רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ. מנשה ח.אלישר בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט י' זפט), בה נדחתה בקשה לצווים זמניים המחייבים את המשיבה 3 להוסיף ולקיים הסכם שנחתם בינה לבין המבקשות, והאוסרים על המשיבות 1 ו-2 לגרום להפרתו של הסכם זה.

2.המבקשות או מי מהן משמשות כמפיצות בלעדיות בישראל של סיגריות מתוצרת המשיבה 3, מכוח הסכם הפצה מיום 25.8.00 (להלן - ההסכם). ההסכם קובע, כי תקופתו תהא עד ליום 31.12.01, אלא שלאחר מועד זה הוא יתחדש באופן אוטומטי לתקופות נוספות של שנה אחת בכל פעם, בתנאי שכמות המוצרים שרכשו המבקשות מן המשיבה 3 במהלך השנה שהסתיימה לא פחתה מכמות הרכישות בשנה שקדמה לה. ביום 30.6.04 הודיעה המשיבה 3 למבקשות, כי לא תחדש את ההסכם לאחר יום 31.12.04 וכי ההסכם יפקע בתאריך זה. המבקשות טוענות, כי הודעה זו ניתנה לפי דרישת המשיבה 2, אשר רכשה את השליטה במשיבה 3 בשנת 2003. לדבריהן, המשיבה 1, שהינה המשווקת הבלעדית של סיגריות מתוצרת המשיבה 2 בישראל, הפעילה לחץ על האחרונה בכדי שתביא לביטול ההסכם שבין המשיבה 3 למבקשות, על רקע רצונה לשמש כמפיצה של מוצרי המשיבה 3 בישראל.

3.המבקשות פתחו במגעים עם המשיבה 3 במטרה למנוע את סיום ההסכם, אך הדבר לא צלח בידן. משכך, הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 6.9.04 תובענה נגד המשיבות, בה עתרו, בין היתר, לסעד הצהרתי, לפיו הודעת הביטול ניתנה על ידי המשיבה 3 שלא כדין וההסכם תקף ומחייב אותה אף לאחר יום 31.12.04. במסגרת התובענה הגישו המבקשות בקשה לסעד זמני שיחייב את המשיבה 3 להמשיך ולקיים את ההסכם, ויאסור עליה להפיץ את הסיגריות מתוצרתה בישראל באמצעות כל גורם מלבדן. כן התבקש בית המשפט בגדר הבקשה להורות למשיבה 2 להימנע מלפעול לביטול ההסכם, ולאסור על המשיבה 1 לשווק סיגריות מתוצרת המשיבה 3 בישראל (להלן - הבקשה לסעד זמני או הבקשה). בית משפט קמא דחה את הבקשה לסעד זמני. הוא נימק את החלטתו בכך שההסכם מבוסס על יחסי אמון בין הצדדים, ועל כן הוא נכנס לגדר הוראת סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות), לפיה אין לאכוף חוזה למתן שירות אישי או עבודה אישית. בית המשפט הוסיף, כי מאחר שנזקן הנטען של המבקשות לא יוכל לבוא על תיקונו אלא על דרך פיצוי כספי, אין להן כל אינטרס במתן צו האוסר על המשיבה 1 לשווק את הסיגריות בישראל. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

4.יוער, למען שלמות התמונה, כי המחלוקת שבין בעלי הדין הובאה בפניי בגדר בקשת רשות ערעור קודמת שהגישו המבקשות (רע"א 11368/04). הרקע לבקשה זו היה סירובו של בית המשפט המחוזי לדון בבקשה לסעד זמני עובר לתאריך בו היה אמור ההסכם לבוא אל סיומו, לנוכח העובדה שהמשיבות 2 ו-3 טרם הגישו את תשובתן לבקשה נכון לאותו מועד. בהחלטתי בבקשת רשות הערעור האמורה, מיום 30.12.04, נתתי צו מניעה זמני האוסר על המשיבה 3 להפיץ את הסיגריות מתוצרתה בישראל שלא באמצעות המבקשות, וצו עשה זמני המורה לה להמשיך ולקיים את ההסכם. קבעתי, כי צווים אלו יעמדו בתוקפם עד למתן החלטה בבקשה לסעד זמני בבית משפט קמא. נימקתי החלטתי זו בהתנהלותן הפסולה של המשיבות 2 ו-3, אשר ביקשו להשהות את בירור הבקשה לסעד זמני עד לאחר המועד בו התעתדה המשיבה 3 לסיים את ההסכם, מתוך כוונה לייתר את הבקשה, לפחות באופן חלקי. הדגשתי, כי הכרעתי אינה מתבססת על טעמים הנוגעים לעיצומה של הבקשה לסעד זמני, ולפיכך, אין בהחלטה זו כדי להשפיע על הדיון בבקשה המונחת כעת בפניי.

