו מרצונם לעשות כן, וביכולתם גם לנקוט מראש, טרם ההתקשרות עם החברה, אמצעי זהירות נאותים כדי להתגונן מפני פגיעה בהם" (יעד רותם "חובת הזהירות של נושאי משרה בחברות קטנות ובינוניות כלפי נושי החברה" ספר אליהו מצא 813, 839 (אהרן ברק, אילה פרוקצ'יה, שרון חנס ורענן גלעדי עורכים, 2015)). וכפי שפסק כב' השופט דנציגר "ההתקשרות החוזית היא עם החברה ולפיכך, במצב דברים שכזה, הכלל הוא שאין האורגנים ונושאי המשרה חבים בגין הפרות החוזה של החברה. קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה" (עניין נשאשיבי, בפסקה 43). ועוד הוסיף כי "המקרים שבהם תוטל אחריות חוזית על אורגנים ונושאי המשרה בחברה יהיו חריגים יותר" (שם; אומנם חוות דעתו הייתה זו של מיעוט, אך לא לעניין זה). בענייננו פעלה חברת MSI בחוסר תום לב, וברור כי הכוח המניע מאחורי הדברים היה מר סטרוק. לא היה מקום להפסקה התקיפה והפתאומית של מערכת היחסים שבין הצדדים, שנמשכה למעלה מעשור ומחצה. ועדיין אין לפנינו פעולה העולה כדי הטעיה או מרמה (ראו הדיון בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם במאגרים, 2015; בפסקה 65)). אכן, חברת MSI הפרה חובתה לתת הודעה מוקדמת, והפרה את חובתה להשלים את ההתחשבנות בגין הוצאות יולי 2018 וחוב דמי הניהול, אך אלה הם סכסוכים מסחריים רגילים, וגם אם אורגן של חברה גורם להפרות מסוג זה, אין מקום להטיל עליו אחריות אישית בגין כך, ללא "דבר מה נוסף". לא שוכנעתי כי זה מתקיים בענייננו. כך או כך, ברמה המעשית, אין לדברים חשיבות רבה נוכח העיקול שהוטל על זכויותיו של מר סטרוק בדירה בראשית הדרך, והסכמת הצדדים להותירו בעינו (ראו לעיל בפסקה 18). טענות נוספות המומחה ציין בחוות דעתו הראשונה (בפסקה 42) כי פיצוי נוכח העדר הודעה מוקדמת בגין שלושה חודשים למר טואטי, וגם פיצוי בגין דמי ניהול בגין אותם חודשים, עולים לכפל פיצוי. מאחר שממילא דחיתי את רכיב הנזק של שלושת חודשי ההודעה המוקדמת מסיבות אחרות, מתייתר הצורך לדון בשאלת הכפל. יוער כי אין בנמצא כפל פיצוי בין דמי הניהול שפסקתי לטובת מר טואטי ובין הפיצוי שפסקתי בגין העדר מתן הודעה מראש על אודות ביטול ההסכם, שכן על הפרק לא עומדים אותם חודשים ואין בנמצא חפיפה בתקופות. אין אני נדרש להכריע בשאלה האם יש לפסול מסמכים מסוימים, שנטען כי הושגו על ידי פריצה לא חוקית לחשבונות דוא"ל או למחשבים, תוך הפרת דיני הגנת הפרטיות. זאת שעה שלא השתתתי זכאות לפיצוי כזה או אחר על מסמכים כאמור. ביתר הסוגיות שהעלו הצדדים אין כדי לשנות מהמסקנות אליהן הגעתי. התוצאה לאור כל אלה אני דוחה את התביעה הראשית ברובה. אכן, הוכח שחברת WSPM חייבה ביתר במסגרת ההתחשבנות השוטפת, אך בשיעור נמוך בהרבה מהנטען. יש לחייב את חברת WSPM ואת מר טואטי, ביחד ולחוד, בהפרש שקבע המומחה לפי מסלול טענות MSI. אך יש לשנות את החישוב שערך כך שיוסף רכיב רווח של 12.9% לעלויות השכר בלבד (ראו לעיל בפסקה 78). מסכום זה יש להפחית את התרומה בסך 4,000$ (ראו לעיל בפסקה 72), ואת ההוצאות המיוחדות בסך של 67,363 ₪ (ראו לעיל בפסקה 73), ועוד יש לעדכן את רכיב מקדמות המס (כאמור בפסקאות 77 ו-79 לעיל). התביעה שכנגד נדחית גם היא ברובה, ואני מחייב את חברת MSI לשלם לתובעים שכנגד את הסכומים הבאים: פיצוי עבור ארבעה חודשי הודעה מראש (כאמור בפסקאות 93-92). סך של 229,840 ₪ בגין הוצאות חודש יולי 2018, אך בהפחתת הסכום כאמור בפסקה 106(א) לעיל. חוב דמי ניהול למר טואטי בסך של 100,371 $. כל הסכומים השקליים יישאו ריבית שיקלית ממועד הגשת התביעה הראשית ועד מועד הפירעון (30 יום ממועד פסק דין זה). ככל שהסכום לא ישולם עד מועד הפירעון, יתווספו לקרן העדכנית, ממועד הפירעון ועד מועד התשלום בפועל, ריבית שקלית ודמי פיגורים, בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, לרבות סעיפים 5 ו-5א שבו. הסכום הדולרי יומר לסכום שקלי בהתאם לשער היציג ביום הגשת התביעה הראשית, ויישא ריבית שיקלית ודמי פיגורים כאמור בפסקה הקודמת, בשינויים המחוייבים. במידת הצורך תוגש פסיקתה מוסכמת לחתימתי, בהתאם לקביעות שלעיל. לאור התוצאה לפיה שתי התביעות נדחו ברובן, אין צו להוצאות. זכות ערעור כדין. המזכירות מתבקשת להמציא עותק פסק הדין לצדדים, ולסגור התיק.