ת"צ 23375-06-23 ת"צ 23375-06-23

לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה מתוקן בהתאם לסעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006. קודם להגשת הסדר הפשרה המתוקן, הגישו הצדדים ביום 2.7.2025 הסדר פשרה אותו לא אישרתי. במסגרת החלטתי מיום 11.7.2025 קבעתי בין היתר כי מאחר שמדובר בהסדר אשר אישורו מהווה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה יש מקום לפצותם ישירות כך שהעברה לקרן תובענות ייצוגיות תיעשה רק לאחר שימוצו כל הניסיונות לאתר את חברי הקבוצה. עוד קבעתי בהחלטתי כי בנוסף להגשת תצהיר של מנהל מחלקת ניהול מוצר פיקדונות של הבנק יוגש אישור של מבקר החשבונות החיצוני של הבנק על בדיקת הנתונים שפורטו בהסדר בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים. לאחר הגשת טיוטה נוספת של הסדר הפשרה ביום 22.10.25 והערות נוספות שפורטו בהחלטה מיום 2.11.2026, הגישו הצדדים ביום 23.11.2025 את הסדר הפשרה המתוקן דנן. בהחלטתי מיום 25.11.2025 מצאתי שאין מקום לדחותה על הסף והוריתי לצדדים לפעול בהתאם להוראות סעיף 18(ג) ו-25 לחוק ולפרסם הודעה בדבר הגשת הבקשה. כן הוריתי על קבלת תגובת היועץ המשפטי לממשלה. בהתאם להחלטתי, פרסמו הצדדים את הבקשה לאישור הסדר הפשרה ביום 4.12.2025 בעיתונים דה מרקר ומעריב. במסגרת הפרסום ניתנה לבעלי עניין אפשרות להתנגד להסדר הפשרה או לבקש שההסדר לא יחול עליהם. לא הוגשו התנגדויות או בקשות כאמור. בהודעה שהוגשה ביום 13.5.2026 על ידי פרקליטות מחוז תל אביב, נכללו הערותיהם של הגורמים המקצועיים בבנק ישראל ובמשרד המשפטים (להלן: "הגורמים המקצועיים") ביחס לאישור הסדר הפשרה. יצוין כי מלבד התנגדותם למתן פטור מתשלום חלקה השני של האגרה, הגורמים המקצועיים לא התנגדו להסדר עצמו אך מצאו להעיר על מספר היבטים וביקשו כי בית המשפט ייתן דעתו להערותיהם. בתגובתם התייחסו בעלי הדין להערות אלה. על כך יורחב בהמשך. טרם יפורט ההסדר, אציין כי התיק דנן נפתח בתחילה בהגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה על ידי חברת שיא קופי ג.נ. הפקות דפוס בע"מ, בהיותה לקוחה של בנק הפועלים ועל ידי המבקש, בהיותו לקוח של בנק דיסקונט. בסופה של השתלשלות עניינים, שתחילתה בהגשת בקשה להעברת דיון בהתאם לסעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות שנדונה בפני מותב קודם, הוריתי ביום 10.7.24 על מחיקתם של המבקשת שיא קופי והמשיב בנק הפועלים. בקשת אישור מאוחדת באותו עניין הוגשה על ידי שיא קופי והחברה מעוף בדיקת ארנונה והיטלים עירוניים בע"מ נגד בנק הפועלים (ת"צ 26563-07-24 ). בתמצית ייאמר כי המבקש טען שנטל מהמשיב, בנק דיסקונט, הלוואה בערבות מדינה, שהעמדתה הותנתה בהפקדת אחוז מסוים מסכום ההלוואה בפיקדון הנושא ריבית משתנה על בסיס ריבית הפריים. הפיקדון שועבד לבנק כבטוחה להחזר ההלוואה ולא ניתן למשיכה עד לפירעונה. טענת המבקש הייתה כי במקרים בהם נסגר הפיקדון המשועבד לתקופה שקצרה מתקופת ההלוואה, הבנק היה מזכה אותו במרווח ריבית נמוך יותר ביחס לריבית שהייתה מתקבלת אילו היה מוקם למספר שנים כאורך חיי ההלוואה. בנוסף, טען כי כשהבנק מחדש את הפיקדון באופן חד צדדי לתקופה קצרה נוספת, הוא קובע מרווח ריבית חדש השונה מזה שסוכם במועד הקמת הפיקדון הראשון, לרעת הלקוח, וכי עניין זה לא עולה במסמכים שהוצגו למבקש. לטענת המבקש, בעת חידוש הפיקדון, הבנק לא גילה לו אודות האופציה להפחית את מרווח הריבית. זו מומשה על ידי הבנק שלא אפשר לו ליהנות מהעלאת ריבית הפריים והותיר בכיסו את מרבית שיעור עלייתה. לדבריו, אילו היה יודע מראש את מלוא הפרטים, ייתכן שהיה בודק עם הבנק מכשירים נוספים להבטחת ההלוואה. לטענתו, בכך הפר הבנק את חובתו ליתן גילוי לגבי פרט בעל חשיבות לשירות הניתן על ידו ולסיכונים הכרוכים בו, כמו גם את החובה שלא להטעות כאמור בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981; לא גילה תנאים מהותיים המשפיעים על זכויות הלקוחות וקבע תנאים מהותיים שונים ממה שהלקוחות זכאים לצפות להם בעת כריתת ההסכם. בנוסף, טען להפרת חובת תום הלב בשלב הטרום חוזי והטעיה ולהפרה של חובות חקוקות בהתאם לפקודת הנזיקין ולהתעשרות שלא כדין בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. טרם שהוגשה תשובה לבקשת האישור פנו הצדדים לגישור בפני עו"ד ניר אמודאי. בהודעה דנן הודיעו הצדדים כי במסגרת הליך הגישור הציג הבנק את טענותיו, כי נערכו מספר רב של פגישות ושיחות של המגשר עם הצדדים יחדיו, ועם כל אחד מהצדדים בנפרד, ונדונו הסוגיות המשפטיות והעובדתיות הנוגעות לטענות הצדדים, לסיכויים ולסיכונים הכרוכים בניהול התובענה. כמו כן, הועברו נתונים מהבנק למגשר ולב״כ המבקש. על פי ההודעה במסגרת הגישור טען הבנק בין היתר כי המבקש נטל הלוואה בערבות מדינה הכפופה לתנאים מיוחדים הקבועים בהסכם שבין הבנק לבין המדינה למתן הלוואות בערבות המדינה. לכן, טען כי המבקש לא יכול לייצג קבוצה של לקוחות שנטלו הלוואות מסוג אחר, שפירעונן מובטח באמצעות פיקדונות משועבדים. לטענת הבנק, בכל הנוגע להלוואות מסוגים אחרים לא קיימת קבוצה הומוגנית ומגובשת אותה ניתן לייצג במסגרת בקשה לאישור תובענה כייצוגית. לדברי הבנק, בכל הנוגע להלוואות בערבות המדינה, הלקוח הוא שבוחר את הבטוחה שיעמיד והוא רשאי לבחור את משך התקופה שבה הפיקדון יהיה סגור כשלעיתים, דווקא עדיף כלכלית לסגור את הפיקדון לתקופות קצרות. זאת, בניגוד להנחה שעמדה בבקשת האישור. במיוחד הדברים אמורים, בתקופה בגינה הוגשה הבקשה לאישור. הבנק הוסיף כי המבקש התעלם מכך שהבנק פועל בהתאם להסכם בערבות המדינה הקובע כי עליו לזקוף לבטוחה ריבית בגובה הריבית אותה הוא זוקף לפיקדון המדינה לתקופה של שנה באותה נקודת זמן וכי לפיקדון המדינה היה עליו לזקוף ריבית בשיעור המקובל לגבי פיקדונות בסכום דומה ולתקופה דומה. בכל הנוגע להלוואות "רגילות" הסביר הבנק כי ממילא כל לקוח מקבל תנאים שונים, בהתאם לנתונים הספציפיים הנוגעים לניהול חשבונו בבנק, ולכן לא ניתן, כאמור, להגדיר קבוצה הומוגנית המתאימה לדיון במסגרת בקשה לאישור. כן טען הבנק כי הלקוח רשאי לנהל מו״מ באשר לתנאי הפיקדון. אילו הלקוחות היו חפצים בסגירת הפיקדון לתקופה ארוכה יותר, הם היו עושים כן. לבסוף, נטען שלפי הוראת ניהול בנקאי תקין מס׳ 421, של המפקח על הבנקים, אשר עניינה "הפחתה או תוספת בשיעורי ריבית" ובהתאם למסמך הסדר שהוציא הפיקוח על הבנקים ביום 23.4.2014 קובץ שאלות ותשובות ליישום הוראת הנוהל האמור - עם פירעונו של פיקדון, בתום תקופת הפיקדון שנקבעה מראש, והפקדת הכספים בפיקדון בשל השעבוד, יחשב הפיקדון כפיקדון חדש ולא כמתחדש ומכאן כי ניתן לשנות את תנאיו. אשר לאי הגילוי הנטען, הבהיר הבנק כי הוא פועל בהתאם להוראות הדין והרגולציה בכל הקשור לגילוי המידע ללקוחות. הבנק מוסר ללקוחות עותק מהסכם ההלוואה, לרבות התנאים לשעבוד הבטוחה. לדבריו, פקיד הבנק מסביר ללקוח את תנאי הפיקדון ומוסר לו מסמך לחתימתו. כמו כן, נמסרת ללקוח הודעה בדבר "הפקדה לפיקדון מסוג בטוחה גמישה" בה מפורטים מועד הקמת הפיקדון, תקופת הפיקדון, סכום ההפקדה, סוג הריבית וכו'. כפי שנטען בהודעה, במסגרת הליך הגישור, עמד המבקש על טענותיו כפי שפורטו בבקשה לאישור. מנגד, בדיקה שערך הבנק גילתה כי גם אם לצורך הדיון נניח כי יש ממש בטענת המבקש בעניין הלוואות בערבות מדינה, הרי שהמקרים בהם לא נשמר מרווח הריבית ללקוחות שנטלו הלוואה בערבות מדינה, מצטברים לכדי סכום פער כולל לתקופה הרלוונטית שהינו בהיקף נמוך, אשר אינו מצדיק ניהול הליך משפטי. לפיכך, סבר הבנק כי מוטב להגיע לפשרה במקום לברר את טענות הצדדים. הצדדים טענו כי כל אחד מהם סבור שטענותיו מבוססות. עם זאת, בשים לב לטענות שנדונו במסגרת הגישור, לנוכח הסיכויים והסיכונים שניצבים בפני כל אחד מהם כשאלה נשקלים אל מול המשאבים וההשקעה הנדרשים בניהולו ולאור הקושי לצפות את תוצאות ההליך, הם הסכימו לקבל את הצעת המגשר למתווה לסיום המחלוקות אותו הוא מצא כראוי והוגן בהתחשב בעניינם של כלל חברי הקבוצה. על פי הצעתו, בנוגע לפיקדונות המשועבדים להבטחת פירעונן של הלוואות בערבות מדינה, ייחתם הסדר פשרה. אשר לפיקדונות המשועבדים להבטחת פירעונן של הלוואות רגילות, שאינן בערבות מדינה, המליץ המגשר כי טענות המבקש בעניינן תימחקנה על דרך של הסתלקות ללא חיוב בהוצאות. הסדר הפשרה לצרכי הסכם הפשרה, הוגדרה הקבוצה כדלקמן: "כל לקוח של בנק דיסקונט לישראל בע"מ בשבע השנים האחרונות, שנטל מהבנק הלוואה בערבות מדינה, ולשם הבטחת פירעונה שיעבד פיקדון הנושא ריבית משתנה על בסיס מרווח מריבית הפריים (P-X), למשך תקופה הפחותה מ-5 שנים, ולאורך תקופת שעבודו של הפיקדון הופחת על ידי בנק דיסקונט מרווח הריבית שנזקף לפיקדון בהשוואה למרווח שקדם לו". הסדר הפשרה כולל השבה לחברי הקבוצה ואסדרה עתידית. השבה על פי הסדר הפשרה, במסגרת הליך הגישור הציג הבנק לבא כוח המבקש ולמגשר נתונים מלאים אודות כלל (100%) הפיקדונות ששועבדו להבטחת פירעונן של הלוואות בערבות מדינה, אשר נסגרו לכל תקופה שפחותה מ-5 שנים. הנתונים נגעו לפער שבין הריבית שנזקפה לפיקדונות אלה בפועל לבין הריבית שהייתה נזקפת לפיקדונות אלה בהתאם לנטען בבקשה לאישור, דהיינו, אם היה נשמר מרווח הריבית בו נסגר הפיקדון לאורך כל תקופת ההלוואה ולא פוחת. בהמשך לכך, בדיקה שנערכה על ידי הבנק (אשר נבחנה ותוקנה לאחר מכן בעקבות בדיקה של רואה החשבון המבקר של הבנק), העלתה כי הפער הכולל ביחס לכלל הפיקדונות הרלוונטיים לתקופה הרלוונטית עומד על סך של 712,831.22 ₪. הצדדים ציינו כי לפי הוראות הדין חלה על הבנק חובה, במקרים המתאימים, לנכות מסכומי הריבית הנזקפים לפיקדונות מס במקור בשיעור של 15% (מס במקור) ולכן, הסך של 712,831.22 ₪ בניכוי המס במקור נקבע כסכום ההשבה במסגרת ההסכם ומהווה למעשה השבה מלאה לחברי הקבוצה. הצדדים הסכימו כי תוך 120 ימים מהמועד בו יהפוך פסק הדין המאשר את הסדר הפשרה לחלוט, יזכה הבנק את החשבון של כל אחד מחברי הקבוצה שיש בבעלותו חשבון עו"ש פעיל המתנהל בבנק (לקוח קיים) בסכום ההשבה המלא לו הוא זכאי. אשר להשבת סכום ההשבה לחבר קבוצה שאין בבעלותו חשבון עו"ש פעיל המתנהל כיום בבנק (לקוח עבר), הוסכם על ידי הצדדים כי זו תבוצע באופן הבא: לקוחות עבר שסכום ההשבה לו הם זכאים עומד על סך של 100 ₪ ומעלה – בתוך 30 ימים לאחר מועד זיכוי הלקוחות הקיימים, הבנק יבצע בדיקת כתובות במרשם האוכלוסין וישלח לכתובת הלקוח המעודכנת במשרד הפנים (לקוחות פרטיים בלבד שלהם כתובת בישראל ולא תאגידים) המחאה בגובה סכום ההשבה הפרטני, שתהיה משוכה לפקודת בעלי החשבון (בהתאם להרכב הבעלים האחרון שהיה קיים בחשבון). ההמחאות יישלחו בשקלים בלבד, יהיו בתוקף ל-90 ימים ממועד משלוחן וסחירותן תוגבל "למוטב בלבד". ככל שלא תימצא במרשם האוכלוסין כתובת מעודכנת ללקוח, הבנק ישלח את ההמחאה לכתובת האחרונה של הלקוח בארץ המעודכנת במערכת הממוחשבת של הבנק. המחאה שלא תיפדה עד לתום התקופה מכל סיבה שהיא, לא ניתן יהיה לפדותה. לקוחות עבר שסכום ההשבה הפרטני לו הם זכאים נמוך מ-100 ₪ או לא נמצאה כתובת מעודכנת שלהם במשרד הפנים ולא קיימת כתובת רשומה כזו בבנק או במקרים בהם ההמחאות לא נפרעו בפועל תוך 90 יום ממשלוחן – יועברו סכומי ההשבה לאותם לקוחות לקרן למימון תובענות ייצוגיות לפי סעיף 27 לחוק תובענות ייצוגיות בתוך 120 ימים ממועד המשלוח ללקוחות העבר. הצדדים ביקשו כי הכספים יופנו על ידי הקרן לעסקים קטנים שנפגעו במלחמת חרבות ברזל, שכן אלו ברובם נטלו הלוואות בערבות מדינה. הצדדים הוסיפו כי תנאי להשבה לפי הסדר זה יהיה שהלקוחות לא נמצאים מול הבנק בהליך משפטי, הליך גבייה, לרבות הליך גבייה בהוצאה לפועל או הליך חדלות פירעון אחר המעמיד לבנק זכות לקיזוז סכומים. בנוסף, ציינו כי כל פניות חברי הקבוצה בקשר לביצוע ההסדר יטופלו על ידי בא כוח הקבוצה וככל שיהיה צורך, יעביר בא כוח הקבוצה את פניות חבריה לבא כוח הבנק. אסדרה עתידית בנוסף, הסכימו הצדדים על אסדרה עתידית במסגרתה יחדד הבנק את נהליו הפנימיים בכל הנוגע לגילוי הנאות כלפי לקוחות הנוטלים הלוואות בערבות מדינה תוך ציון העובדות הבאות: כי משך תקופת הפיקדון תיקבע על פי בחירת הלקוח בלבד; כי הבנק מציע פיקדונות לתקופות משתנות, לרבות פיקדון שניתן לסגור לכל תקופת ההלוואה; כי משך התקופה הכוללת להעמדת הבטוחה הוא עד לפירעונה המלא של ההלוואה וכי במידה שיבחר הלקוח לסגור את הפיקדון לתקופה קצרה מתקופת ההלוואה, יתחדש הפיקדון בכל תקופה עד לפירעונה המלא של ההלוואה באופן שעשוי להביא לשינוי בשיעור הריבית שתיזקף בגין הפיקדון; יגולו בפני הלקוח שיעורי הריבית הנזקפת לפיקדון לגבי כל תקופה בה הוא נסגר; יובהר כי שיעור הריבית הנזקף לפיקדון עשוי להשתנות בסיומה של כל תקופה וסגירתו של הפיקדון מחדש. הצדדים הסכימו כי בתוך 30 ימים מהמועד בו ישלים הבנק את ביצוע ההשבה ואת הטמעת האסדרה העתידית, הוא יגיש לבית המשפט הודעת עדכון מגובה בתצהיר אודות השלמת התחייבויותיו. הצדדים המליצו כי הבנק ישלם לבאי כוח המבקש שכ"ט בשיעור 25% מסכום ההשבה המלא (כולל המס שנוכה במקור) בתוספת מע"מ ולמבקש ישולם גמול בשיעור 5% מסכום ההשבה. בהתאם להסדר המוצע, 50% משכר הטרחה ישולם תוך 120 ימים מהמועד בו יהפוך פסק הדין המאשר את ההסדר לחלוט ו-50% ישולם עד 14 ימים ממועד מסירת ההודעה לבית המשפט בדבר ביצוע ההסדר. עוד הוסכם כי הבנק ישיב למבקש את חלקה הראשון של האגרה ששולמה בסך 5,959 ₪. הצדדים ביקשו פטור מתשלום חלקה השני של האגרה. אשר ליתר טענות המבקש ביחס לפיקדונות המשועבדים להבטחת פירעון של הלוואות "רגילות" (שאינן הלוואות בערבות מדינה) ,כאמור, לאור המלצת המגשר הודיעו הצדדים כי טענות אלה יימחקו על דרך של הסתלקות ללא חיוב בהוצאות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה לאישור הסדר הפשרה, בהערות הגורמים המקצועיים ובתגובות הצדדים לה ובהעדר התנגדות להסדר המוצע מטעם גורם בעל עניין, נחה דעתי כי בנסיבות העניין יש לאשר את ההסתלקות כפי המבוקש ולאשר את הסדר הפשרה בכפוף לשינויים נוכח הערות הגורמים המקצועיים כפי שיפורט בהרחבה להלן. סעיף 19(א) לחוק קובע כי בית המשפט יאשר הסדר פשרה רק לאחר שמצא כי זה ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה. בסעיף 19(ג) לחוק פורטו השיקולים השונים שעל בית המשפט לשקול בבחינת הסדר הפשרה ובין היתר: (א) הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה; (ב) התנגדויות שהוגשו לפי סעיף 18(ד), וההכרעה בהן; (ג) השלב שבו נמצא ההליך; (ד) חוות דעת של הבודק; (ה) הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול הבקשה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה; (ו) העילות והסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר. זאת ועוד, בבוא בית המשפט לאשר הסדר פשרה, עליו לשים מול עיניו גם את מטרות החוק המוגדרות בסעיף 1 וביניהן אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו, מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין וניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות. דיון בהערות הגורמים המקצועיים הרף המינימלי לתשלום הפיצוי כפי שפורט לעיל, בהסדר הפשרה נקבע כי במקרה בו לחבר קבוצה אין חשבון עו"ש פעיל המתנהל כיום בבנק וסכום ההשבה הפרטני לו הוא זכאי נמוך מ-100 ₪, יועבר סכום ההשבה לו הוא זכאי לקרן למימון תובענות ייצוגיות. הגורמים המקצועיים טענו כי הרף המינימלי לתשלום פיצוי שהועמד על זכאות לסך של 100 ₪ הוא גבוה ולא מידתי. הם הוסיפו כי על הצדדים להעביר מידע ונתונים נוספים, כדי שבית המשפט יוכל לשקול מהו רף ההשבה המינימלי הראוי וההוגן בנסיבות העניין. בתשובת הצדדים לעמדת הגורמים המקצועיים צוין כי המשיב חולק על עמדת המדינה, בין היתר, משום שמדובר בהסדר פשרה בו נעשית השבה מלאה של 100% לחברי הקבוצה ולכן, אין לדרוש ממנו להשקיע משאבים נוספים באיתור לקוחות שסכום ההשבה לו הם זכאים נמוך מ-100 ₪. יחד עם זאת, על מנת לייעל ולמנוע את הצורך בהכבדה שתצריך הכרעה שיפוטית בנושא, ולאחר בדיקה של מספר הלקוחות בקטגוריה המלמדת כי אין מדובר במספר רב של לקוחות, הוא נכון להנפיק המחאות לכל לקוחות העבר, ללא מגבלה לפי סכום ההשבה, כשכל יתר תנאי ההסדר נותרים על כנם. לנוכח נכונות המשיב לבטל את הרף המינימלי לתשלום הפיצוי ללקוחות העבר, הרי שניתן מענה להערת הגורמים המקצועיים בעניין זה. לפיכך המשיב יפעל בהתאם. גובה הגמול ושכר הטרחה הצדדים המליצו כי הבנק ישלם לבאי כוח המבקש שכ"ט בשיעור 25% מסכום ההשבה המלא (כולל המס שנוכה במקור) בתוספת מע"מ ולמבקש ישולם גמול בשיעור 5% מסכום ההשבה. בהתאם להסדר המוצע, 50% משכר הטרחה ישולם תוך 120 ימים מהמועד בו יהפוך פסק הדין המאשר את ההסדר לחלוט ו-50% ישולם עד 14 ימים ממועד מסירת ההודעה לבית המשפט בדבר ביצוע ההסדר. הגורמים המקצועיים טענו כי הסכום המוצע כגמול למבקש ושכ"ט לבא כוחו, המהווה ביחד כ-30% מסכום הפיצוי הכולל, חורג מן הרף המקסימלי שנקבע בפסיקה העומד על 25% מסכום ההשבה, שאף לגביו נקבע כי הוא שמור למקרים חריגים בלבד. בתשובתם, טענו הצדדים כי שיעורי הגמול ושכר הטרחה עליהם המליצו סבירים בנסיבות העניין ועולים בקנה אחד עם הפסיקה, שכן הגורמים המקצועיים לא התייחסו בעמדתם לנסיבות המיוחדות שפורטו בבקשה הכוללות את האסדרה העתידית לה התחייב הבנק המגלמת יתרונות מהותיים ללקוחותיו ואת הסכמת הצדדים כי שכר הטרחה והגמול לא ישולמו כחלק מסכום ההשבה עצמו (100%) אלא בנוסף לו. לכן, טענו כי הסכומים עליהם המליצו סבירים, ראויים ומידתיים ביחס לסכום הפשרה. הם הוסיפו כי בנסיבות בהן קיימת השבה מקסימלית ושכר הטרחה לא משולם מתוכה, הוסר החשש ל"בעיית הנציג" והשכר והגמול משקפים מאמץ ראוי. יחד עם זאת, הודיעו כי כדי למנוע מחלוקות ודיון מיותר בסוגיה, הרי שאם בית המשפט יקבל את עמדת הגורמים המקצועיים להפחית את הגמול ושכר הטרחה, הם מבקשים, לאור הנסיבות שתוארו לעיל, שלא להפחיתו מסכום של 25% יחדיו כפי שנקבע בעניין ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט, פ"ד סה(2) 681 (2012) (להלן: "עניין רייכרט"). ככל שכך יהיה, ביקשו לעשות זאת בהתאמה כך שייפסק גמול בשיעור 4% ושכר טרחה בשיעור 21%. בהתאם לסעיפים 22 ו-23 לחוק, בקביעת הגמול ושכר הטרחה יש להביא בחשבון בין היתר את הטרחה בניהול ההליך, את העבודה שהושקעה אגב הכנת בקשת האישור והגשתה ואת המאמץ שהושקע בגיבוש הסדר הפשרה. כמו כן, יש להתחשב בסיכון שנטלו המבקש ובא כוחו וכמובן בתועלת שהניב ההליך. בעניין רייכרט קבע כב' השופט גרוניס את "שיטת האחוזים" לפיה יש לגזור את שכר טרחתו של בא כוח המייצג כאחוז מתוך הסעד שניתן בפועל לחברי הקבוצה. כך נקבע כי יש לפסוק שכר טרחה בשיעורים מדורגים יורדים, כך שביחס לסכום פשרה של עד 5 מיליון ₪, כפי הסכום בענייננו, ייגזרו 25% עבור שכר טרחה. קביעה זו מהווה את ההלכה המנחה בפסיקה. בעניין רע"א 2957/17 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נ' יעל שוורצמן (17.3.2024) יישם כב' השופט גרוסקופף את האמור בעניין רייכרט וקבע, בין היתר, כי נכון לראות את "מפתח" האחוזים שנקבע שם כתקרה מקסימאלית. לדבריו: "יש לכלול את הגמול לתובע המייצג תחת המפתח שנקבע לשכר טרחת באי הכוח המייצגים, שהרי המדובר בחלוקה פנימית בין העומדים מאחורי בקשת האישור. אומנם מדובר בהפחתה נוספת לעומת עניין רייכרט, ואולם היא הפכה למקובלת, ומן הראוי להוסיף ולנהוג על פיה" (ראו פסקה רביעית ופסקה שישית בסעיף 50). אשר לאסדרה העתידית, נקבע כי התחשבות בה בעת קביעת בסיס החישוב, תפחית באורח ניכר את האחידות והוודאות שמספקת שיטת האחוזים, שכן קשה להבחין באלו מקרים התחייבויות לגבי אסדרה עתידית מבטאות שיקול עסקי גרידא של הנתבעת המאפשר לצדדים לעצב את הסדר הפשרה באופן המגדיל בצורה מלאכותית את סכום הגמול ושכר הטרחה תוך ניתוק הזיקה בינו לבין היקף התועלת הגלומה בהסדר הפשרה. לכן, ככלל, אין להתחשב באסדרה העתידית בעת קביעת בסיס החישוב שנקבע, כאמור, בהתאם לערך הכספי של הסעד שהועבר בפועל בעקבות הבקשה הייצוגית. זאת, למעט מקרים חריגים בהם היא ניתנת לכימות ואפשר שתהווה חלק מבסיס החישוב (ראו פסק דינו של כב' השופט גרוסקופף ברע"א 1394/24 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' כוכב זיס (24.4.2025), פסקאות 24-31). המקרה דנן אינו מהווה חריג ולכן, לא מצאתי לקבל את טענות הצדדים בעניין זה. לאור האמור לעיל אני מעמיד את הגמול ושכר הטרחה על התקרה המקסימלית בשיעור כולל של 25%. אין מניעה לקביעת החלוקה המוצעת על ידי הצדדים לפיה ייפסק גמול בשיעור 4% ושכר טרחה בשיעור 21%. לסכומי הגמול ושכר הטרחה יתווסף מע"מ. פטור מתשלום חלקה השני של האגרה כאמור, במסגרת הסדר הפשרה, התבקש פטור מתשלום חלקה השני של האגרה. הגורמים המקצועיים טענו כי עצם ההגעה לפשרה בשלב מקדמי של ההליך, אינה עולה כדי "טעמים מיוחדים שיירשמו" הדרושים על פי תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 לצורך מתן פטור מחלקה השני של האגרה. זאת, בין היתר, בשים לב לכך שברירת המחדל הקבועה בתקנות האגרות היא לחייב בתשלום החלק השני של האגרה במצב בו הליך ייצוגי מסתיים בהסדר פשרה. לעניין זה, הפנו לטענות המדינה בערעור שהוגש על ידה בע"א 70157-02-26 מדינת ישראל נ' זך יהונתן ואח' (להלן: "עניין זך") שבעת הגשת עמדתם, טרם הוכרע. הם הדגישו כי עיקרון היסוד בדיני האגרות קובע כי כחלק מחלוקת הנטל הציבורי וכאמצעי לצמצום תובענות סרק, בעל דין נושא בעלות ההליך המשפטי אותו יזם וטענו כי תובענה ייצוגית, בהיותה הליך מורכב ורב משאבים, אינה יוצאת מכלל זה. הם הפנו לתיקון תקנות האגרות משנת 2018 שעוגן בתקנה 7א(א) לתקנות האגרות ולפיו סכום האגרה בהליך מסוג זה משולם על ידי המבקש בשני שיעורים, כשחלקה השני של האגרה משולם אם הבקשה לאישור נדחתה. אם הבקשה מתקבלת במלואה, בחלקה או בהסדר פשרה, על המשיב לשאת בעלות האגרה כולה. כלומר, עליו לשלם את חלקה השני ולשפות את המבקש בגין החלק הראשון שכבר שולם. החריג לכך הוא מצב בו מוצא בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו כי מוצדק לפטור את המשיב מתשלום חלקה השני של האגרה (תקנה 7א(א)(3) לתקנות). מכאן, טענו כי מחוקק המשנה לא מצא כי עצם ההגעה להסדר פשרה פוטרת מיתרת תשלום האגרה וכי זו אינה מהווה טעם מיוחד. לעניין זה הפנו לפסיקה. הם הוסיפו כי בתובענות ייצוגיות ממילא קיים לצדדים תמריץ גבוה להגיע להסדר פשרה, שלעתים בא על חשבון הקבוצה, ואין להוסיף עליו תמריץ כספי נוסף למשיבה בדמות פטור מתשלום חלקה השני של האגרה. בהמשך, מסרו הגורמים המקצועיים הודעת בה עדכנו כי ביום 3.6.2026 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין בעניין זך ובו נקבע, בין היתר, כי יש לאפשר למדינה להשמיע את עמדתה טרם הכרעה בבקשה למתן פטור מתשלום אגרה, במיוחד שעה שזו מוגשת בגין ניהולו של הליך ייצוגי, לנוכח השלכות הרוחב שיש להליכים אלו בכלל ועל הקופה הציבורית בפרט. לדברי הגורמים המקצועיים, לאמור יש ליתן משקל לא רק ביחס לצורך לשמוע את עמדת המדינה (שבגינה הוגש הערעור והתקבל במובן זה שההחלטה על מתן פטור בוטלה והדיון בה הוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שישמע תחילה את עמדת המדינה), אלא גם ביחס לצורך לגדר את הפטור למקרים חריגים בלבד, לנוכח ההשלכות על הקופה הציבורית בהתחשב בריבוי הסדרי הפשרה והבקשות לפטור המוגשות יחד עמן. בתשובה לעמדת הגורמים המקצועיים, טען המשיב כי העמדה שהציגו היא עמדה עקרונית שלא יושמה על נסיבותיו הספציפיות של המקרה בהליך דנן. הוא הסביר כי ההבדל בין הפטור "האוטומטי" כדבריו הניתן בהליך רגיל במקרה של פשרה שהושגה לפני ישיבת קדם משפט שלישית על פי תקנה 6(ב) לתקנות האגרות לבין הפטור המותנה בקיומם של טעמים מיוחדים על פי תקנה 7א(א)(3) לתקנות האגרות בהתייחס להליך ייצוגי, נובע ביסודו מהצורך להרתיע תובעים מפני הגשת הליכי סרק ולכן יש לעמוד על טיבו של כל הליך והאופן הייחודי בו נוהל. לטענתו, בענייננו, מדובר במקרה מובהק בו מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים מתן פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה. בהקשר זה ציין כי לא התקיים דיון בבקשת האישור, הצדדים פנו לגישור מקיף, מעמיק ויסודי שהבטיח כי ההסדר ישקף את הנדרש וימנע את הצורך במינוי בודק ופיקוח שיפוטי רחב על יישומו. הוא הוסיף כי ההסדר הביא תועלת רבה לחברי הקבוצה כשהמשיב הסכים לשלם 100% מהסכום המוגדר כמפורט בהסדר הפשרה. בכך, למעשה, התייתר בירור הבקשה. המשיב הפנה לכך שלבית המשפט יש סמכות גם ליתן פטור חלקי. בתחילת טיעונו בעניין זה ציין כי בכפוף לדברים הנטענים על ידו הוא מותיר את שאלת מתן הפטור לשיקול דעת בית המשפט. תקנה 7א(א)(3) לתקנות האגרות קובעת כדלקמן: "ניתן פסק דין בהליך המקבל את התובענה כולה או חלקה או פסק דין המאשר הסדר פשרה לפי סעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות, ישלם המשיב את חלקה השני של האגרה וישפה את המבקש על סכום האגרה ששילם בעד חלקה הראשון של האגרה בתוספת הפרשי הצמדה למדד; על אף האמור, רשאי בית המשפט לפטור את המשיב מתשלום חלקה השני של האגרה לפי פסקה זו, כולה או חלקה, מטעמים מיוחדים שיירשמו". מלשון התקנה עולה כי מחוקק המשנה קבע במפורש כי במקרה בו הליך ייצוגי מסתיים בהסדר פשרה, ברירת המחדל היא שהמשיב יישא בנטל תשלום האגרה. זאת, תוך הותרת שיקול דעת לבית המשפט לפטור את המשיב מתשלום חלקה השני של האגרה או חלקה "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בתקנות האגרות לא פורט והובהר מהם אותם טעמים מיוחדים שעל בית המשפט לשקול ובגינם, כאמור, ניתן לפטור את המשיב מתשלום חלקה השני של האגרה. פסיקת בתי המשפט המחוזיים אינה אחידה בעניין זה. טרם נקבעה הלכה מפורשת מפי בית המשפט העליון בסוגיה זו. ככלל לתשלום האגרה יש חשיבות רבה במימון השירות המשפטי הניתן לציבור ולכן יש לבחון בזהירות כל בקשה בה מתבקש לפטור בעלי דין מתשלומה. אני מסכים עם הטענה של הגורמים המקצועיים כי עצם ההגעה להסדר פשרה לבדה אינה יכולה להוות טעם מיוחד המצדיקה מתן פטור מחלקה השני של האגרה. לצורך בחינת קיומם של טעמים מיוחדים יש לבחון בכל הליך את הנסיבות המיוחדות לו ובין היתר לבחון את טיבו ואת האופן הייחודי בו נוהל. השלב הדיוני בו מגיעים הצדדים להסדר פשרה הוא בהחלט שיקול שיש לבחון אותו. שהרי לא דומה מצב בו הסדר הפשרה מושג בתחילת ההליך המשפטי טרם שהושקעו על ידי בית המשפט משאבים משמעותיים למצב בו הסדר הפשרה מושג לאחר קיומם של דיונים רבים והשקעת משאבים מרובים על ידי בית המשפט. נכון גם להתחשב באינטרס הציבורי לעודד ולקדם הסדרי פשרה ראויים, הוגנים וסבירים בטווח זמן סביר תוך תשומת לב לשמירה הולמת על מטרות החוק וביניהן אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו. זאת, מול הימנעות מניהול הליכים ממושכים הכרוכים בהשקעת משאבי ציבור מרובים שלא בהכרח יניבו תוצאה טובה יותר. במקרה דנן המשיב לא הגיש תשובה לבקשת האישור ובית המשפט לא נדרש לה וממילא גם לא לתגובה לתשובה. בתיק לא התקיים ולו דיון אחד והצדדים שלא הגישו בקשות מיוחדות במסגרת ההליך, בחרו בשלב מוקדם שלו לקיים הליכי גישור אשר הסתיימו בהצלחה. מההודעה על הסדר הפשרה עולה לכאורה כי למרות שהבנק סבר כי יש לו טענות נגדיות טובות הוא העדיף להגיע לפתרון בנוגע לחברי הקבוצה כפי שהוגדרו בהסדר הפשרה המעניק להם השבה מלאה. מדובר בהסדר ראוי, הוגן וסביר שאינו מצריך פיקוח מיוחד ומורכב מצדו של בית המשפט. צירוף הדברים יחדין נראה בעיניי כטעמים מיוחדים המצדיקים את מתן הפטור המבוקש. בנוסף ומבלי למעט מהאמור לעיל, יש לציין ההליך נפתח בהגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה על ידי חברת שיא קופי ג.נ. הפקות דפוס בע"מ, בהיותה לקוחה של בנק הפועלים ועל ידי המבקש, בהיותו לקוח של בנק דיסקונט (ראו סעיף 6 לעיל). נגד בנק הפועלים הוגשה בקשת אישור נוספת על ידי החברה מעוף בדיקת ארנונה והיטלים עירוניים בע"מ במסגרת ת"צ 78712-05-23. בהחלטת כב' השופטת גרוסמן מיום 28.3.2024 בתיק מעוף, נקבע כי תוגש בקשה מאוחדת על ידי מעוף ושיא קופי נגד בנק הפועלים במסגרת התיק דנן. מאחר שבתיק דנן נוהל גם הליך זה שהתנהל בין המבקש למשיב נוצר מצב עניינים לפיו שתי בקשות שונות אמורות היו להתנהל במסגרת אותו תיק, כך שעלול היה להיווצר סרבול ובלבול שלא לצורך. לפיכך, בהחלטתי מיום 1.7.2024 קבעתי כי הבקשה המאוחדת תוגש במסגרת תיק חדש. תיק זה עדיין מתנהל. אם ההליך המאוחד היה ממשיך להתנהל במסגרת התיק כאן, סביר להניח כי בית המשפט היה שוקל בחיוב שלא לחייב את המשיב במקרה דנן בתשלום חלקה השני של האגרה כל עוד ההליך המאוחד היה ממשיך להתנהל. לאור כל זאת, מצאתי כי קיימים טעמים מיוחדים למתן פטור מתשלום חלקה השני של האגרה ואני פוטר את המשיב מתשלומה כמבוקש. אין צורך במינוי בודק סעיף 19(ב) לחוק קובע כי "בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקיבל חוות דעת מאדם שמינה לשם כך, שהוא בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (בסעיף זה- בודק), אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת, מטעמים מיוחדים שיירשמו". הצדדים ביקשו להימנע ממינוי בודק בהליך זה. זאת, בהתחשב בכך שההסדר הושג לאחר הליך גישור ארוך ומעמיק שנערך בפני עו"ד ניר אמודאי, שהנו מומחה בתובענות ייצוגיות. לדבריהם, במהלך הגישור הוצגו נתונים מלאים שנשלפו ממערכות הבנק, כך שבחינת סכום ההשבה לא הצריכה עריכה של חישובים מורכבים, הערכות כלכליות או אומדן והוא נגזר מחישוב פשוט של הפער שבין הריבית שנזקפה בזמנים הרלוונטיים בפועל לבין הריבית שהייתה נזקפת לפיקדונות אלה בהתאם לנטען בבקשת האישור. הם הפנו לכך שהנתונים מהם נגזר סכום ההשבה גובו בתצהירו של מנהל מחלקת ניהול מוצר פיקדונות בבנק, מר יניב קוזניץ ובאישור רואי חשבון המבקרים של הבנק, סומך חייקין KPMG (נספחים א ו-ב להסכם הפשרה). הם אף ציינו כי המגשר אישר בחתימתו כי הוא סבור שהסכם הפשרה הוגן וראוי, נעשה לטובת הקבוצה ומשקף נאמנה את הסיכויים והסיכונים של הצדדים. הגורמים המקצועיים לא מצאו להעיר בעניין זה. בנסיבות אלה, בהן ההסדר הושג לאחר שהוצגו מלוא הנתונים הרלוונטיים ממערכות הבנק, נראה כי ניתן להימנע ממינוי בודק, שעלול לסרבל את הליך ההשבה המלאה לחברי הקבוצה ולהסתפק בתצהיר בתמיכה לדיווח שיוגש בקשר עם ביצוע הסדר הפשרה אליו יצורף גם אישור רואי חשבון המבקרים. לפיכך, בהתחשב באמור לעיל, מצאתי להיעתר לבקשת הצדדים בעניין זה. סוף דבר משמצאתי כי בנסיבות שתוארו בהרחבה, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר, אני מאשרו בכפוף לשינויים שפורטו לעיל. הקבוצה תוגדר כדלקמן: כל לקוח של בנק דיסקונט לישראל בע"מ בשבע השנים האחרונות, שנטל מהבנק הלוואה בערבות מדינה, ולשם הבטחת פירעונה שיעבד פיקדון הנושא ריבית משתנה על בסיס מרווח מריבית הפריים (P-X), למשך תקופה הפחותה מ-5 שנים, ולאורך תקופת שעבודו של הפיקדון הופחת על ידי בנק דיסקונט מרווח הריבית שנזקף לפיקדון בהשוואה למרווח שקדם לו. המשיב יפרסם הודעה לציבור בדבר אישור הסדר הפשרה בהתאם להוראת סעיף 25(א)(4) לחוק בשני עיתונים יומיים בשפה העברית בעלי תפוצה רחבה. ההודעה על אישור ההסדר תפורסם גם באתר המשיב למשך חצי שנה. טרם הפרסום, יש להגיש את נוסח ההודעה לאישורו של בית המשפט. האמור יבוצע בתוך 14 ימים. אישור הסדר הפשרה יהווה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה כהגדרתה לעיל, ביחס לעילות ולסעדים נושא הבקשה, למעט החלק ממנו הסתלק המבקש כמפורט לעיל. המזכירות תקבע את התיק לתזכורת פנימית ביום 18.10.26.