5.דין הבקשה להידחות, אך שלא מטעמיו של בית משפט קמא. ההסכם בו עסקינן הינו חוזה מסחרי הדן בהפצתם ובשיווקם של טובין מתוצרת המשיבה 3 על ידי המבקשות. ספק אם מתקיים בו אותו מימד אישי היכול להכניס את המקרה שבפנינו לגדר סעיף 3(2) לחוק התרופות. זאת, במיוחד לאור הפרשנות המצמצמת שיש ליתן לחריגים לסעד האכיפה, בהיותו הסעד הראשון במעלה שמקנים דיני החוזים בישראל בגין הפרת חוזה (לעניין מרכזיותו של סעד האכיפה, ראו סעיף 3 רישא לחוק התרופות; ע"א 846/75 עוניסון - חברה לבניין בע"מ נ' דויטש , פ"ד ל(2) 398, 406-405; ע"א 48/81 פומרנץ נ' ק.ד.ש בניין והשקעות בע"מ, פ"ד לח(2) 813, 817). אכן, ביצועו היעיל של ההסכם מצריך מידה מסוימת של יחסי אמון בין הצדדים לו, אך אין בעובדה זו כשלעצמה בכדי לשלול מדעיקרא כל אפשרות לאכיפתו. סבורני, כי השאלה המרכזית הצריכה בירור לשם הכרעה בבקשת המבקשות לאכיפת ההסכם בתורת סעד ביניים הינה, מהי תקופת ההסכם, וכנגזרת מכך, האם בוטל ההסכם כדין. בית משפט קמא נמנע מלדון בשאלה זו. המבקשות גורסות, כי מאחר שההסכם מתחדש לתקופה של שנה אחת בכל פעם, הרי שמדובר בהסכם לתקופת זמן מוגבלת. לשיטתן, הודעת המשיבה 3 על סיום ההסכם עולה כדי הפרה שלו, משלא התקיימה כל עילה חוזית המקנה לאחרונה זכות לבטלו. אין לקבל טענה זו. על אף שחידושו של ההסכם מדי שנה מותנה בהעדר ירידה בכמות הרכישות, הוא אינו נוקב במועד כלשהו בו יבוא לידי סיום. כל עוד תעמודנה המבקשות בתנאי זה - והדבר אינו מצוי בשליטת המשיבה 3 - ייוותר ההסכם בתוקפו. משמע, למצער מבחינתה של המשיבה 3, מדובר לכאורה בהסכם ללא הגבלת זמן. ההלכה המבוססת שיצאה מלפני בית משפט זה הינה, כי הסכם לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש (ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול בע"מ , פ"ד מד(3) 661, 672; ע"א 355/89 עיזבון המנוח ניקולא חינאווי נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ , פ"ד מו(2) 70, 74; ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ , פ"ד נד(4) 849, 862). מן האמור עולה, לכאורה, כי מבחינה עקרונית זכאית הייתה המשיבה 3 להביא לסיומו של ההסכם.

6.השאלה העומדת לדיון הינה, איפוא, האם הודעתה של המשיבה 3 על ביטול ההסכם ניתנה זמן סביר לפני המועד בו נתכוונה לחדול מלקיימו. בעניין זה גורסות המבקשות, באופן חלופי לטענתן העיקרית לפיה המשיבה 3 כלל לא הייתה רשאית לבטל את ההסכם, כי לא נתקיימה דרישת הזמן הסביר. הודעתה של המשיבה 3 צריכה הייתה להינתן, לדעתן, חמש שנים לפני סיום ההסכם. משההודעה נמסרה רק חצי שנה מראש, כך לפי המבקשות, יש מקום לאכוף את ההסכם על המשיבה 3 למשך תקופת בירור התביעה העיקרית. אף טענה זו אין בידי לקבל. על פני הדברים ברי, כי פרק הזמן בו נקבו המבקשות הינו מוגזם. על כל פנים, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני בדעה כי מתן התראה של חצי שנה בטרם ביטול ההסכם ממלא, לכאורה, אחר דרישת הזמן הסביר. יודגש, כי בשלב ביניים זה בו אנו מצויים אין לקבוע מסמרות בשאלה הנדונה. קביעתי האמורה הינה לכאורית בלבד, לצורך הכרעה בבקשה לסעד זמני, והערכאה הדיונית רשאית, כמובן, להגיע למסקנה שונה בדונה בתובענה העיקרית. משקבענו כי המבקשות אינן זכאיות לצו עשה זמני שיאכוף על המשיבה 3 להוסיף ולקיים את ההסכם כלפיהן, ממילא אין מקום לצווים שיאסרו עליה להפיץ את מוצריה בישראל באמצעות גורמים אחרים, או ימנעו מן המשיבה 1 לשווקם.

7.אשר על כן, הבקשה נדחית בלא צורך בתשובה. ממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני.